פרשת וילך פותחת את סיום תפקידו של משה ופרידתו מהעם. כיאה לפרידה בתום שירות של ארבעים שנה, משה מחזק את העם, עושה שיחת עידוד למחליף שלו ומדבר עם העם על האתגרים הצפויים להם לאחר לכתו. מסקנת העובדה שלתוך דבריו האחרונים של משה "מסתננת" מצווה אחת – מצוות הקהל. פעם בשבע שנים עם ישראל צריך להתאסף לידי הקראת חלק מהתורה.
מעבר לתזמון המיוחד של המצווה, גם הדרך בה המצווה מתוארת מעט מוזרה.
"ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת: ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה:"
משה מצווה על הקראת התורה לפני שהוא מצווה על הקהלת העם. ציווים אלו עומדים בסדר הפוך לסדר בו הם אמורים להתרחש, כאשר ההיגיון הוא שקודם כל מקהילים את העם ורק לאחר מכן יוצקים את התוכן לתוך ההתקהלות.
בנוסף, הקראת התורה במעמד זה מוטלת על המלך. דבר זה תמוה כיוון שבדרך כלל בחלוקת התפקידים, האחראי על אירועי הדת במקדש הוא הכהן, ותפקידו של המלך הוא פוליטי ולא דתי. לא זאת בלבד אלא שבהקשר זה הרמב"ם (הלכות חגיגה ג, ו) מתאר את המלך כשליח להשמעת דברי ה-ל, הגדרה שלכאורה מתאימה לנביא ולא למלך.
שלוש התמיהות הללו העלו כיוון מיוחד בנוגע למהותה של מצוות הקהל. נתחיל דווקא בתמיהה השנייה. הסדר ההפוך בין הציווים מעיד על כך שבניגוד להתקהלויות רגילות אז ההתקהלות היא אמצעי לתוכן, כאן התוכן הוא זה שגורר את ההתקהלות. עם ישראל הוא לא עוד אוסף של פרטים שבמקרה היה עדיף להם לעבוד ביחד ולא לחוד. עם ישראל הוא עם שמכונס סביב ברית, סביב תורה, לעבר מטרה משותפת של תיקון עולם. מטרה זאת היא שמובילה את ההתקהלות, וקודמת אליה.
כיוון זה מאפשר גם להבין את הרצון לאפיין את המצווה הזאת דווקא כמצווה פוליטית המבוצעת על ידי המלך. על אף שאולי היה יותר מתאים שכהן או נביא יהיו אלו שקוראים את התורה, הציווי כאן הוא שדווקא מלך יעשה זאת. האמירה כאן היא עדיין שהפוליטי מגיע על ידי הדתי, ולא להפך כפי שהיינו עלולים לחשוב.
לפני הכניסה לארץ, משה רוצה להזכיר לעם כי כאשר יכנסו לארץ ויתחילו לפעול כעם ככל הגויים אשר מסביב, עדיין הם שונים. הם לא מאוחדים סביב רצון לאיכות חיים שקטה, אלא סביב אידיאליים גדולים ונעלים, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. במהלך ההליכה במדבר כאשר העם פועל יחד על פי ציוויו הישיר של ה', אין צורך במצוות הקהל. אך התפזרות העם וחיי המעשה עלולים להוביל לשכחת הגורם המאחד האמיתי, ועל כן תוקנה מצוות הקהל דווקא ברגעים קריטיים אלו.
הרמב"ם משייך את מצוות הקהל דווקא להלכות חגיגה שבספר הקורבנות, ולא להלכות מלך כפי שהיינו מצפים לאחר שהסברנו את מהות המצווה. אפשר להציע כי הרמב"ם משתמש במצווה הזאת כדי לצבוע בצבע אחר את כל עניין העלייה לרגל והמקדש. הרעיון של העלייה לרגל הוא מעין מצוות הקהל קטנה. תזכורת קטנה שהעם היהודי כעם מאוחד סביב מהות מיוחדת – התורה והמצוות.
