רקע
לא רק חצרו של האדם קונה לו אלא גם הכלי שלו יכול לבצע עבורו פעולות קנייניות. בסוגיה זאת נברר את המנגנון בו עובד קניין זה, ונעסוק בשאלה היכן הכלי צריך להיות מצוי כדי שהוא יוכל לשרת את בעליו ולבצע עבורו את הקניין.
מקורות
א. בבא בתרא פד:-פו. מהמשנה עד "דא"ל זיל קני"
ב. בבא מציעא ט: "בעי רבי אלעזר" עד המשנה
רמב"ן בבא מציעא ט: ד"ה ואוקימנא
רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה א
[אור שמח הלכות מכירה פרק א הלכה ד ד"ה אולם בהתבונני בינה]
נימוקי יוסף בבא בתרא מב. ד"ה גמ' [חוץ מרה"ר וכו']
ג. רשב"ם בבא בתרא פד: ד"ה והניח, שמא לא שמעת, מימרא בעי
תוספות בבא בתרא פד: ד"ה כאן
ד. רשב"ם בבא בתרא פה: ד"ה או לא קנה, פו. ד"ה ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה
רמב"ן מלחמות ה' בבא בתרא מג. ד"ה ועוד כתב עד "תלויות זו בזו לגמרי"
ה. רשב"א בבא בתרא פה. ד"ה והא דאמרי' לקמן
יד רמ"ה בבא בתרא פו. אות קג. ד"ה א"ל רבינא לרב אשי
ו. רי"ף בבא בתרא מב:-מג. "בעא מיניה… לא סמכא דעתיה"
בעל המאור בבא בתרא מג. ד"ה רב ושמואל "ובין כלי של מדה…"
רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ב
מגיד משנה הלכות מכירה פרק ד הלכה ב ד"ה כשם שאין כליו של לוקח
כסף משנה הלכות מכירה פרק ד הלכה ב ד"ה כשם שאין כליו של לוקח קונה לו
ז. רשב"ם בבא בתרא פה. ד"ה המופקדין אצלו, עד שיקבל עליו
רמב"ן בבא בתרא פה. ד"ה ארבע מידות
ח. רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכות א-ב, ו-יא
הסבר הסוגיה
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כליו של אדם קונה לו בכל מקום, חוץ מרה"ר; ורבי יוחנן ור"ש בן לקיש דאמרי תרוייהו: אפילו ברה"ר.
[בבא בתרא פד:-פה.]
רבי אסי מביא אמירה בשמו של רבי יוחנן, לפיה אם הלוקח כבר מדד את הסחורה, הוא יכול להניח את אותה על גבי סימטה ובכך לקנות אותה. רבי זירא לא מוכן לקבל את דבריו, והוא אומר לו שכנראה מה ששמע מרבי יוחנן היה שניתן לקנות על ידי הנחה בתוך כלי הלוקח, אפילו שהוא עומד בסימטה. טיעון הנגד של רבי אסי הוא שהיכולת של כלי לקנות על אף היותו בסימטה היא פשוטה, ולכן לא יכול להיות שזה החידוש שהוא זוכר מרבי יוחנן[1].
מהגמרא עולה בבירור שניתן לקנות על ידי שימת החפץ בתוך הכלי. נקודה נוספת שצריך לשים לב אליה בגמרא היא שהגמרא תופסת, לפי רבי זירא, שגם אם ניתן לקנות בכלי, יש חידוש בכך שיכולת זאת לא פוקעת בסימטה, ואם כן יש גם חשיבות למקום בו מונח הכלי. בכיוון הזה ממשיכה הגמרא כשהיא מביאה מחלוקת אמוראים בשאלת יכולתו של כלי לקנות ברשות הרבים, וחוקרת את יכולתו של הכלי לקנות ברשות המוכר.
