אחד הקשיים שיש בלימוד ההלכה הוא שלעיתים אנו מוצאים כי המנהג שלנו או של אנשים שבסביבתנו לא תואם בהכרח את מה שכתוב בספרים. הייתי רוצה להשתמש במסגרת הזמן הזאת כדי לגעת בנושא זה על ידי לימוד משותף של גישה העולה מהתוספות לעניין זה. הסוגיה דרכה ניכנס לעניין זה היא הליכה עם תכשיטים בשבת.
פרק שישי במסכת שבת עוסק באביזרים איתם מותר לאנשים לצאת מביתם. מדין תורה אין בעיה שאדם יצא עם אביזרי לבוש מביתו, אולם חכמים גזרו על חלק מהאביזרים מחשש שמא האדם יוריד אותם ברשות הרבים ויטלטל אותם. וכך אומרת המשנה
"במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם ולא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין ולא בכבול לרשות הרבים… יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין בכבול ובפאה נכרית לחצר"
המשנה אומרת כי לאישה אסור לצאת בכבול (תכשיט שהיו שמים על המצח) לרשות הרבים, אבל כן מותר לה לצאת איתו לחצר.
בגמרא מובאת טענתו של רב שמבין מזה שהמשנה כותבת בפירוש כי מותר לצאת עם כבול לחצר, ששאר הדברים שאסור לצאת איתם לרשות הרבים, אסור לצאת איתם גם לחצר. ההיגיון שמאחורי קביעה זאת הוא שאם אדם יוצא עם תכשיט לחצר הוא יצא איתו גם מחוץ לחצר כיוון שלא סביר שהוא ישאיר את התכשיט בחצר.
עולא מסביר שהסיבה בגינה כבול (ופאה נוכרית) התייחד משאר התכשיטים ומותר לצאת איתו לחצר היא כי כבול הוא תכשיט שחוסר בו גורם לכך שהאישה תתגנה על בעלה. הוא מביא מקור תנאי בנושא אחר בו גם רואים שהמשיכה בין הבעל לאישה משמשת כנימוק הלכתי. זקנים הראשונים היו דורשים את הפסוק "והדוה בנדתה" לכך שלאישה אסור להתגנדר בימים בהם הזוג אסור. אלא שרבי עקיבא חושש מההשפעה שיש להלכה זאת על חיי הנישואין ולכן דורש את הפסוק אחרת ומבטל את ההלכה שזקנים הראשונים קבעו.
רב ענני בר ששון חולק על קביעתו של רב ואומר כי כבול אינו מקרה ייחודי אלא דוגמה. כמו שאם כבול מותר לצאת לחצר, כך מותר לצאת לחצר עם כל דבר שאסור לצאת איתו לרשות הרבים. הגמרא מקשה על רב ענני בר ששון מהמשנה המייחדת את כבול כמקרה בו מותר לצאת לחצר. במקום לענות שכבול זה דוגמה, הגמרא טוענת כי רב ענני בר ששון חולק על המשנה הזאת, על סמך מסורת שיש לו מתנא אחר.
לכאורה, פסיקת ההלכה בסוגיה אמורה להיות כמו רב, שהמשנה המופיעה אצלנו אומרת כמותו, כך שאסור לצאת עם תכשיטים מעבר למינימום מסוים אפילו לא לחצר. וכך באמת פוסקים הרי"ף והרמב"ם. נראה כי לגמרא אין עוד התייחסות בשלב זה ואפשר לסיים פה את השיעור ההלכתי.
אולם התוספות לא נשאר אדיש לגמרא הזאת ותוהה איך מסקנת הגמרא מתיישבת עם המציאות אותה הוא מכיר בה נשים יוצאות מהבית עם תכשיטים. בניגוד למה שאולי היינו מצפים, תשובת התוספות איננה תליית פשקווילים בכיכרות הראשיים של עירו, אלא הוא מציג תפיסה מעט יותר מורכבת ומתרץ שלושה תירוצים שונים.
התירוץ הראשון הוא שפסיקת ההלכה יכולה להיות כמו רב ענני, כך שמותר לצאת עם כל התכשיטים לחצר, ובימינו שאין רשות הרבים יוצא שאין מניעה לצאת בכלל עם תכשיטים.
