רקע
בסוגיה זאת נשווה בין פרשיית השומרים המופיעה בתורה, לבין המשנה והדין המוכר לנו לפיו שומר חינם יכול להיפטר בשבועה אלא אם כן פשע. שומר שכר חייב על גניבה ואבידה ונשבע כשהוא אנוס. שואל יכול להיפטר בשבועה רק במידה והבהמה מתה מחמת המלאכה ובשאר המקרים הוא משלם. נעמוד על התפיסות השונות למחייבים בשבועה ובתשלומים, וכן ביחס שבין שמירה לאונס.
מקורות
א. שמות פרק כב פסוקים ו-יד
ב. בבא מציעא צד: "תנן התם… מכפילא בשבועה"
ג. רשב"ם שמות פרק כב פסוק ו ד"ה כי יתן איש אל רעהו
רמב"ן שמות פרק כב פסוק ו ד"ה כי יתן איש אל רעהו
ד. רש"י שמות פרק כב פסוק יד ד"ה אם שכיר הוא
ירושלמי שבועות פרק ח הלכה א "שתימצא אומר… נשבע ויוצא"
ה. רש"י בבא מציעא צג. ד"ה שומר חנם נשבע על הכל
תוספות בבא מציעא צד: ד"ה שומר חנם נשבע על הכל
[ו. רמב"ם הלכות שכירות פרק ב הלכה ג עם השגת הראב"ד
רא"ש פסחים פרק א סימן ד "אמר מר… ש"ח נמי"]
ז. רמב"ם הלכות שכירות פרק א הלכות א-ב
הסבר הסוגיה
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו: כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין ראה. שבעת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם. ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו. אם טרף יטרף יבאהו עד הטרפה לא ישלם: וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם. אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו:
[שמות כב, ו-יד]
התורה מתארת שלושה מצבים בהם אדם אחד מעביר לחברו חפץ. שתי הפרשיות הראשונות דנות במי שמעביר חפץ לחברו על מנת שישמור עליו, והפרשייה השלישית בהשאלת חפץ. בכל שלושת המצבים הללו המחזיק בחפץ צריך להחזירו לבעליו. אמנם, חיוב זה פשוט והתורה כלל לא מתייחסת אליו. העיסוק של התורה הוא במקרים בהם החפץ נפגם במהלך שהותו אצל השומר.
נראה שהבעיה מולה התורה ניצבת היא שבמקרה הפשוט החפץ נמצא בביתו של השומר, ואין לבעלים שלו שום אינדיקציה לדרך בה הנזק נגרם, ולמעורבותו של השומר בכך שלבסוף הוא לא יכול להחזיר לבעלים את רכושו. התמודדותה של התורה עם הבעיה הזאת היא על ידי קביעה שהשומר נפטר מחיובו להשיב את החפץ בשבועה.
בין הפרשייה הראשונה לפרשייה השנייה ישנם שני הבדלים מרכזיים. ההבדל הראשון הוא מושא השמירה. הפרשייה הראשונה עוסקת בהפקדת חפצים דוגמת כסף וכלים, לעומת הפרשייה השנייה שעוסקת בהפקדת בהמות. ההבדל השני הוא הבדל בדין. הפרשייה הראשונה אומרת שהשומר נשבע במידה והחפץ נגנב ממנו ואינו צריך לשלם, בניגוד לפרשייה השנייה שם השומר לא יכול להישבע ומשלם את דמי החפץ במידה והוא נגנב.
הרשב"ם נדרש להסברת פשט הפרשייה, ומנסה לתלות את חיוב האחריות בסוג הפיקדון. הוא מציע להגדיר את רמת האחריות על פי המיקום בו החפץ נשמר. כסף וכלים נשמרים בבית, אל מול בהמות שנשמרות בשדה.
הדרך הקיצונית להבין את החילוק הזה, היא על ידי האמירה שאין הבדל בין הפרשייה הראשונה לשנייה מבחינה דינית והן מדברות על מקרים שונים. במידה והשומר שם את החפץ בביתו הוא יוכל להישבע ולא לשלם ובזה עוסקת הפרשייה הראשונה. הפרשייה השנייה מדברת על מקרה בו השומר שם את הפיקדון בחצרו אז הוא פשע ואין ביכולתו להישבע.
אולם נראה שהרשב"ם עצמו הולך בדרך מתונה יותר ואומר שכן יש הבדל בין השומר של הפרשייה הראשונה לזה של הפרשייה השנייה. ההבדל שהוא מציע בין רמות השומרים נובע מציפייתו של המפקיד. דברים ששמים בבית אינם צריכים שמירה נוספת ולכן המפקיד אינו מצפה מהשומר לשמור, ואם החפץ נגנב מביתו הוא אמור להיות פטור. כאשר החפץ נמצא בגינה שפחות שמורה הציפייה של המפקיד היא לרמת שמירה מסויימת בה החפץ לא אמור להגנב, כך שאם החפץ נגנב השומר לא עמד בהתחייבותו.