נתחיל מהבנת יכולתו של הכלי לקנות. ההבנה הפשוטה ביותר, המובאת בדבריו של הרמב"ן, היא שהכלי משמש כמעין חצר. תוכו של הכלי הוא רשותו של האדם, ולכן הכלי יכול לקנות כפי שחצר יכולה לקנות. הסבר זה מבוסס על גמרא במסכת בבא מציעא שדנה בשאלה האם ניתן לקנות כלים שעל פרה, ורבא אומר שניתן לעשות זאת רק המידה והפרה כפותה, שהרי אחרת הבהמה היא חצר המהלכת, לגביה אנחנו מניחים שהיא לא יכולה לקנות. ההשוואה בין בהמה לחצר גורמת לרמב"ן לומר שכל דבר של האדם שהסחורה מונחת על גביו דומה לחצר, ובכלל זה גם כלים.
הדברים מתחילים להסתבך ברמב"ם. הרמב"ם כותב שקניין על ידי כלי דומה להגבהה או להנחה ברשותו של האדם. ראשית, צריך לשאול מדוע הרמב"ם צריך לדמות את הקניין לשני דברים שונים[2]. נוסף על כך, ראינו שבקניין כלים יש הבדל בין הרשויות השונות, ואם כן לא ברור כיצד קניין הכלי דומה להגבהה, שהרי הגבהה לא תלויה במקום.
האור שמח מציע לומר שכוונתו של הרמב"ם היא שהקניין יכול לעבוד בשתי הדרכים. קניין כלי יכול לעבוד בדרך בה ראינו ברמב"ן, ולקנות בקניין חצר כיוון שתוך הכלי הוא רשותו של האדם. בנוסף, הכלי יכול לקנות כיוון ששימת הסחורה בתוכו עושה לסחורה פעולה המקבילה להגבהה.
היתרון ביכולתו של הכלי לקנות בקניין חצר הוא שאז הבעלים לא צריך לדעת מהקניין, ובכל זאת הכלי יקנה. מצד שני, הגבהה איננה מבוססת על דין שליחות, כך שגם מי שלא יכול למנות שליח, דוגמת גוי, יהיה בידו לקנות באמצעות כלי[3].
כיוון נוסף מופיע בנימוקי יוסף[4]. הנימוקי יוסף כותב שהכלי קונה באופן דומה לקניין משיכה. דברים אלו תמוהים בהשקפה ראשונה, שכן מה הדימיון שיש בין קניין המתבצע בהנחת הסחורה בכלי לבין משיכת הסחורה?
כדי להבין את דבריו נצטרך להבין כיצד קניין משיכה עובד. לשאלה זאת ראינו שלושה הסברים, מתוכם נידרש לשניים בהקשר זה. הרשב"ם שהתייחס לפעולה כפעולה סמלית שכל מטרתה היא להראות שהחפץ עבד לחזקתו של הקונה. הר"י מיגאש גם הוא דיבר על הפעולה כפעולה סמלית, אבל כפעולה המאפיינת את הרשות, דהיינו המשיכה מוכיחה שהרשות בה הצדדים נמצאים היא רשותו של הקונה, ובזכות הוכחה זאת החצר יכולה לקנות מדין חצר.
אם כן ניתן לפרש את כוונתו של הנימוקי יוסף בשתי דרכים. הדרך האחת, על פי הסברו של הרשב"ם, והיא שפעולת הכנסת הסחורה לתוך הכלי היא היא המשיכה, והיא מסמלת את כניסת הסחורה לרשותו וחסותו. הדרך השנייה, מבוססת על הסברו של הר"י מיגאש, כמו שהמשיכה מגדירה את הרשות כרשותו של הקונה, היות הכלי ברשות מגדיר את המקום הכלי כרשותו של הקונה, ואז הרשות היא זאת שקונה מדין קניין חצר[5].
ההבדל המרכזי בין הדרכים הללו הוא הצורך בעשיית מעשה. לפי הדרך הראשונה הנימוקי יוסף דורש את עשיית הפעולה הסמלית והיא הקונה את הסחורה. לעומת זאת, לפי הדרך השניה הנימוקי יוסף לא מצריך מעשה כי אם את הגדרת המקום, והמעשה והקניין מתבצעים מאליהם. ההתבטאות של הבדל זה במציאות יהיה בשאלה האם המוכר יכול לשים בכלי. אם הקניין מתבצע במעשה סמלי של משיכה, מסתבר שרק הלוקח יכול לבצע אותו, בעוד אם המשיכה, כלומר שהות הכלי רק מגדירה את הרשות, אין מניעה שגם המוכר יוכל לשים את הסחורה בתוך הכלי.