בשלב הראשון, התוספות אומר כי יכול להיות שפסיקת ההלכה של האנשים סביבו היא שונה ממה שאולי היינו מצפים. אם כך התוספות כותב בתקופתו, אז ודאי שגם בתקופתנו, בה התקבצו גלויות שונות ורבו המנהגים והפוסקים, יכול להיות שמה שאנו רואים בספר מסוים אינו תואם את המציאות אותה אנחנו מכירים. לכן, קודם כל מוטל עלינו לברר שלהתנהלות אותה אנו רואים אין מקור הלכתי.
תירוץ שני הוא העמדת דין הגמרא רק בתכשיט אותו יש רגילות להוריד כדי להראות אותו. בימינו מסתובבים עם תכשיטים לא רק בשבת (הרמ"א מעלה) ותכשיטים מיוצרים באופן המוני, כך שההתלהבות מתכשיטים פחותה, ואין חשש שיורידו את התכשיט.
נשים לב, שבשלב הזה התוספות כבר חורג מגבולות הסוגיה. הוא "ממציא" חילוק חדש אותו לא ראינו בתוך הסוגיה. כלומר המנהג, והפער בינו לבין ההלכה גורם לתוספות ללמוד את הסוגיה יותר לעומק ולהבין עוד גדר בתוך הסוגיה.
דוגמה קיצונית יותר לעניין זה יש בסוגיה עצמה. ראינו כי הסוגיה מביאה כבדרך אגב את השתלשלות דרשת הפסוק "והדוה בנדתה". גם לגבי פסוק זה אנחנו רואים כי קיום ההלכה במציאות דורש מכבי עקיבא ללמוד מחדש את הפסוק. אין כאן רק שינוי של תקנה כמו שאפשר לומר שיש בתוספות אלא לימוד מחדש של הפסוק.
דוגמה מובהקת יותר יש בעונג יום טוב[1]. העונג יום טוב מתייחס למנהג שהיה נהוג על ידי חלק מהאנשים בארצות אשכנז לקרוא קריאת שמע לפני צאת הכוכבים. הוא כותב כי הפסוק מתייחס לכך שזמן קריאת שמע הוא "בשכבך" ולא בלילה. ולכן למרות שלרוב האנשים זמן קריאת שמע הוא בזמן שכיבה, כלומר בלילה. זה שהפסוק לא מתייחס לזמן הקבוע אלא תולה זאת בשכיבה מאפשר את הגמישות המחשבתית לכך שהזמן המוזכר בפסוק יכול להשתנות לפי הרגלי מקום. על כן בארצות הצפון בהן השמש שוקעת מאוחר אפשר להקדים את זמן קריאת שמע.
החידוש הגדול בדבריו היא שהלימוד הזה מבחינתו תקף לגמרי, ולא בא רק כדי לתרץ מנהג אלא הוא לומד ממנו הלכה אחרת לפיה תחילת הזמן בו ניתן לקרוא קריאת שמע באותן הארצות אינו אסור באכילה (האיסור באכילה מתייחס רק לזמן הקבוע בכל המקומות).
נמצא שהעובדה שאנשים נוהגים בדרך מסוימת מחייבת אותנו הלומדים לראות איך למרות זאת ההלכה מסתדרת עם מעשיהם, וללמוד באופן עמוק יותר את ההלכה. קביעה זאת יכולה להיות מבוססת על הנחה אמונית "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן". הקב"ה יסובב הכל לטובה בסוף. לחלופין ניתן לבסס את הקביעה הזאת על כך שהחוק משתמר כך שאם אנשים נוהגים בדרך מסוימת כנראה שיש סיבה לכך, שמחייבת את לומדי ההלכה למצוא את העומק שבה.
התוספות מעלה תירוץ שלישי, לפיו מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. לפי ההלכה אכן נוהג העולם אינו נכון, אבל פרקטית אין לנו מה לעשות עם זה. אם אדם היה מגיע פרטנית לרב ושואל אותו איך הוא אמור להתקדם בעבודת ה' ומה הדבר הנכון לעשות, הוא כנראה היה אומר לו שלא לצאת עם תכשיטים בשבת, אבל לא מפיצים את ההוראה הזאת כהוראה כללית[2].
