רקע
עד כה עסקנו בפעולות קניין המחייבות את הקונה לשלם את כסף המקח. בסוגיה זאת נעסוק בקניין פרימיטבי יותר, והוא סחר חליפין. מתוך ההתעמקות בדיניו ובהבדליו, נחקור את היחס בינו לבין קניין סודר[1].
מקורות
א. קידושין כח.-: מהמשנה עד "ש"מ"
בבא מציעא מו:-מז. "אמר רבה אמר רב הונא… משיכה מעליא"
ב. ריטב"א מז. ד"ה ויש לו אונאה, תמורה זו חליפין
רי"ף שיטמ"ק בבא מציעא מו: ד"ה אבל הריא"ף
רמב"ם הלכות מכירה פרק יג הלכה א עם השגת הראב"ד
הגהות רבינו פרץ על ספר מצוות קטן מצוה רעב הגהה ג
תוספות בבא מציעא מז. ד"ה גאולה זו מכירה "ומפרש ר"ת…", מו: ד"ה ולרב נחמן
ג. רמב"ם הלכות מכירה פרק ה הלכה א
הסבר הסוגיה
החליף עמו קרקעות בקרקעות מיטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב בחלפיו
[תוספתא קידושין א ט]
לפני המצאת הכסף, דרך המסחר הייתה החלפת סחורה בסחורה. לסחורות לא היה ערך מוגדר, ולכן אדם שהיה רוצה דבר מה מחברו היה צריך לראות מה חברו רוצה מרכושו שלו, והאם הוא מוכן להחליף בין הדברים. הבעיה בשיטה זאת היא שכדי שמסחר יוכל להתרחש צריכים לקרות מספר רב של צירופי מקרים, וקשה לנהל סחר. לכן האנושות עברה לדרך מסחר אחרת בה ניתן לאמוד שווי של כל דבר באמצעות כח קניין חיצוני.
הקניינים בהם עסקנו עד כה, מאופיינים בדרך המסחר החדשה. המוכר והקונה סיכמו על מחיר כלשהו לקניין, ועל ידי ביצוע הטקס, הקונה זוכה בסחורה ומתחייב לשלם את סכום הכסף שסוכם. אולם המשנה מזכירה קניין אחר לפיו זכיה של אדם אחד בחפץ גורמת לאחר להתחייב ולתת לו את סחורה אחרת.
כדי להבין את השימוש בסחר חליפין כקניין, צריך בעיקר להפריד אותו מקניין סודר שמאוד דומה לו. בקניין סודר הקונה נותן למוכר פיסת בד שגורמת לעסקה להתקיים, ומחייבת את המוכר לתת את הסחורה ואת הקונה לשלם את הכסף. בדומה, בסחר חליפין, הקונה נותן למוכר סחורה מסוימת הגורמת לו להתחייב לתת לקונה את הסחורה עליה סיכמו.
אכן, הריטב"א כותב שאין הבדל בין הקניינים השונים. קניין חליפין אחד הוא[2]. הסברה אותה הריטב"א מעלה היא שלאחר התקבעותה של שיטת המעות, שוב מי שימכור בלי להתייחס למחירו של החפץ איננו אדם חכם, ובשביל אנשים שאינם חכמים לא מתקנים מערכת סחר. לכן תמיד הקניין עובד לפי השווי של החפץ, ואפשר לסכם להביא תמורתו דבר באותו השווי, ואם הדברים אינם שווים יחול דין אונאה, המגן על הצדדים מפני הפסד עקב מכירה לא חכמה.
הריטב"א מביא את דבריו ככל הנראה כתגובה לרי"ף שאומר שאין דין אונאה בקניין חליפין. הנימוק של הרי"ף לדבריו היא ששני הצדדים רוצים במכירה ולכן אין צורך למדוד את ערך השוק ולהשתמש בדיני אונאה.
