פרשת ויצא שמה את הזרקור על יעקב. אם עד עכשיו סיפורי התורה עסקו בכל משפחת יצחק, עכשיו כשיעקב בורח לחרן בעצת אימו ובציויו של אביו התורה גולה איתו לחרן. מי שמצפה למצוא בסיפורים על יעקב מופתים גדולים המעידים על צדקותו יתבדה במהרה. יעקב, האיש התם יושב האוהלים מתגלה כרועה צאן ממולח, וכשמגיעה העת הוא גם עושה טריק שלא ברור כמה הוא כשר כדי להעלות את משכורתו.
ברם, דמותו של יעקב היא זאת שנבחרה להמשיך את השושלת של אברהם ויצחק, כך שוודאי שיש בה מעלה מיוחדת. ואכן המדרשים מרבים לספר בשבחו של יעקב. לדוגמה, התורה מספרת שיעקב ישן בבית אל לפני צאתו מהארץ. על מעשה יומיומי זה רש"י[1] מעמיס פרשנות ואומר ששינה זאת מגיעה לאחר ארבע עשרה שנים של לילות ללא שינה בבית מדרשם של שם ועבר. אם כן כיצד ניתן לגשר על הפער בין סיפורי המקרא לתפיסה החז"לית של יעקב אבינו?
שאלה זאת מתעצמת על רקע גניבת הברכות. מעבר לכך שהמעשה הזה בפני עצמו לא כשר, הקורא את סיפור התורה ממש יכול לחוש את כאבו של עשיו, הבן ממנו נגנבו הברכות. אותו עשיו אולי לא טלית שכולה תכלת, אבל המדרשים ממש הופכים אותו לעשיו הרשע[2]. נמצא שדמותו של יעקב מקבלת סיקור חיובי על רקע לא ברור, בעוד דמותו של עשיו נלקחת לתהום תחתיה.
אולי המפתח להבנת הסיפור נעוץ בכך שהתורה מתארת את עשיו ויעקב כתאומים, כך שעל אף כל ההבדלים יש בהם נקודה שורשית שמחברת ביניהם. רש"י[3] בפרשנותו עומד על נקודה זאת ואומר שכל עוד היו קטנים היו דומים, ורק כאשר התבגרו היה ניתן לעמוד על טיב הדמויות. מטרתנו תהיה לנסות לעמוד על הנקודה המשותפת המחברת ביניהם.
מדרש תנחומא[4] מפרש שעשיו היה איש יודע ציד, כלומר, היה יודע לצוד ולרמות את אביו ולשאול אותו שאלות בהלכה כדי שאביו יחשוב שהוא מדקדק במצוות. על אף שבאופן עקרוני הפעולה בה האדם מתאים את עצמו לאדם שמולו כדי להתחבב עליו היא פעולה אנושית ביותר, המדרש מציג את עשיו בצורה רעה. הוא מרמה אנשים כדי שיחשבו שהוא צדיק על אף שאין בכוונתו להיות צדיק.
נקודה זאת נאמרת כמעט באופן מפורש במדרש בראשית רבה[5]. המדרש מדמה את ממלכת אדום לחזיר. החזיר הינו חיה לא כשרה, זאת על אף שהוא בעל כל סממני הכשרות החיצוניים, כיוון שהוא לא מעלה גרה הוא לא עומד בקריטריוני הכשרות. לא רק שהוא לא עומד בקריטריונים הוא מנסה להבליט את הפרסה השסוע שלו כדי להראות שהוא כשר. הוא בולס בוץ כדי שיחשבו גם שהוא מעלה גרה.
המדרש ממשיך ולאחר שהוא מאפיין כך את אדום שהיא ממלכתו של עשיו, הוא עובר לאפיין את עשיו עצמו. המדרש מספר כי לאחר שנים שעשיו עינה נשים נשואות הוא הגיע לגיל ארבעים, בגיל בו יצחק אביו התחתן, ורצה לחקות את יצחק כדי להראות שהוא צדיק בניגוד גמור למציאות. גם כאן היה ניתן לפרש את הסיפרו באמירה שישנו רגש טבעי של רצון להידמות להורים. לחלופין היה ניתן לתאר את נישואיו של עשיו כחזרה בתשובה, אבל גם כאן המדרש מעדיף לעשות הכל כדי להוציא את עשיו מחוץ לגדר.
נראה להסביר שעשיו פשוט יודע להתנהל בעולם. גם אם הוא עמוק בתוכו חושב מחשבות זדון כפירה ורשעה הוא יודע מה להציג כלפי חוץ. זה מה שהופך את עשיו למסוכן. כאשר אדם מגדיר את עצמו כאויב קל להבין שצריך להתגונן ממנו, אבל עשיו מציג את עצמו כחבר, העולם מסתכל על עשיו כילד טוב, ילד של אבא. אולי לכן גם המדרשים מנסים להציג את עשיו כדמות רעה, על מנת שלא ניפול גם אנחנו בקסמיו.