לאחר שביארנו איך עובד הקניין בכלי, נעבור לעסוק בשאלה היכן ניתן לקנות איתו. קודם כל הגמרא דנה בשני מקומות ציבוריים. סימטה, בה נראה שפשוט לכולם שניתן להשתמש בכלי כדי לקנות. רשות הרבים, בה לכאורה יש מחלוקת בין רב ושמואל שאומרים שכלי אינו קונה לבעליו ברשות הרבים, וריש לקיש ורבי יוחנן מכלילים את רשות הרבים במקומות בהם ניתן לקנות בעזרת כלי.
אלא שרב פפא טוען שאין מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן לרב ושמואל. רב ושמואל אמרו שהכלי לא קונה ברשות הרבים, וריש לקיש ורבי יוחנן אמרו שכלי קונה ברשות הרבים, הם התכוונו לומר שכלי קונה בסימטה. השאלה הגדולה על רב פפא, מעבר לשאלה למה הוא נזקק לפרש את דברי ריש לקיש ורבי יוחנן אחרת מפשטם, היא אם נניח ואין מחלוקת בין האמוראים, למה הם התנסחו בלשון מחלוקת.
נראה שגם אם מקבלים את דברי רב פפא שאין מחלוקת אמוראים בדין קניין כלי ברשות הרבים, עדיין יש ביניהם מחלוקת על מה לשים את הדגש. רב ושמואל יוצאים מנקודת הנחה שהכלי של האדם הוא רשות עצמאית, ולכן צריך לחדש שהוא לא יקנה ברשות הרבים. לעומת זאת רבי יוחנן וריש לקיש מבינים את היכולת של כלי לקנות בצורה הרבה יותר מצומצמת ולכן צריך לחדש שהכלי קונה גם בסימטה.
כדי להבין את החידוש שיש בכך שכלי קונה בסימטה צריך להבין את המציאות של סימטה. הרשב"ם מציע שתי אפשרויות להסביר מה הכוונה סימטה. האפשרות האחת היא המקום של כמה יחידים, ולקונה יש בעלות בה, והאפשרות השניה היא מקום שהוא רשות הרבים, אבל לא נועד להליכת הרבים כך שניתן לשים שם דברים, כלומר חקונה יש רשות בה.
כך או כך, התוספות מסביר את החידוש בסימטה בכך שהוא אומר שסימטה זה דבר פחות ברור מחצר של שניהם. בחצר של שניהם ברור שהמוכר יכול למחול על הזכות שיש לו באותו המקום ולתת אותו לקונה, אבל בסימטה החידוש יותר גדול כיוון שיכול להיות שאותו המקום שלו כדי שיוכל לוותר עליו לטובת הלקוח.
יוצא אם כן ששיטת ריש לקיש ורבי יוחנן מניחה שאפשר לקנות באמצעות כלי רק במקום שהוא של הקונה, ומחדשת על גבי זה שיש אפשרות לקנות גם בסימטה. נראה להסביר את שיטתם לפי הדרך בה ראינו שקניין כלי עובד על פי הנימוקי יוסף בהסברו של הר"י מיגאש. קניין כלי פועל בכך שהוא גורם לשינוי סטטוס לגבי המקום בו הכלי מונח[6]. לכן הם צריכים לחדש את הקניין לגבי סימטה, יחד עם כל מקום בו לאדם מותר להניח את החפץ.
לעומת זאת רב ושמואל מניחים שהכלי הוא רשות עצמאית ולכן ברור שמלכתחילה הוא יקנה בכל מקום, והחידוש הגדול הוא דווקא חוסר יכולתו לקנות ברשות הרבים. אפשר להסביר שחידוש זה מבוסס על כך שהכלי בטל לרשות הרבים[7]. אז הביטול יכול לנבוע מקביעה מציאותית לפיה הכלי לא חשוב כמקום בפני עצמו ברשות הרבים, או כנובע מהסכמת האנשים שכלים לא יוכלו לקנות ברשות הרבים כדי שלא יניחו אותם שם ויגרמו לתקלות.