חז"ל הבינו שהסיבה להבדל בין הפרשיות הוא לא סוג הפיקדון, אלא אופי ההסכם שבין המפקיד לשומר. השומר הראשון פטור מלשלם על גניבה כיוון שהוא מתנדב לעשות את משימת השמירה, בניגוד לשומר השני שמתחייב כיוון שהוא מקבל שכר עקב עבודת השמירה שלו. הרמב"ן מציע לעגן זאת בפסוקים ולומר שסוג הפיקדון משפיע על רמת הטיפול הנדרשת, ודרך העולם היא לשלם על הפקדת בהמות, ולשמור בחינם על חפצים דוממים[1].
לפי פירוש זה, החיובים הנוספים של שומר שכר על אלה של שומר חינם יכולים להיות מוסברים בשני אופנים. האופן האחד מהלך בדרך אותה הרשב"ם הציע בפשטי המקראות. ההבדל בין רמות האחריות השונות נובע מציפייה של המפקיד מהשומר. אולם, חז"ל טוענים שסוג הפיקדון לא מספיק כדי ליצור הבדל בין רמות השמירה השונות, ועל כן הם תולים זאת בתשלום.
האופן השני מבוסס על הדרך ההפוכה. חז"ל לא מקבלים את זה שציפייה לרמת שמירה מסויימת תשפיע על רמת השמירה אותה המפקיד ידרוש מהשומר, ועל כן מציעים להסביר את פסוקי התורה בדרך אחרת והיא קניית אחריות. בדומה לחברת ביטוח שאינה מציעה שירותי שמירה ובכל זאת משלמת במידה והחפץ נהרס בנסיבות מסוימות, כך גם שומר שכר מתחייב לשלם במקרה של גניבה ואבידה.
רש"י לומד מסוף פרשיית שואל דין של שומר רביעי והוא שוכר. בניגוד לשואל שלא משלם על השימוש בדמי החפץ, ניצב שוכר שמשלם על השימוש ולכן צריך למצוא לו קטגוריה הלכתית אחרת.
יוצא לפי רש"י שהתורה בעצם מחולקת לשתי פרשיות שהנושא של כל אחת מהן הוא אחר. ישנה פרשיית שמירה בה הנידון הוא אדם שמפקיד את חפציו אצל חברו שם המפקיד הוא הנושא, וישנה פרשיית שאלה העוסקת באדם שמשתמש בחפץ של חברו שם השואל הוא הנושא.
חלוקה זאת אינה עולה בקנה אחד עם המשנה שפותחת את הלכות שומרים. המשנה מחברת בין שומר חינם ושואל, ובין שומר שכר ושוכר[2]. התורה מחלקת בשאלה מי הוא הנהנה, והמשנה מחלקת לפי השאלה האם העסקה כרוכה בתשלום כלשהו.
ההיגיון שעומד מאחורי החלוקה של התורה היא שהשומר נדרש לרמת שמירה מסוימת. בשומר חינם רמת השמירה הזאת היא פחותה, ובשומר שכר היא גבוהה. פרשיית השואלים לא עוסקת בשמירה, אלא באחריות. השואל מתחייב באחריות מלאה והשוכר בעל אחריות פחותה עקב הנאתו של המשכיר מההסכם.
המשנה אומרת שיש ארבעה שומרים ומפרטת את דיניהם. שומר חינם תמיד נשבע, ושואל תמיד משלם, שומר שכר ושוכר מהווים דרגת ביניים בה נשבעים על אונס ומשלמים על גניבה ואבידה.
הבעיה הגדולה במשנה, כמו שמעירים הראשונים, היא שהדינים לגבי שומר חינם ושואל הם לא מוחלטים כמו שהמשנה מציגה אותם. שומר חינם חייב לשלם במידה והוא פשע בבהמה, ושואל יכול להישבע ולהיפטר כשהבהמה מתה מחמת מלאכה.
רש"י נדרש לשאלה הראשונה ומתרץ שהמשנה עוסקת רק בחיובים הנידונים כלפי השומרים האחרים, ולא בחיובי פשיעה. השמטת המשנה את דיני פשיעה יכולה להתפרש בשתי צורות[3]. הצורה הראשונה היא שחיוב פשיעה הוא פשוט והמשנה לא צריכה למנות אותו. סוג התירוץ הזה מתאים למה שהצגנו כתפיסת המקרא. על השומרים מוטלת שמירה ואם הם יפשעו בשמירתם וודאי שהם יתחייבו.
