פרשת שמות מסתיימת בכישלונו של משה מול פרעה. משה ממונה על ידי ה' כאחראי למשימת הצלת בני ישראל מארץ מצרים. הדבר הראשון שמשה עושה במסגרת תפקיד זה הוא לדבר עם העם ולספר לו הכל. בתגובה העם מאמין למשה שתתבצע גאולה. לאחר כמן משה הולך לקיים את הצו שהוטל עליו ולדבר עם פרעה. אלא ששם משה נכשל כישלון חרוץ, ופרעה מגדיל את עבדותם של עם ישראל. הרעת מצבו של עם ישראל גורמת לתרעומת של העם על משה ואהרון, המתבטאת בשוטרי בני ישאל. בתגובה לדברים הללו משה פונה אל ה' בתלונה על כך שהוא גרם להחמרת מצב העם במקום להציל אותם.
על רקע הדברים הללו אנחנו צריכים להבין את פרשת וארא. פרשת וארא נפתחת בציווי נוסף של ה' ללכת לעם ישראל ולפרעה. אלא שבשלב זה תגובת העם לבשורתם הטובה של משה ואהרן לא מתקבלת באופן חלק. אם בשליחות הקודמת הם האמינו למשה וקיבלו את דבריו, הרי שכאן התורה מציינת במפורש כי העם לא שומע למשה ולאהרון. לפי הפסוקים[1], קוצר הרוח ועובדה קשה הם אלו שמנעו מעם ישראל לשמוע את דברי משה ואהרון.
לכאורה, לאחר כישלונו הראשוני של משה מול פרעה שהרע את מצב העם, ברור למה העם לא רוצים לשמוע אל משה. הם מפחדים שמצבם יורע עוד יותר. גם אם אין חשש מהדרדרות, אין להם סיבה להאמין שמשה ואהרון יצליחו יותר, אחרי שהם נכשלו מול פרעה. אם כן, צריך להבין למה התורה נדרשת לנמק את חוסר נכונותם של העם להקשיב לדברי משה ואהרון. כדי לעשות זאת צריך להבין איך קוצר הרוח והעבודה הקשה מהווים הנימוק לכך שבני ישראל לא שמעו למשה ואהרון.
הרמב"ן[2] מלמד זכות על עם ישראל. הוא מפרש את המושג קוצר רוח כמצב נפשי של ניתוק. העומס והלחץ הגוברים על עם ישראל גרמו לעם ישראל להימנע מלהתמקד במצבם. בתוך קוצר רוח שכזה וודאי שעם ישראל לא יכול לחשוב על שינוי במצבם ובטח שלא על גאולה. אם כך, חוסר ההקשבה שלהם למשה לא נבע מירידה באמונה, אלא משינוי במציאות שבה הם חיו.
כאשר משה פנה לעם בפעם הראשונה, הם האמינו לדבריו, אך בין הפנייה הראשונה לשנייה חלה החמרה משמעותית בכמות העבודה שהוטלה עליהם. בני ישראל היו כה שקועים בעבודה הקשה ובמאבק היומיומי לשרוד, עד שלא נותר להם מקום נפשי או פיזי להקדיש למחשבות על גאולה. במילים אחרות, בני ישראל לא דחו את דברי משה מחוסר אמונה, אלא מפני שהמצוקה שבה היו שרויים לא איפשרה להם לראות מעבר לסבלם המיידי.
על פי הפרשנות הזאת, האשם בכך שעם ישראל לא שמעו אל משה הוא פרעה. כשפרעה מחמיר את תנאי עבודתם ומגדיל את כמות המשימות שהוטלו עליהם, הוא עושה זאת מתוך הבנה אסטרטגית: אם בני ישראל יהיו עסוקים דיים בעבודה הקשה, לא תהיה להם הפניות הנפשית או המעשית לחשוב על רעיון שחרורם[3].
כתוצאה מכך, גם אם בני ישראל שמעו את דברי הגאולה של משה ואהרון בחטף, בין ההצלפות ובין משימותיהם, הם לא היו במצב שאיפשר להם להתעמק בדברים או להפנים אותם באמת. פרעה הצליח ליצור מציאות שבה העול הפיזי והנפשי דחק את כל מחשבה על חירות וגאולה, והותיר את בני ישראל שקועים במאבק ההישרדות היומיומי שלהם.
לפי הרמב"ן התורה צריכה לכתוב כי עם ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. אם התורה לא הייתה אומרת זאת היינו חושבים כי עם ישראל לא מאמינים למשה שיכול לגאול אותם. על כן, התורה מדגישה כי לא חוסר אמונתם של עם ישראל גרם להם לדחות את דברי משה, אלא הצלחת תוכניתו של פרעה.
המשך חוכמה[4] הולך בכיוון דומה לרמב"ן. הוא מסביר כי דרך העולם של "קשי יום" היא לשמוע רק את מה שיכול להקל עליהם ברגע זה, ולא להתעמק בהבטחות על הצלחות גדולות שעתידות לבוא. המושג "קוצר רוח" מתאר מצב נפשי שבו בני ישראל, מתוך מצוקתם, מתמקדים אך ורק בצורך המיידי שלהם להיחלץ מסבלם הנוכחי. במצב כזה, הם אינם פנויים לשמוע על חזונות עתידיים או הבטחות לגאולה רחוקה.
משה מגיע לעם ישראל ומדבר איתם על מודל גאולה מורכב הכולל ארבעה שלבים[5]. במקום להתמקד בהצלה הפיזית של בני ישראל משה מציג חזון רחב של גאולה רוחנית, יעוד לאומי ובניית קשר ייחודי בין העם לבין הקב"ה.