אולם הדרך בה פירשנו את המחלוקת האמוראים מובילה אותנו להסבר אחר בדברי רב ושמואל. תפיסתם הראשונית היא שהכלי קונה בכל מקום. סחורה הנמצאת בתוך כלי מקבלת את הבעלות מהכלי, כשהעברת הבעלות מבוצעת באופן דומה לזה המתבצע בקניין חצר. רב ושמואל מחדשים שכיוון שאין רשות לאדם לשים את הכלי שלו ברשות הרבים, אז הנחת הסחורה בכלי הופכת לארעית, כי מקומו של הכלי הוא ארעי, וממילא הכלי לא קונה את הסחורה הנמצאת בתוכו.
הגמרא ממשיכה ודנה בשתי רשויות פרטיות. רשותו של המוכר, ורשותו של אדם שלישי, בה הסחורה נמצאת. רב ששת חוקר את השאלה האם אדם יוכל לקנות בכליו גם ברשותו של המוכר באופן מפורש. השיטה הרווחת בראשונים, בהובלת הרשב"ם, מניחה שהספק תלוי בשאלה האם הכלי בטל לרשות או לא. ההשלכה הישירה להסבר המחלוקת בצורה הזאת הוא שאם הכלי בטל לרשות, אזי ספק הגמרא מתרחב גם לשאלה האם ניתן לקנות בכלי של המוכר ברשות הלוקח.
הרמב"ן מפרש את הספק באופן אחר. לפיו הספק הוא בשאלה האם הכלי יכול לקנות ברשות מוכר, או שיש צורך שגם הכלי וגם הרשות יהיו של הקונה. הבעיה הגדולה בדבריו היא הוכחת הגמרא שכלי הקונה לא יכולים לקנות ברשות המוכר, מכך שניתן לקנות בעזרת כלי המוכר ברשות הלוקח. הרמב"ן נדרש לראיה הזאת ואומר שהוכחת הגמרא לא בנויה על השוואה בין המקרים, אלא על קל וחומר. מהמקרה של כלי מוכר ברשות הקונה רואים שרשות מועילה כדי לקנות, ומכך ניתן ללמוד בקל וחומר שרשות מספיקה גם כדי לעכב קניין, אך אם היינו מסיקים שרשות מועילה כדי לעכב קניין, כלומר שלא ניתן לקנות עם כלים ברשות המוכר, לא היה די בכך כדי להוכיח שהרשות קונה על אף שהכלי של המוכר.
מנגד, ראייתו של הרמב"ן מבוססת על כך שהגמרא לא עושה את הקישור בין הספק לבין השאלה האם רשות קונה או לא, כאשר לפיו זה הסגנון הרגיל שלה. ראיה זאת בנויה על מה שלא כתוב בגמרא, כך ועל סגנון שאיננו מובהק, כך שמטבע הדברים היא איננה חזקה במיוחד, וצריך לשאול מה הניע את הרמב"ן לזוז מפרשנותו של הרשב"ם?
נראה שהתעקשותו של הרמב"ן נעוצה בהקצנת האמירה שהכלי הוא הקונה ולא הרשות. ראינו שלפי הרמב"ן הדרך בה הכלי קונה היא בהפיכת הכלי לחצר, כך שהוא קונה מדין קניין חצר. ההבנה הזאת לא יכולה לקבל את ההשוואה בין קניית כלי המוכר ברשות הלוקח, לבין קניין של כלי הלוקח ברשות המוכר.
נסביר את הטענה הזאת באמצעות ההבנה הכללית שהקניין עובד על ידי השתלטות על החפץ, בה ראינו שהרמב"ן אוחז. שהות הסחורה בתוך הכלי מסמלת את שליטתו של בעל הכלי על הסחורה שבתוכו. ראינו בדברי האמוראים שהשליטה הזאת איננה מוחלטת ומושפעת גם מהמקום בו הכלי מונח, ולכן לדוגמה הכלי אינו יכול לקנות ברשות הרבים. כשרב ששת חוקר האם ניתן לקנות באמצעות כלי גם ברשות המוכר הוא שואל האם הקונה יכול להשיג שליטה ברשות המוכר, או שהרשות מבטלת את השליטה. לעומת זאת היכולת של הרשות לקנות על אף הימצאות הסחורה בכלי המוכר היא הרבה יותר מחודשת, ומעלה הבנה קיצונית ברמת השליטה הנצרכת.