אמנם אם נעמיק בדברי הרי"ף נראה שאפשר להבין שהוא התחמק מהבעיה אותה מציין הריטב"א[3]. הריטב"א טוען שאם אין דין אונאה בסחר חליפין מוכרח מכך שאין אונאה בקניין סודר. אולם ניתן לחלק לפי הרי"ף לחלק ולומר שקניין סודר הוא חלק מהלכות מכירה אותן ראינו עד כה, אבל סחר חליפין היא חלק ממערכת אחרת בעלת חוקים אחרים[4].
אם מקבלים את החלוקה של הרי"ף צריך לראות כיצד מבדילים בין שני הקניינים. האפשרות הפשוטה היא שהמבחן יהיה האם תשלום עתידי לוקח צד בסיפור. כלומר, אם בנוסף להחלפה הקונה מתחייב להוסיף סכום מסוים, נכניס את המקח הזה להיות בתורת מכירה. אולם אם העסקה מוגבלת רק לסחורה המוחלפת, המקח יהיה סחר חליפין[5].
הרמב"ם, שהולך בדרכו של הרי"ף, מוסיף ואומר שלמרות שאין אונאה בסחר חליפין, יש אונאה בסחר חליפין בפירות. יש שתי דרכים בהם ניתן להסביר את הרמב"ם. הדרך האחת בה הולך הראב"ד היא לומר שההבדל בין כלים לפירות נעוץ ביכולת לקנות איתם בחליפין. הבעיה בדרך הזאת היא שהרמב"ם מדבר על דין אונאה, ואם אין מכירה מלכתחילה לא צריך להגיע ולדבר על אונאה.
הדרך השניה ללכת בה היא לומר שההבדל בין כלים לפירות הוא רק בדין אונאה. לפי הדרך הזאת צריך לשאול למה הרמב"ם מחלק בין כלים לפירות. רבינו פרץ מציע על פי דרכו של הרי"ף להסביר שבניגוד לכלים בהם דעתו של האדם על הכלי, ויכול להיות שהוא מעריך את שוויו ביותר או פחות מהשוק כי הצורך שלו באותו הרגע רב, בפירות תמיד דעתו של האדם על מחיר השוק שלהם.
אם מקבלים את הסברו של רבינו פרץ יוצא שאין הקבלה מוחלטת בין היכולת לבצע משהו שהוא סחר חליפין ולא מכירה, לבין עסקה המבוססת על מחיר, כיוון שמדבריו עולה שלמרות שבפירות דעת המוכר על המחיר ניתן לעשות איתם עסקת חליפין. כך שסחר חליפין עדיין נכלל בדיני מכירה הרגילים, רק שעקב הרצון של הצדדים ניתן לקיים מכירה במחירים לא סבירים.
התוספות מבין את הדברים אחרת. בפסוק במגילת רות המתאר את דרך הקניין הנהוגה באותה התקופה כתוב "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו". בפשטות, הפסוק מתאר שהמנהג הרווח באותה תקופה הוא שעל כל התחייבות, ובפרט על גאולה ועל תמורה, נהגו להעביר נעל. התוספות מפרש שגאולה זאת מכירה, ותמורה זאת החלפה השווה בערכה. רואים מדברים אלו שהתוספות סבור באופן דומה לרי"ף שסחר חליפין הוא לא דרך למכירה, אלא מתאר פעולה שונה.
לא זאת בלבד, בהערת אגב התוספות מפריד גם בין סחר חליפין לקניין סודר, בכך שהוא אומר שרב נחמן, שחלוק על רב פפא וסבור כי לא ניתן לבצע קניין סודר באמצעות פירות, מודה לו בקניין חליפין שהדבר אפשרי. הוא תוחם בין הקניינים השונים באופן מציאותי ואומר שבחליפין העניין הוא שהשווי יהיה דומה, אז בכל מקרה בו היחס בין שווי הדברים המוחלפים קטן משתיים[6] יכנס תחת הקטגוריה של סחר חליפין, וכשהיחס גדול יותר הקניין ייחשב לקניין סודר[7].