הצורה השנייה מבוססת על כך שהחיוב איננו פשוט, והמשנה לא מנתה אותו כיוון שהמשנה עוסקת בענייני שומרים, וחיוב פשיעה הוא לא מהלכות שומרים אלא תלוי בהלכות מזיק. שומר שפושע הוא כמי שהזיק את בהמת חברו ומתוקף זה הוא חייב לשלם, ולא מצד התחייבותו כשומר. אדם שהוא שומר חייב לשלם אם פשע בשמירה כיוון שהוא מזיק[4].
נחדד את ההבדל בעזרת שני הבדלים דיניים שיש בין שתי הצורות הללו. ההבדל הראשון הוא בדברים שמופקעים משמירה. המשנה בדף נו. אומרת ששומר חינם אינו נשבע על עבדים, שטרות קרקעות והקדש. אם שומר חינם חייב בפשיעה כיוון שזה חלק מהאחריות המוטלת עליו כשומר, נראה שפשיעתו כלפי מה שאינו בר שמירה לא תחייב אותו. לעומת זאת, לפי הצורה שמגדירה פשיעה כנזק, ניתן לומר שהפושע בדברים אלו חייב, וכך פסק במפורש הרמב"ם[5].
ההבדל השני נוגע לחיוב השבתת החמץ המופקד טרם הפסח. במסכת פסחים מובאת ברייתא שאומרת שגם פיקדון הוא בכלל איסור חמץ של "לא ימצא". הגמרא מציגה סתירה בין דין זה לדין קודם בברייתא לפיו ניתן לראות חמץ של אחרים, ומתרצת ואומרת שמותר לראות חמץ שאין עליו אחריות, ורק חמץ שיש עליו אחריות הוא בכלל האיסור. בעל הלכות גדולות מבין בפשטות שכל עוד יש לשומר איזה אחריות על החפץ הוא חייב להשביתו, ובכלל זה גם שומר חינם. הבנה זאת מקבילה לטענה שהעלנו לפיה שומר חינם חייב לא לפשוע בחפץ כך שיש לו אחריות. אולם ר"י חולק עליו ומגביל את הדין לשומר שכר. מדבריו עולה שלשומר חינם אין אחריות על הפיקדון.
התוספות מתייחס לשאלה השנייה, מדוע המשנה אומרת ששואל משלם את הכל למרות שיש לו את היכולת להישבע ולהיפטר במידה והבהמה מתה מחמת המלאכה. תשובתו דומה לזאת שרש"י מציע לגבי השאלה הראשונה, וגם היא מבוססת על כך שמתה מחמת מלאכה אינו נזכר בפרשיית שומרים. הוא מנמק את דבריו בעזרת סברה. לשואל יש רשות להשתמש בחפץ ולכן הוא פטור במקרה בו הבהמה מתה מחמת המלאכה.
באופן מקביל לשתי הצורות בהן הסברנו את השמטת המשנה את חיוב פשיעה בשומר חינם ניתן להסביר את השמטת פטור שואל במתה מחמת מלאכה. פטור זה יכול להיות פשוט. השואל שאל את החפץ על מנת להשתמש בו, ולכן וודאי שאחריותו מוגבלת למקרים בהם החפץ לא ניזוק מחמת השימוש בו[6]. לחלופין, פטור שואל במתה מחמת מלאכה לא חייב להיות קשור לאחריות שיש לו על החפץ מצד היותו שואל, ולכך שעצם העסקה הייתה שהשואל ישתמש בחפץ.
הצורה השנייה מעלה תפיסה אחרת לפרשיית השומרים. ראינו שהמשנה מחלקת בין שומר חינם ושואל לבין שומר שכר ושוכר. החלק הראשון עוסק בחיוב הבסיסי המוטל על האדם כשחפץ של אחר נמצא אצלו. החפץ יכול להיות אצלו בתורת פיקדון, דהיינו חפץ של אדם אחר שנמצא ברשותו ואין לו עליו שום אחריות, והחפץ יכול להיות שאול, כך שהוא הבעלים של החפץ וחייב באחריות מלאה, למעט מקרה בו מטרת ההשאלה לא התממשה.
שומר שכר ושוכר הם לא מקרי ביניים ועניינם הוא אחר. פרשיית שומר שכר ושוכר עוסקות בחיובים שנובעים מהסכמים שנעשו בין המפקיד לשומר. השומר מתחייב לשלם על גניבה ואבידה[7] ולכן הוא לא יכול להישבע עליהם כשומר חינם. חיובו של השוכר יכול להיות מקביל, דהיינו זהה לזה של שומר שכר ולחלופין הוא יכול להיות חיוב שונה הנובע מאותו העיקרון.