הגמרא מוכיחה מדברי רב ושמואל שאמרו שהכלי של האדם קונה לו בכל מקום, שהכלי יקנה גם ברשות המוכר. כדי לדחות את הראיה הזאת הגמרא מחלקת בין מצב בו המוכר אומר לקונה לך קנה, אז גם לפי צד הספק שכלי לא יכול לקנות ברשות המוכר, אמירה זאת גורמת לקיום המכירה. עלינו לשאול כיצד משפיעה אמירה זאת על יכולת הקניין.
הרשב"א מסביר שהאמירה לך וקנה מהווה חוסר הקפדה של המוכר על שהות כלי הקונה ברשותו. לפי מה שהסברנו ברמב"ן הבעיה לקנות ברשות המוכר נובעת מכך שהאדם לא יכול להפגין שליטה ברשותו של האחר, כי אין לו רשות להניח את כליו שם, ובכך "לשלוט" במקום מסוים בחצר. בעיה זאת נפתרת על ידי קבלת רשות לעשות כן.
הרמ"ה כותב שהאמירה לך וקנה מהווה נתינת רשות, אולם על אף זאת הוא דורש שהאמירה תהיה לך וקנה, ולא די בנתינת רשות גרידא, זאת עקב העובדה שנתינת רשות אינה חופפת לרשות לקנות בחצר.
את המחלוקת בין הרשב"א לרמ"ה אפשר להסביר באופן טכני. הרמ"ה דורש רמת שליטה גדולה יותר במקום הכלי על מנת לבצע את הקניין ולכן יש צורך באמירה מפורשת שהלוקח יקנה. זאת בעוד לפי הרשב"א כל נתינת רשות מעבירה את רמת השליטה הנדרשת.
אולם ניתן להבין את מחלוקתם גם באופן מהותי. הרמ"ה אינו מסתפק בהעברת רשות כדי שלקונה תהיה שליטה מספקת בחצר, אלא הוא מצריך העברת זכויות בחצר עצמה. אין צורך בשליטה בחצר, כי אם בזכות כלשהי בחצר עצמה כדי שהקונה יוכל לקנות איתו.
טענה המזכירה את הדברים שראינו בדברי הר"י מיגאש. שימת החפץ במקום מסוים מעידה על כך שאותו המקום הוא רשותו. על כן יכול להיות שאדם אחר ירשה לשים את החפץ ברשותו, אבל ודאי שאין בכך מספיק כדי להעיד על כך שהוא הופך את מקום הכלי לרשותו של בעל הכלי.
בנוסחאות שלפנינו הגמרא לא מגיעה להכרעת הספק, ולכן בעל המאור פוסק את הספק בעינו, כך שאם הקניין התבצע ברשות המוכר בכלי הקונה המצב נשאר בעינו, וכך גם לפי שיטתו אם הקניין התבצע בכלי מוכר ברשות הקונה. אולם כיוון ששני המקרים מבוססים על אותו הספק, אם מתבצעות שתי עסקאות בין אותם שני אנשים בשתי הדרכים, הסחורה בפחותה מבין השתיים נקנית.
גירסת הרי"ף שונה ולפיו הגמרא מכריעה שהקונה לא יכול לקנות בכליו ברשות המוכר, וכך גם פוסק הרמב"ם. לכאורה לפי הפסיקה הזאת הרי"ף אמור לומר שהרשות גוברת על הכלי, כך שעל אף שהסחורה נמצאת בכלי מוכר, כיוון שהיא ברשות הקונה היא תקנה לו. אולם הרי"ף והרמב"ם פוסקים הפוך וקובעים שלא ניתן לקנות בכלי המוכר ברשות הקונה.