אולם השאלה איך חז"ל יודעים עדיין נותרה בעינה, אבל עכשיו קל לומר שכל מה שצריך לעשות זה להסתכל על הרגעים בהם עשיו לא מצליח לשלוט ברגשותיו. כפי שרבי עילאי אומר[6] אדם נמדד בין היתר בכוסו בכיסו ובכעסו. כשעשיו מגלה שהברכות נגנבו ממנו הוא מתעלם לגמרי מהחרדה שאביו נמצא בה, זאת על אף הקשר הקרוב ביניהם. על אף שעשיו לא מגשים את האיום הזה התגובה שלו לגניבת הברכות היא לרצוח את יעקב. בנוסף, עשיו גם מבזה את הבכורה לאחר שהוא מוכר אותה.
ניתוח דומה ניתן להציע גם לדמותו של יעקב. יעקב גם יודע להתנהל בעולם, מה שמחייב איש תם כמוהו לפעמים להתלכלך. אבל פעולותיו של יעקב בעולם לא שוחקות את נפשו. לראיה הוא נשאר איש חסד, כך למשל מסביר הספורנו את אמירתו של יעקב לרועים כאשר הוא מגיע לחרן ורואה שהם מחכים ליד הבאר ולא עושים את עבודתם שיעקב לא יכול לראות את העוול, או במילותיו של הספורנו[7]: "הצדיק ימאס את העול גם כן אל האחרים כאמרו תועבת צדיקים איש עול".
ראיה נוספת ניתן למצוא בהצצה שהתורה נותנת לנו לראשו של יעקב דרך חלומותיו. גם בזמן בו יעקב עסוק בבריחה מפני עשיו שרוצה להרוג אותו ראשו עסוק במלאכים. בעצם יעקב הוא הוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. יעקב נטוע בענייני העולם הזה אבל ראשו נמצא בעולמות עליונים.
רבי ברכיה במדרש[8] טוען כי יעקב נענש על כך שלא עלה בסולם. על פי התיאור שלנו לסולם דבריו של רבי ברכיה מקבלים משמעות מעט מפחידה. הקב"ה רצה שיעקב יעזוב את ענייני העולם הזה, וייעלה למעלה במעלות הסולם אליו. אך יעקב לא מסכים, הוא רוצה להישאר מעורה בענייני העולם הזה.
נראה להסביר במבט ראשוני כי ישנה הבנה בסיסית של האדם שעשיית רצון ה-ל כרוכה בהתעלות לעניינים גבוהים תוך כדי זניחה של העולם הזה. על כן יעקב מבין שיש אמירה -לוהית המופנית כלפיו לעלות מעלה בסולם, להיות עולה תמימה כמו אבא שלו יצחק, להיות איש תם יושב אוהלים. על פי המדרש האפשרות הזאת קיימת, ומאפשרת את הגאולה באופן מיידי.
אבל יעקב בוחר שלא לעלות. הוא בוחר שלא להשאיר את העולם הזה, על כל יושביו מאחור. לא הגאולה האישית והפרטית מעניינת אותו, אלא גאולה לכל העולם. הוא לא רוצה להיות צדיק מסתגר, אלא מוביל, מנהיג, שלוקח אחריו את העולם למקום טוב יותר. זה לא תהיה עבודה פשוטה, וההשלכה של זה היא מעבר טלטלות רבות תחת שעבודן של ארבע מלכויות, שזה העונש שהמדרש מתאר, אך זאת בחירתו של יעקב. ואכן גם האדם הפרטי יעקב נדרש להתמודד עם היציאה מהאוהל, מבית מדרשו של שם, כדי להשתעבד תחת ידו של לבן.
עניין זה מהותי בדמותו של יעקב. ראיה לכך אנו מקבלים מהמלאך עמו יעקב נאבק. בסוף המאבק המלאך אומר ליעקב "כי שרית עם -לוהים ואנשים ותוכל" אמירה זאת מהווה את התשתית לשם ישראל אשר הופך משמו הפרטי של יעקב לשמו של כל העם היהודי. הייעוד שיעקב מציב פה לעם ישראל הוא לא להיות בעולם בו יש רק -לוהים אלא גם אנשים. לא להסתפק ולהיות רק "גוי קדוש", אלא גם "ממלכת כוהנים". דמויות מקשרות בין העולם לבוראו.
[1] בראשית פרק כח פסוק יא ד"ה וישכב במקום ההוא
[2] למשל מדרש תנחומא פרק ח אות א "אַתָּה מוֹצֵא כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא, כֻּלָּן הָיוּ בְּעֵשָׂו"
[3] בראשית פרק כה פסק כז ד"ה ויגדלו הנערים ויהי עשו
