לאחר שבפרשת לך לך אברהם מקבל הבטחה כי זרעו ירד למצרים, בפרשת וישב הבטחה זאת מתחילה להתממש עם ירידתו של יוסף למצרים. אך על אף חשיבותו של סיפור הירידה של יוסף למצרים רוב פרטיו מעורפלים. יוסף גורם לאחים לשנוא אותו ובכל זאת מגיע בהוראת אביו לדרוש בשלומם. האחים רוצים להרוג את יוסף, אבל ראובן משכנע אותם להשליך אותו לבור. לבסוף יהודה מציע למכור את יוסף. יוסף נמכר וכך יורד למצרים.
על אף שסיפור זה אינו מסובך, קשה למקם את כל הדמויות ולהגיד מי מהן עשתה מה מהדברים. כך לדוגמה, אחרי הצעתו של יהודה למכור את יוסף התורה אכן מתארת את מכירתו, אבל היא מייחסת את הפעולה הזאת לאנשים מדיינים. כמו כן, קשה למקם את הדמויות בכל רגע בסיפור. ראובן הוא זה שמציע להשליך את יוסף אל הבור, אבל הוא מתפלא על מכירתו של יוסף. מדוע? האם לא היה עם שאר האחים כשפעולה זאת קרתה? שאלות אלו העסיקו את הפרשנים בכל הדורות, ונכתבו להן תשובות רבות.
על השאלה מי מכר את יוסף בפועל ישנן שתי פרשנויות עיקריות. פרשנותו של רש"י[1] שטוען כי האחים מכרו את יוסף, רק שבפועל הם השתמשו במדיינים כדי לעשות זאת. ראיה עיקרית לטענתו של רש"י מצויה בדברי יוסף עצמו שאומר שהאחים הם אלו שמכרו אותו. אך מנגד, הרשב"ם[2] טוען שהמדיינים חטפו את יוסף מהבור ומכרו אותו בלא ידיעתם של האחים.
נראה להציע שהאמביוולנטיות בסיפור זה מכוונת. הפעולות שקורות בעולם מתרחשות ביותר מבמישור אחד. גם אם נניח שהאחים הם לא אלו שמכרו את יוסף בפועל, הם ודאי תרמו לכך, והם אכן מרגישים אחראיים למכירתו של יוסף. אולם גם אם האחים היו מתגברים על ייצרם ולא מוכרים את יוסף, הקב"ה היה מגלגל את עם ישראל למצרים באופן שלא היה תלוי באחים.
המדרש[3] מספר כי בשעה שהאחים היו עסוקים במכירת יוסף, יוסף ראובן ויעקב התאבלו, כל אחד מסיבתו שלו, ויהודה היה עסוק במציאת אישה, הקב"ה היה עסוק בבריאת הגאולה. לכאורה, אם יעקב אבל על מכירתו של יוסף, יוסף כבר נמכר, ובכל זאת מסופר שהאחים עסוקים במכירתו של יוסף. כך שנראה להסביר כי האחים עדיין התאבלו על מכירתו של יוסף. המדרש מעיד כי למרות שכל אחד עסק באבלו שלו הקב"ה עסק בבריאתו של המשיח.
במבט ראשוני נראה שמטרת המדרש לומר לנו שאנחנו לעולם לא יכולים לראות את התמונה הגדולה. יעקב אבל על מות בנו, אך הוא לא מבין שהסתלקותו של יוסף היא חלק ממהלך גדול יותר, חלק מהנבואה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים.
אבל נראה שישנה קריאה שונה למדרש זה. המדרש מתאר שכל הצדדים טרודים במכירתו של יוסף, למעט יהודה שלגביו המדרש אומר כי היה עסוק במציאת אישה. בתשובה לשאלה למה יהודה הולך לחפש אישה כשכל משפחתו באבל המדרש מציע שתי דרשות שונות. הדרשה האחת היא שיהודה נעשה חולין, כלומר, לאחר מכירתו של יוסף יהודה ירד מגדולתו והתחיל להתעסק בענייני חול כמו רדיפת נשים. דרשה שניה והפוכה בתכלית מתייחסת לכך שהעובדה כי יהודה מקים משפחה מולידה כבר את הגאולה מהצרה שלא תבוא.
אבל ניתן להציע כיוון שלישי. יהודה הולך לחפש אישה כי זאת הדרך שלו להתאבל. כשהתורה אומרת שכל משפחת יהודה באבל נראה כי היא מציינת שכולם עושים את אותה הפעולה, אך דווקא סיפורו של יהודה מעיד על אבלות המאפיינת את האדם. אחד הולך לחפש אישה ולהקים משפחה, האחר מסתגר בביתו והשלישי מספר את סיפורו של הנפטר, אבל כולם עושים את אותה הפעולה – מתאבלים.
אם כנים דברינו אפשר לקרוא את המדרש אחרת לגמרי. המדרש מתאר את כל הצדדים אבלים, ודווקא זה מה שמביא את הגאולה. יוסף נמכר וקלקול נוראי התרחש בעולם. כל אחד מרגיש את הצד שלו ואת האחריות שלו על העניין. יוסף מרגיש אשם על החלומות שסיפר, יעקב על כך שהוא שמר לעצמו את דבר שנאת האחים את יוסף, ראובן על כך שלא הציל את יוסף.
דווקא העובדה כי כל אחד לוקח אחריות על החלק שלו בקלקול שהתרחש בעולם היא זאת שמביאה את תיקון הקלקול, וגורמת לה' לברוא את אורו של המשיח. העובדה כי ה' הוא זה שסובב את האירוע לא גורמת לאף אחד להרגיש יותר טוב עם עצמו. הם עדיין מרגישים אחראיים על מה שקרה. אין כאן עניין סגולי לפיו הרגשת האחריות מגדילה את עמודת הזכויות ומקרבת את הגאולה אלא אמירה פרקטית. גם אם הדברים לא היו באשמת האדם באופן מלא, רק אם הוא ייקח עליהם אחריות הגאולה מהם תגיע.
[1] בראשית פרק לז פסוק כח ד"ה וימשכו