הרמב"ם לא מסתפק בכך וגם משווה בין ההלכות ואומר שחוסר היכולת לקנות בצורה הזאת דומה לכך שלא ניתן לקנות ברשות המוכר גם בכלי הקונה. שאלה נוספת אליה יש להידרש היא התנסחותו של הרמב"ם לפיה לא רשותו של הקונה תקנה לו, אלא כליו של המוכר.
המגיד משנה מתרץ את הרמב"ם בכך שהוא אומר שפסיקתו דומה לזאת של בעל המאור. שני הספקות לא הוכרעו ובשניהם צריך לפסוק להלכה ספק, כך שבשני המקרים הקונה לא יקנה את הסחורה כיוון שיש ספק ומשאירים את המצב כמו שהוא ולא מעבירים את הבעלות על הסחורה.
בדברי המגיד משנה ישנן שתי בעיות מרכזיות. הבעיה האחת היא שדבריו אינם מתאימים לרי"ף ממנו נראה ששני הספקות נפשטו ולכן ודאי שבשני המקרים לא קונה, ואין כאן השארת המצב הנוכחי על כנו. הבעיה השניה היא שהרמב"ם לא מתנסח בלשון ספק[8]. הוא לא מזכיר את הכלל של המוציא מחברו, ולא כותב שתפיסה מועילה.
הכסף משנה הולך בכיוון ההפוך, ואומר שפסיקת הרמב"ם היא בתורת ודאי, כמו זאת של הרי"ף, ולמרות זאת הרמב"ם עושה השוואה הפוכה מזאת שנראת בגמרא. רבי יוסף קארו מתרכז בעיקר ביישוב שיטות הראשונים עם הגמרא ממנה נראה שיש מחלוקת בין מי שאומר שכלי הקונה לא קונים ברשות המוכר, לבין מי שאומר שלי המוכר לא קונים לקונה ברשותו.
ראשית, הכסף משנה מסתמך על המגיד משנה ומייסד שיש פסיקה של מר בר רב אשי לפיה כלי המוכר לא קונים ללוקח ברשות הלוקח. מר בר רב אשי מעמיד את הברייתא בה הפועלים פורקים את שקי השום מהחמורים ברשות הקונה, והדין המובא שם הוא שהקונה יכול לקנות בכך את השומים כי כלי המוכר קונים לקונה ברשותו, במצב בו השום לא נמצא בשקים, והקניין מתבצע בתורת קניין חצר. מוכח מכך שהוא סבור שכלי המוכר אינם קונים לקונה ברשותו. אלא שבכך, מר בר רב אשי דוחה את הראיה שהגמרא הביאה לכך שכלי הקונה לא יקנו ברשות המוכר[9].
הוא אומר שהמוטיבציה של הרי"ף ליישב בין דברי מר בר רב אשי להלכה נובעת מכך שהוא רוצה שמר בר רב אשי, שהוא מאחרוני האמוראים, לא יחלוק על מה שלפיו התקבע להלכה. לכן הרי"ף אומר שכוונתו של מר בר רב אשי הוא לא לדחות את הראיה לכך שכלי קונה לא יכולים לקנות ברשות המוכר, אלא לתרץ וליישב את הברייתא בלא תלות בחקירה המתנהלת בגמרא.
אמנם, על אף הסבריו של הכסף משנה את המקור של הרי"ף והרמב"ם, הוא לא מסביר איך הדברים מסתדרים בסברה. נראה שכדי לעשות זאת בכפוף להסבריו של הכסף משנה, יש להסתמך על הדברים שראינו לעיל ברמב"ן, לפיו אין קשר הדוק בין היכולת של אדם לקנות בכלי מוכר ברשותו, לבין היכולת של האדם לקנות בכליו ברשות המוכר.
אולם, מלשונו של הרמב"ם עולה ביאור אחר לפסיקה. כאמור, הרמב"ם מציע תפיסה לפיה לא רשותו של האדם תקנה לו, וכלי המוכר לא יעכבו בעדו מלעשות כן, אלא שכלי המוכר יקנו לאדם. נראה מדבריו ששימת הסחורה בכלי המוכר היא זאת שאמורה לעשות את הקניין, בדומה לשימת הסחורה בכלי של הקונה. אלא שבין אם הדבר נעשה בכלי המוכר, ובין אם הוא נעשה ברשות המוכר, כיוון שלמוכר נשארת רשות בפירות הוא איננו מסלק את עצמו.