אולם אז התוספות שואל שאלה מפתיעה. התוספות שואל, לפי רב פפא שאומר שניתן לבצע קניין סודר גם בפירות, מה התחדש במגילת רות במילים "ועל התמורה" הבאות לתאר סחר חליפין. התוספות מציע שתי תשובות שלאלה זאת. התשובה הראשונה היא שיש דברים שרב פפא לא מוכן שיהיה אפשר להשתמש בהן לקניין סודר, והפסוק בא לומר שבמציאות של סחר חליפין אפשר להשתמש גם באחד מהדברים הללו.
התפיסה העולה מתשובה זאת היא שקניין סודר וקניין חליפין הם דברים דומים כך שלא היה צריך להפריד ביניהם מלכתחילה. עקב זה שראינו פסוק המפריד ביניהם צריך למצוא הבדל דיני, אך ההבדל אפילו לא משנה, והתוספות לא חש צורך להכריע האם לפי רב פפא בקניין חליפין ניתן לקנות באמצעות כלי המאוס או באמצעות איסורי הנאה.
דברים אלו מתאימים לריטב"א. קודם כל כיוון שבהצעת ההבדל העולה מהפסוק הוא לא מתרץ ואומר שבחליפין אין אונאה, והולך לחפש הבדל אחר (יכול להיות שהוא לא מסכים איתו דינית, ולראיה הוא אומר שניתן לעשות את המכירה גם ביחס של חצי, דבר שאיננו אפשרי עם דיני אונאה). בנוסף, נראה מדבריו שקניין חליפין הוא על אותו הרצף כמו קניין סודר, ואין ביניהם הבדל מהותי, ולולא הפסוק בכלל לא היה עניין לחלק בין המצבים השונים ביחס השווי בין הפריטים המוחלפים.
התשובה השנייה אותה התוספות מציע היא שהפסוק בא לומר שגם לפי לוי שסבור שקניין סודר מתבצע מחפץ של המוכר, במקרה שלנו הוא מודה ואומר שניתן להשתמש גם בכליו של הקונה (לא ברור למה הוא לא אומר דבר מקביל גם על רב). בניגוד לקניין סודר שם יש בעסקה מוכר וקונה ברורים, בסחר חליפין הדבר מעורפל יותר, ולכן הקניין הוא דו צדדי. אם כך, יכול להיות שלא חייבים לצמצם את הדברים הללו רק לשיטתו של רב פפא וגם רב נחמן יסכים לטענה הזאת.
נמצא אפוא שהפסוק מגיע להצביע על הבדל מהותי בין הקניינים. ההבדל כבר לא מסתכם בהפרש המחירים, אלא הוא נעוץ בעצם יסודו של הקניין. קניין סודר הינו קניין כפעולות הקניין הרגילות, בעוד קניין חליפין הינו סחר בין שני הצדדים. על אף שמהתוספות נראה שקניין זה נלמד מתוך קניין סודר, לאחר תשובה זאת מובן כי חליפין אינו רק שם שונה, אלא מציין מהות שונה.
אך דברי התוספות עדיין זקוקים לביאור. אם סחר חליפין איננו מכירה רגילה, והוא גם לא קניין סודר כיצד הוא עובד? לא ניתן להסביר את התוספות על פי הר"יף, כיוון שהתוספות אמר שסחר חליפין הוא בטווח מחירים מסוים, ואם הקניין נובע מכך ששני הצדדים התרצו, למה שיהיה הבדל בין הפרש מועט להפרש מרובה?
