רקע
בסוגיה זאת נשלים את הנקודה אותה התחלנו לראות בדין מעמיד והיא חיובו של מי שאין לו זיקה משפטית לבהמה, ובכך נסגור את העיסוק שלנו בגורם החיוב של האדם במעשי הבהמה.
מקורות
א. בבא קמא נה:-נו. "אמר ר' יהושע… בכותל רעוע"
ב. רש"י בבא קמא נה: ד"ה אי בכותל
תוספות בבא קמא ה: ד"ה אילימא
תוספות סנהדרין עז. ד"ה בנזיקין
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ב והשגת הראב"ד
שו"ת הרמב"ם סימן תלב
[טור חושן משפט סימן שצו "הפורץ גדר… בדיני שמים"]
הסבר הסוגיה
אמר מר: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו. ה"ד? אילימא בכותל בריא, בדיני אדם נמי ניחייב! אלא בכותל רעוע.
[בבא קמא נה:]
רבי יהושע מונה ארבעה מקרים בהם הגורם פטור מנזקי אדם וחייב בנזקי שמים. המקרה הראשון הוא אדם שפורץ גדר בפני בהמת חברו. לכאורה, דינו של רבי יהושע פשוט ומשתמע מהמשנה. המשנה אומרת שאם פרצוה ליסטים פטור[1], ורק אם הוציאוה ליסטים הם חייבים. כלומר, על פריצה הליסטים אינם חייבים. רבי יהושע מחדש שעל אף פטורו של האדם מדיני אדם, מוטל עליו חיוב מצד דיני שמיים.
אולם הגמרא לא מקבלת את הדברים כך, ומעמידה את דינו של רבי יהושע רק בכותל רעוע כי אם היה מדובר בכותל בריא הפורץ היה צריך להתחייב גם בדיני אדם. יוצא שבניגוד למה שעולה מהמשנה שבפריצה הגנבים פטורים, הגמרא אומרת שלפי רבי יהושע גם בפריצה הגנבים חייבים, והם פטורים רק כאשר הכותל הוא כותל רעוע.
ישנם שלושה כיוונים מרכזיים בהם הולכים הראשונים כדי ליישב את דברי הגמרא עם המשנה. הכיוון הרווח ביותר בראשונים מופיע ברש"י. רש"י מסב את הדיון בגמרא מנזקי הבהמה לנזקים שנגרמו לכותל. רבי יהושע אומר שמי שפורץ כותל פטור, והגמרא תמהה מדוע לא מחייבים את הפורץ על הכותל עצמו ולכן מעמידה את המקרה בכותל רעוע. על פי הסבר זה אין אף חידוש בגמרא מעבר לדברי רבי יהושע עצמם וכל הדינים עומדים על מכונם.
בכיוון זה יש שלושה חסרונות עיקריים. החיסרון הראשון הוא שאם הדיון של הגמרא הוא על הכותל עצמו, למה המקרה המתואר הוא שהכותל נפרץ בפני הבהמה, הרי הנתון הזה אינו רלוונטי? החיסרון השני הוא המיקום המוזר של הגמרא. המשנה עוסקת בדיני הנזקים של הבהמה ומדוע הגמרא מתחילה לעסוק בדיני האדם שהזיק[2]. החיסרון השלישי, ואולי הגדול ביותר הוא על עצם הדין. מדוע שהפורץ כותל רעוע יהיה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים[3]?
הכיוון השני עולה בתוספות אצלנו, ומאומץ על ידי התוספות בסנהדרין והרמ"ה, והוא שהמשנה מדברת על נזקי הבהמה מהם האדם פטור, והגמרא מדברת על גוף הבהמה. כאשר אדם פורץ כותל בריא הוא חייב על גוף הבהמה ופטור על נזקיה.
אם מסבירים את הגמרא כך עולים ממנה שני חידושים: החידוש הראשון הוא שעל אף שאנחנו מחשיבים את האדם כמי שאיבד את הבהמה, ועל כן הוא מתחייב על גופה, אין אנו מחשיבים אותו כמי שהוציא אותה ומתחייב גם על נזקיה. החידוש השני הוא שבכותל רעוע הפורץ פטור על נזקי הבהמה.