כלומר, אם לא מקבלים את שני התירוצים הראשונים, או במקרה אחר בו לא מצליחים למצוא תירוץ בשני השלבים הראשונים, הוא לפנות לכלים הפרקטיים שיש לנו. האם בהפצת ההלכה נשיג את מטרתנו או שחלילה נקלקל ויצא שכרנו בהפסדנו.
אם כן, המבנה שאנו רואים כאן בתוספות הוא ראשית כל, לוודא שהנוהג בעולם אכן לא תואם את ההלכה. לאחר מכן, מוטל על הלומד לנסות לבדוק האם ישנו עומק שהוא לא מצא בסוגיה זאת. לבסוף, אם הבעיה לא נפתרה בשלבים הראשונים יש להפעיל שכר ישר כדי לבדוק איך להגיע לתוצאה הטובה ביותר בעזרת הכלים שיש לנו.
סט פעולות זה אינו נקודתי רק להלכה הזאת, והוא מופיע בעוד מקום. המשנה במסכת עבודה זרה קובעת באופן מפורש כי אסור לסחור עם גויים שלושה ימים לפני יום החג שלהם. התוספות מבין כי לפי זה אסור לסחור עם נוצרים ביום ראשון, ותמהה על אנשי העולם שעושים כך.
גם כאן אנו רואים שוב את שלושת השלבים. ראשית, התוספות מביא ירושלמי שטוען כי האיסור המופיע במשנה הוא רק כלפי עובד כוכבים אותו היהודי לא מכיר. ניתן לסמוך על הירושלמי הזה כדי להסביר מדוע אנשי העולם נוהגים כפי שהם נוהגים.
בשלב השני רבנו תם מביא חילוק בין מסחר בדבר אותו ניתן להקריב שאסור, לבין מסחר בדבר שאחר כך הגוי יכול להקריב שאסור. רבנו תם לא מביא סתם חילוק אלא מבסס אותו לאחר מכן על פרשנות חדשה בגמרא בהמשך המסכת. גם כאן אנחנו רואים כי נוהג העולם מכריח את הלומד לחשוף נדבך עמוק יותר בלימוד.
בשלב השלישי התוספות מסתייג מדבריו ומציין מקרה בו לכאורה ראוי להחמיר. נראה שלמרות מה שאמר בשלבים הראשונים התוספות מבין שעדיין ישנה בעיה, ועל אף שהוא לא יכול לפתור אותה, הוא יכול לגרום לצמצומה.
הייתי רוצה לסכם ולהדגיש שתי נקודות חשובות בטיול שעשינו יחד. הנקודה האחת היא העין הטובה. כשרואים אדם עושה אחרת ממה שאני רגיל או יודע קל מאוד להתייחס אליו כטועה או אפילו חלילה חוטא, אבל הרבה פעמים אפילו שיח פשוט עם אותו האדם יוכל לגלות לנו עומקים שלא הכרנו.
הנקודה השניה היא השימוש בשכל ישר. כדי להשיג את המיטב מסיטואציה כמעט ואף פעם לא צריך להוציא ישר את התותחים הכבדים. מוטל עלינו כקהילה תמיד לחשוב איזה צעדים יובילו אותנו לתוצאה המירבית, ולפעמים לוותר על דברים שנראים לנו חשובים ועקרוניים, כדי להרוויח בסך הכולל.
שנזכה שהגיוון אכן יגרום לנו להפרייה הדדית ולא חלילה לפילוג.
[1] רבי יום טוב ליפמן הלפרין מביאליסטוק. רב ליטאי במאה ה19. כיהן כרב בכמה עיירות בליטא ופולין. סולק מרבנות מזריטש לאחר שהכריז חרם על החסידים בעיר. חתם על תקנה המגבילה את כמות התלמידים בתלמוד תורה. תקנה נוספת שהעלה הייתה למכור את שאריות המזון ובכך לתחזק תלמודי תורה ולתרום לחולים.
[2] יכול להיות אפילו שעל היחיד תחול חובת תוכחה, אבל הציבור אמור לשקול את על פי ערכים אחרים.