המשך חכמה ממשיך ומדגיש שה' מתקן את גישתו של משה. לאחר שבני ישראל לא שומעים אל משה ה' מכוון את משה ואהרון להתמקד במסר ברור ופשוט: הוצאת בני ישראל ממצרים. בעוד שבתחילה דיברו משה ואהרון על חזונות של גאולה עתידית והצלחות נפלאות, כעת המסר משתנה למשהו מיידי ומעשי – הפסקת הסבל היומיומי והחירות הקרובה.
אם כן, מה שהשתנה בין הפעם הראשונה בה משה הולך לדבר עם בני ישראל לבין הפעם השנייה הוא המסר. לאחר מעמד הסנה משה הולך לבני ישראל ומדבר איתם על הצלתם המיידית ממצריים. לעומת זאת, לאחר ההתגלות הפותחת את פרשת וארא משה מציג לעם ישראל מודל מורכב של גאולה, ולכן הם לא יכולים לשמוע לו.
בניגוד לרמב"ן שתולה את האשמה בפרעה, מהמשך חכמה עולה כי דווקא משה הוא האשם. פרעה אמנם שם את עם ישראל במצב בו הם לא יכולים לשמוע מסרים מורכבים ולהתעסק בעתידם, אך משה הוא זה שלא השכיל להתאים את מסריו למצב.
לפי זה, ניתן להעמיק בהסבר הצורך בנימוק למה בני ישראל לא שמעו לדברי משה. ראינו כי לפי הרמב"ן הנימוק מורה על כך שלעם ישראל אין חוסר באמונה. הם פשוט אינם יכולים להפנים את דבריו של משה. אך מעבר ללימוד זכות זה, שנכון גם לפי המשך חכמה, ייתכן שיש כאן גם ביקורת סמויה כלפי משה עצמו.
לאחר שמשה הלך לפרעה בפעם הראשונה ולא הצליח לשחרר את בני ישראל הוא פנה בתלונה כלפי הקב"ה. זאת על אף שה' אמר לו מראש כי פרעה לא יסכים[6]. נראה כי גם משה הוא קצר רוח. אלא שבניגוד לעם, שקוצר רוחו נבע ממצוקה ועבודה קשה, למשה אין תירוץ דומה. נראה שגם הוא התקשה לשמוע ולהפנים את המסר המורכב שה' העביר לו, והעדיף להתמקד רק בתוצאה המיידית.
כיוון שלישי ומפתיע להבנת חוסר אמונתם של בני ישראל מופיע במדרש[7]. רבי יהודה בן בתירא טוען שלא חוסר היכולת של בני ישראל לשמוע את דברי משה הוא שמנע מהם לעשות זאת אלא חוסר רצון. אם עד כה ראינו בדברי הרמב"ן והמשך חכמה סנגוריה על עם ישראל שלא יכלו לשמוע לדברי משה, גישתו של רבי יהודה בן בתירא משקפת את ההיפך.
על פי דבריו, בשורתו של משה לא הייתה רק גאולה, אלא היא לוותה בדרישה מעם ישראל. עליהם לשנות את דרכיהם הרעות, ובעיקר להיפטר מהעבודה הזרה. רק אם יעשו זאת ה' יגאל אותם משיעבוד מצרים. בעוד עם ישראל שמחו לשמוע את בשורת הגאולה עצמה, הדרישה לשנות את דרכיהם ולהתנער מעבודת האלילים לא התקבלה.
למה רבי יהודה בן בתירא לא מלמד זכות על עם ישראל כפי שעושים הרמב"ן והמשך חכמה[8]? נראה להציע שדברי המדרש מופנים אלינו הקוראים. אם עם ישראל באמת לא היה יכול לשמוע אל דברי משה אז אי אפשר ללמוד מסיפור זה. על כן, המדרש מציג את הדברים באופן כזה שעם ישראל הוא האחראי. הוא זה שבחר לא לרצות להיגאל.
אם כן טענת המדרש מתרכזת בטבע האנושי. אדם המורגל במציאות מסוימת, אפילו אם היא מכילה סבל רב, עשוי להעדיף להישאר באותה מסגרת מוכרת מאשר להתמודד עם הלא נודע הכרוך בשינוי. שינוי דורש מהאדם לא רק להיות מוכן להיגאל מהרע שסביבו אלא גם להתחייב לדרך חדשה ולעמוד בדרישותיה.
לא די ברצון להשתנות – נדרשת גם מחויבות מתמשכת לדרך חדשה, גם אם היא קשה ומאתגרת בתחילתה. המדרש אינו מציע פתרון קל, אלא מציב מראה מול האדם: השאלה אינה רק האם אתה רוצה להשתחרר מהסבל, אלא האם אתה מוכן לשלם את המחיר של שינוי ולהתמודד עם הקושי הכרוך בו?
[1] ספר שמות פרק ו פסוק ט
[2] רמב"ן שמות פרק ו פסוק ט ד"ה מקוצר רוח ומעבודה קשה
[3] כפי שמופיע בספר שמות פרק ה פסוק ט
[4] משך חכמה שמות פרק ו פסוק ט ד"ה וידבר משה
[5] חמישה שלבים לפי דעות אחרות
[6] כפי שמבואר בספר שמות פרק ג פסוק יט
[7] מכילתא דרבי ישמעאל – מסכתא דפסחא פרשה ה
[8] לכאורה כיוון זה מופיע כבר בספר יחזקאל בפרק כ