הכיוון השלישי הוא הכיוון שהכי מתאים לפשט הגמרא והכי קשה מסברה. הרמב"ם פוסק את הגמרא כפשוטה. הפורץ גדר בריאה בפני בהמת חברו חייב על הנזקים שהבהמה עושה, ואם הגדר הייתה רעועה נפטר מדיני אדם וחייב בדיני שמיים.
ההלכה הזאת ברמב"ם קשה גם עקב ההלכה שלפניה וגם עקב ההלכה שאחריה. בהלכה שלפני הרמב"ם פוסק שרק כאשר הוציאו הליסטים את הבהמה הם חייבים, ומדוייק משם שאם פרצו את הגדר והבהמה יצאה מעצמה הם פטורים. בהלכה אחרי הרמב"ם מביא את דין מעמיד, ממנו נשמע שהדרך של אדם שלישי להתחייב היא העמדת הבהמה על גבי הקמה, אבל אם לא עשה זאת ורק שחרר אותה לחופשי והיא הזיקה נראה שפטור[4].
הרמב"ם עצמו נדרש להסביר את ההבדל בין הפורץ גדר לבין פרצוה ליסטים. הוא מחלק בין ליסטים שהתכוונו לגנוב את הבהמה, ולכן אם לא הוציאו את הבהמה לא התקיימה מחשבתם, לבין הפורץ גדר שכוונתו לסתור את שמירת הבעלים כדי לחייב את הבעלים בנזקי הבהמה. הרמב"ם מסיים וכותב: "ולפיכך הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק".
דברי הרמב"ם מצריכים לשאול שלוש שאלות. השאלה הראשונה היא מאיזה דין חייב? השאלה השנייה היא מדוע הכוונה משפיעה? השאלה השלישית היא באלו נזקים מדובר האם מדובר בכל נזקי הבהמה או שמא רק בנזקי שן ורגל?
לשונו של הרמב"ם בתשובה "כדין כל מזיק" מורה על כך שהפורץ מתחייב מדין אדם המזיק בידיים. לעומת זאת מיקום ההלכה מספר סיפור אחר, וממנו משמע שהחיוב הוא מצד דיני שן ורגל.
ספק זה בדברי הרמב"ם דומה למחלוקת שראינו בדיני מעמיד. התוספות סובר שכאשר האדם עושה, על אף שהוא אינו הבעלים, הוא עדיין יכול להתחייב מדין שן ורגל. הרשב"א חולק עליו ואומר שמדין שן ורגל לא ניתן לחייב את האדם, ולכן צריך לחייב אותו מדין אדם המזיק.
אם מקבלים את העמדה שהחיוב ברמב"ם נובע מהיות האדם מזיק בידיים, כמו שנראה מרוב האחרונים[5], ניתן להסביר את החילוק של כוונה בשני אופנים: האופן האחד בו הולך הגר"א והוא להסביר מדוע חייב למרות שלכאורה יש כאן גרמא. האופן השני בו הולך אבן האזל מבוסס על כך שבלא כוונה אין מעשה נזק, דהיינו, הפורץ אינו רק הופך את הבהמה משמורה ללא שמורה, אלא גם עושה מעשה נזק שמחייב אותו לאחר מכן על נזקי הבהמה[6].
אולם פירוש זה אינו מוכרח. אפשר להסביר את דברי הרמב"ם על פי יסוד דומה לזה של המעמיד. נזקי שן ורגל הם נזקים שניתן לצפות אותם מראש. התכונה הזאת גורמת לכך שיהיה באבות אלו מסלול שונה להתחייבות. בדרך כלל רק הבעלים של הבהמה מתחייב כי הוא האחראי על הבהמות שלו, אבל בשן ורגל גם אדם חיצוני יכול להתחייב במידה והוא פשע[7].