השם שהתוספות בוחר לקניין הוא קניין שווה בשווה. האדם מחליף דבר אחד בשווה לו. שם זה מבוסס על המילים בפסוק ממנו הוא נלמד "על התמורה". נמצא אפוא, שבניגוד למכירה רגילה שם הצדדים צריכים לעשות מעשה קניין שיגלה דעתם, כאן קבלת התמורה המשותפת היא זאת שעושה את המכירה. אם כך ניתן להעלות אפשרות לפיה התוספות סבור שקניין שווה בשווה עובד בדומה לקניין כסף[8]. המוכר מקבל מהקונה את התמורה לסחורה ובכך מתחייב לתת את הסחורה. על אף שאין הכרח להתאמה מושלמת בין הסחורה למחיר, עדיין צריך להיות טווח מסוים בו היחס יכול להיותף כדי שנוכל להתייחס לזה כאל תמורה.
סיכום
סחר חליפין הוא קניין בו מחליפין חפץ אחד תמורת חפץ אחר. בראשונים עולות שלוש תפיסות מהותיות להבנת קניין זה. הרי"ף מבין שהקניין הזה הוא קניין חדש ומיוחד שנבדל מדיני מכירה, ונובע מההסכמה של הצדדים להחלפה. הריטב"א סבור שסחר חליפין הוא בסך הכל סניף של קנין סודר, ועובד כמו מכירה רגילה. מהתוספות שהעניין הוא התמורה שהמוכר מקבל, בדומה לקניין כסף. ההבדל המרכזי בין הראשוני הוא בשאלה מה יכול להיות הפרש המחירים בין הדברי המוחלפים. לפי הרי"ף אין גבול להפרש, ובכל זאת דיני אונאה לא חלים. התוספות מדבר על יחס של פי שניים, והרטב"א נשאר עם היחסים הרגילים של אונאה. הרמב"ם אומר שלמרות שבסחר חליפין אין אונאה, אם עשה זאת בפירות כן יש אונאה.
[1] הדברים מבוססים על דברי הברכת אברהם (בבא מציעא מז. ד"ה בענין חליפין שוה בשוה).
[2] בקידושין (כח. ד"ה אמר רב יהודה) ההתנסחות שלו מעט יותר מתונה. יש שני קניינים, אבל הם נלמדים אחד מהשני.
[3] כך כתב רבי שמואל רוזובסקי (זכרון שמואל סימן מז אות ב ד"ה ועי' בקצוה"ח). זאת בניגוד לקצות (סימן קצה ס"ק א) ממנו נשמע שלפי הרי"ף גם בקניין סודר אין אונאה. וצ"ע
[4] הברכת שמואל (חלק ב סימן לו) כותב שהעיקרון של קניין חליפין הוא שני אנשים המביאים אחד לשני מתנות, ולא מכירה, ולכן אין בו אונאה.
[5] כך כתב בנתיבות המשפט (ביאורים סימן קצ ס"ק ד)
[6] הברכת אברהם טוען שהתוספות לוקח את השיעור של היחס זאת מדברי רב נחמן (בבא מציעא קח.) שאומר שקרקע ששווה מאתיים ונקנתה במאה אין לה אונאה וביטול מקח. דבר זה בא בסתירה אם דברי רב נחמן בפרק רביעי (בבא מציעא נז.) שנשמע ממנו שבקרקעות יש ביטול מקח. רבנו תם (נז. ד"ה אמר ר"נ) מתרץ ומסיק מכך שיחס של פי שתיים הוא היחס הגבולי לביטול מקח בדברים שאין בהם דין אונאה, דהיינו ההפרש המקסימלי בו ניתן להחשיב את הסכום כתמורה לסחורה.
[7] ההגבלה הזאת נמצאת במחלוקת בין בעלי התוספות, שכן התוספות במסכת בבא קמא (ע: ד"ה באומר) כותב שקונה שור או שה בחליפי שווה בשווה עם תאנה, ששוויה ודאי קטן מחצי.
[8] וכך גם כותב רבי שמואל רוזובסקי (חידושי ר' שמואל קידושין סימן ג אות ד ד"ה אמנם)