יוצא שגם לפי הרמב"ם, כמו ברמב"ן, ספקו של רב ששת צריך להיות האם יש צורך גם ברשות הקונה וגם בכליו, כך שעיכוב באחד מהתנאים הללו ימנע את המכירה. אלא שנראה שיש ביניהם מחלוקת תפיסתית, שכן לפי הרמב"ן לא ניתן להעלות על הדעת שכלי המוכר יקנו לאדם, כיוון שאין לו שליטה בכלי המוכר, בעוד לפי הרמב"ם פעולת הקניין מתבצעת, רק שכליו של המוכר מעכב.
הבדל דיני אפשרי בין השיטות יהיה בשאלה האם אמירת לך קנה מועילה גם לקניין בכלי המוכר. לפי הרמב"ם, אין מניעה עקרונית שכלי המוכר יקנו לאדם ולכן יכול להיות שכפי שאמירה זאת מועילה לקונה לקנות ברשות המוכר כדך היא תועיל לו גם כדי לקנות בכל המוכר. זאת לעומת הרמב"ן בו ראינו שאין סימטריה, מסתבר שכלי המוכר לא יוכלו לקנות לאדם אחר גם אחרי שאמר לו שיקנה בהם.
המקום האחרון המובא בברייתא הוא רשות אדם שלישי שהסחורה מופקדת אצלו[10]. לכאורה היינו מצפים שדין מקום זה יהיה כמו רשותו של המוכר, כיוון שגם הוא מקום בו אין לקונה רשות להניח את כליו. אולם הברייתא מבחינה בין רשות המוכר אז כדי לקנות הקונה צריך להגביה את הסחורה או להוציא אותה מרשות המוכר, וברשות אדם שלישי הפיתרון המוצע בברייתא הוא העברת הזכויות על מקום הסחורה, ויש להידרש להבדל הזה.
הרשב"ם משתמש בדימיון שיש בין שתי הרשויות כדי לפתור בעיה אחרת. הברייתא פותחת ואומרת שיש לנו ארבע מידות במוכרים, ואילו אם מסתכלים בברייתא סופרים חמש. הרשב"ם מאחד את רשות המוכר ורשות המופקד כך שהמספר המופיע בברייתא נכון. הוא מתמודד עם ההבדל שהגמרא מביאה בין הרשויות וטוען שהוא לא הבדל דיני אלא הבדל מציאותי, אבל הדין בשני המקרים זהה. המוכר רוצה להוציא את הסחורה מרשותו, ולכן בדרך כלל יעדיף שהקונה יקנה בעזרת הוצאת הפירות מרשותו, בעוד למי שהפירות מופקדים אצלו נראה שאין בעיה שהפירות ישארו אצלו, והוא יהיה מוכן להעביר את הרשות לאדם אחר.
הרמב"ן חולק על הרשב"ם וכותב בשם הרי"ף שארבעת המידות מסמלות ארבע רשויות שונות. רשות הרבים, רשות הקונה, רשות המוכר ורשות אדם שלישי. הגורם להבדל בין רשות המוכר לרשות אדם שלישי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בברייתא, הוא הבדל בדין. ברשות המוכר יש צורך בהוצאה מהרשות, בעוד ברשות אדם אחר מספיק שהוא יזכה בחפץ בשביל הקונה, או שהקונה ישכור את מקום החפץ כיוון שהשליטה במקום נתונה להחלטתו של השומר על הסחורה[11].
סיכום
האדם יכול לקנות סחורה בכך שהיא תהיה מונחת בתוך כליו. הרמב"ן מסביר קניין זה כנובע מתוך קניין חצר. הרמב"ם מוסיף שמעבר לקניין חצר, הכלי יכול לקנות גם בכך שהוא גורם להגבהת הסחורה. הנימוקי יוסף פותח כיוון נוסף בכך שהוא מסביר את קניין הכלי משום קניין משיכה. כדי להסביר את דבריו, השתמשנו בדברי הר"י מיגאש כדי לומר שהכלי מגדיר את המקום כחצרו של הקונה.