התוספות מקבל את החידוש הזה רק במקרה בו האדם ממש עושה את הנזק בידיים ומעמיד את הבהמה על האוכל. הרמב"ם מרחיב את הדין גם למקרה בו לא נראת כוונה אחרת למעשה הפורץ חוץ מלחייב את הבעלים, אז אנו מסבים את נזקי הבהמה לפושע.
תפיסת חיובו של הפורץ משום פשיעה מצמצת אותה כמובן רק לנזקים צפויים, דהיינו שן ורגל. לעומת זאת אם חיוב הפשיעה שלו הוא משום שהוא עצמו נחשב מזיק אפשר לומר שיתחייב גם בנזקים לא צפויים, אבל אין הכרח לומר כך.
סיכום
הגמרא אומרת שאם אדם פורץ כותל בריא בפני בהמה הוא חייב. הראשונים מסבירים את החיוב של הפורץ כותל בריא בשלוש דרכים. רש"י מסביר שחיובו הוא על הכותל. התוספות בסנהדרין והרמ"ה אומרים שהחיוב הוא על הבהמה שיצאה. והרמב"ם אומר שהפורץ חייב אפילו על הנזקים שהבהמה עשתה. פרשנותו של הרמב"ם אמנם קלה בלשון הגמרא אבל קשה בסברה. הוא מחלק בין מקום בו נתקיימה מחשבת הפורץ לבין מקום בו היא לא התקיימה.
[1] על פי פרשנותו של התוספות (ד"ה או), למרות שמפשט המשנה עולה שהבעלים פטור כשהוציאו אותה ליסטים. בכל זאת ברור שהליסטים פטורים במקרה כזה כיוון שרק כשהוציאוה ליסטים הם חייבים, כלומר, כאשר הם רק פרצו בלי להוציא הם פטורים.
[2] חיסרון זה הוא פחות חזק מקודמו, כיוון שניתן לומר שאגב עיסוקה של המשנה בפריצתם של הליסטים היא מביאה את המימרה של רבי יהושע, וכיוון שכך היא חייבת לסייג את הפטור.
[3] צריך לומר ששווי הקיר הוא אפסי והאדם חייב בדיני אדם, אבל החיוב שלו הוא אפס. צריך לומר שהנחת המוצא של רש"י היא שיש כותל שלא חייבים על הריסתו כלום. אם מקבלים את התירוץ הזה אז החיוב בדיני שמיים הוא לא על הכותל אלא על שאר הנזקים שנגרמים לבעלים.
[4] הקושיות האלו גרמו לראב"ד לנסות לתרץ את הרמב"ם ולומר שגם הוא פוסק שהפורץ חייב על הכותל, אבל לשונו של הרמב"ם "ויצאת והזיקה" גורמת לראב"ד לזנוח פירוש זה.
[5] עיין אור שמח, גר"א אבן האזל ועוד. והיסוד לדברים אלו מופיע כבר במאירי (נו. ד"ה וחכמי הדורות שלפנינו).
[6] אולי ניתן להבין את החילוק על פי דברי הנחלת ישראל (נה: אות ד). הוא מחלק באופן שונה מהרמב"ם וכותב שהמשנה מדברת במצב בו הבהמה גדורה בגדר שעשה הבעלים ולכן אם הליסטים פרצו את השמירה ולא הוציאו את הבהמה הם לא עשו מעשה מזיק. הגמרא עוסקת באדם שפרץ את הגנת הגינה אליה הבהמה רוצה להיכנס ולאכול ולכן יש פה יותר מעשה מזיק. אם מקבלים את הפירוש הזה בדברי אבן האזל הכוונה איננה סיבת החיוב אלא סימן לכך שהייתה כאן פשיעה. הנחלת ישראל עצמו מציע את זה ככיוון אחר ברמב"ם.
[7] בין כך ובין כך קשה סדר ההלכות. בלא תלות בשאלה כיצד נבין את חיובו של הפורץ הוא עדיין יותר מחודש מחיובו של המעמיד וודאי שניתן ללמוד את חיובו של המעמיד בקל וחומר. וצע"ג