אם נחזור לפסוקי התורה נראה שגם תפיסה זאת מתיישבת בהם. ישנם שני מודלים. מודל של שומר חינם אז חפץ של אחר נמצא ברשותו של האדם, ויש מודל של שואל אז השואל הוא הבעלים של החפץ לתקופת השאלה. בכל אחד מהמודלים הללו השומר יכול לעשות הסכם עם המפקיד על רמת האחריות שלו על החפץ[8]. קריאה זאת מתעצמת בירושלמי שלומד שפרשיית שומר שכר היא גם פרשייתו של השוכר.
סיכום
שומר חייב להחזיר את הפיקדון לבעלים. במידה והפיקדון לא נמצא אצלו כך שהוא לא יכול להחזיר את החפץ התורה תיקנה שבועה, כך שהבעלים ידע שההסכם בינו לבין השומר התקיים.
התורה מדרגת שלוש רמות של שומרים, שומר שיכול להישבע ולהיפטר מהכל, שומר שמתחייב בגניבה ונפטר באונב, ושומר שחייב גם באונס. חז"ל מתאימים בין הרמות הללו לשומר חינם שומר שכר ושואל בהתאמה.
חיובו של שומר שכר בגניבה ואבידה יכול לנבוע מחיובו לשמור כך שהבהמה לא תיגנב, וכן מהסכמו להתחייב במצבים הללו. שומר חינם יכול להיות על אותו הסקלה כמו שומר שכר כך שהתחייבות שמירתו נמוכה יותר או שהוא לא מקבל על עצמו אחריות במקרים הללו ורק במקרה של פשיעה. לחלופין, שומר חינם יכול להיות חלק מסקלה אחרת של חפץ אליו לשומר אין אחריות. חיובו בפשיעה נובע מהיותו של השומר מזיק. בדומה, גם שואל יכול להיות שומר שכר בעל אחריות גדולה יותר מצד אחד, או שהיכולת שלו לשתמש בחפץ מגדירה אותו כבעלים, וחיובי האחריות שלו נובעים מהיחס אליו כבעלים.
[1] מהגמרא בדף צד: עולה דרך אחרת לפיה יש שלוש פרשיות בתורה, וכמה סוגי שומרים, וחז"ל התאימו בין החיובים לשומרים על פי הסברה. יותר הגיוני שאם השומר יכול להשתמש בחפץ התחייבותו תהיה גדולה מזה שאינו יכול להשתמש. וכן, שומר שמקבל טובת הנאה עבור שמירתו מחויב ליותר משומר שהתנדב למשימת השמירה.
[2] הרמב"ם עושה גם הוא את ההפרדה הזאת ומחלק בין הלכות שכירות להלכות שאלה ופיקדון.
[3] מרש"י עצמו (בבא קמא קז: ד"ה שבועה שלא פשעתי) עולה כיוון אחר. הוא מביא לימוד מהפסוק "על כל דבר פשע". יוצא שכוונתו היא לומר שהמשנה מאפיינת את ההבדלים בין השומרים. פשיעה של שומר חינם כלולה בהלכות שומרים והיא לא פשוטה, אולם היא איננה מייחדת את שומר חינם ואין סיבה לעסוק בה.
[4] הבעיה בצורה הזאת היא שמצד הלכות נזק הדבר נחשב גרמא. כיוון שיש מי שסובר כך ופוטר בגרמא בנזקים צריך לומר שמעמדו של האדם כשומר מחשיבה את הגרמא כנזק.
[5] נפקא מינה זאת אינה מוכרחת, כיוון שניתן לומר שהאדם בכלל לא נהיה שומר על הפיקדונות הללו ולכן הוא לא יתחייב משום מזיק.
[6] הדעה הזאת קצת פחות מובנת לפי הסברה שהתוספות הביא, שהרי רשות היא סימן לכך שהשואל פעל כמו שהיה אמור ולא עשה שום מעשה שלא היה אמור לעשותו, אבל שואל חייב גם באונסים שם השואל לא עשה אף מעשה אותו אין לו רשות לעשות.
[7] בלא תלות בשאלה האם ההסכם היה לשמירה אקטיבית שהוא לא עמד בה, או התחייבות לשלם במקרים האלו.
[8] כך רש"י מסביר (בבא מציעא פ: ד"ה רבי יהודה אומר כשומר שכר) את שיטת רבי יהודה שאומר ששכר הוא כשומר שכר. שוכר הוא שואל אלא שעקב ההסכם שהוא עושה עם המשאיל הוא קונה חזרה זכויות.