היכולת של הכלי לקנות מוגבלת על פי המקום בו הוא מונח. רב ושמואל אומרים שהכלי לא יכול לקנות ברשות הרבים. רב ששת ממשיך בקו וחוקר האם הכלי יכול לקנות ברשות המוכר. הרשב"ם מפרש שהספק מבוסס על השאלה האם הכלי בטל לרשות או לא ולכן מרחיב את הספק גם ליכולת לקנות עם כלי המוכר ברשות הלוקח. הרמב"ן לא מוכן לקבל את ההשוואה, כיוון שאי אפשר לומר שכלי המוכר יקנו לאדם.
פסיקת ההלכה נתונה במחלוקת גירסאות, בשאלה האם הגמרא מגיעה להכרעה בספקו של רב ששת. בעל המאור משאיר את הספק על תילו, בעוד הרי"ף והרמב"ם אומרים שלא ניתן לקנות באמצעות כלי ברשותו של המוכר. חרף זאת, הם פוסקים גם שכלי המוכר לא יכולים לקנות לאדם ברשותו שלו.
הגמרא מצמצמת את חקירתו של רב ששת למקרה בו המוכר לא אמר לקונה שילך ויקנה את הסחורה. הרשב"א מבין שברגע שהמוכר נותן רשות שוב אין בעיה שהקונה יקנה באמצעות הכלי שלו ברשות המוכר. זאת בניגוד לרמ"ה ממנו נשמע שיש צורך בהעברת זכויות על מנת שהקניין יתבצע. בנוסף הראשונים נחלקו בשאלה מה דינה של רשות אדם שלישי שהסחורה מופקדת אצלו. הרשב"ם מבין שאין הבדל בין רשות זאת לרשות המוכר, בעוד הרמב"ן כותב שברשות זאת שליטתו של המוכר חלשה יותר ולכן ניתן לקנות גם באמצעות העברת הבעלות על המקום.
[1] לביאור מחלוקת זאת עיין לעיל בסוגיה י: קניין חצר הערה
[2] יש שהוכיחו (עיין למשל שיעורי רב דוד בבא מציעא ח. אות רלו) מכאן שלפי הרמב"ם קניין הגבהה פעול מדין הכנסה לרשותו. אולם אם כנים דברים מדוע הרמב"ם צריך להשוות פעמיים לאותו הדבר. וצ"ע
[3] עיין שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ט: אות קלח ד"ה ועיין באור שמח
[4] הכיוון הזה מוזכר כבר ברבנו יונה (בבא בתרא פה. ד"ה עוד) אולם, שם נראה שהוא מתכוון לדבר שהוא מעין משיכה.
[5] הקישור בין דברי הנימוקי יוסף לר"י מיגאש נעשה על ידי איתמר סימון במאמרו "שתי גישות יסודיות בקניין כלים" שפורסם בעלון שבות 120.
[6] לפי זה הקשר בין דין קניין כלי לדברי רב אסי בתחילת הסוגיה שגם בהנחה על גבי סימטה ניתן לקנות מתהדק.
[7] ראה לדוגמה נימוקי יוסף.
[8] ראה לדוגמה הלכות מכירה פרק יג הלכה טז.
[9] הכסף משנה מסביר שלא ניתן לומר שמר בר רב אשי רק דוחה את הראיה והוא עצמו סבור שכלי המוכר קונים ללוקח ברשותו, כיוון שההעמדה אותה הוא מעמיד בברייתא היא כל כך דחוקה שלא הגיוני שהוא יאמר אותה אם דעתו איננה כך.
[10] אם הרשות הייתה של אדם שלישי בלי שהסחורה מופקדת אצלו, היא הייתה רשות שאינה של שניהם ודינה היה כרשות הרבים.
[11] וצע"ג כיצד דברים אלו מתיישבים עם היכולת של האדם לקנות בכליו ברשות המוכר רק על ידי אמירה של לך וקנה.