סוגיה ד: חיות טרף

רקע

לאחר שראינו בסוגיה הקודמת אפשרות של רגל משונה, בסוגיה זאת נשלים את הגדרת קרן בכך שנראה את הדין המשלים של מעשה נזק שהוא מדרך הבהמה.

מקורות

א. משנה בדף טו.

גמרא טז: "אמר שמואל" עד המשנה

ב. רש"י טו: ד"ה הרי אלו מועדים, טז: ד"ה חייב

תוספות טז. ד"ה והנחש

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א הלכה ו עם מגיד משנה ולחם משנה, פרק ג הלכה ז עם מגיד משנה

הסבר הסוגיה

הזאב והראי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין

בבא קמא טו:

המשנה עוסקת בתמות מועדות. תחילה היא מונה את כל המעשים התמים, ולאחר מכן היא מביאה שתי קבוצות של מועדים. הקבוצה הראשונה כוללת בתוכה את המעשים המועדים בבהמה ואת האדם, והקבוצה השנייה היא חיות טרף. לכאורה המשנה מפרטת עובדות מציאותיות. מעשים מסוימים הם שכיחים ואחרים לא[1]. אם כך צריך לשאול מה החידוש בה?

רש"י מבין שהחידוש במשנה היא לומר שהמעשים התמים הם מעשי נזק. על כן חיות הטרף, שמועדות לעשות מעשי נזק, ישלמו נזק שלם על כל פעולת נזק, גם אם היא לא מטבעם. המשנה לא באה להשמיע לנו את המציאות, אלא לומר שחיות הטרף משלמות נזק שלם על כל מעשה נזק.

התוספות לא מקבל את החידוש של רש"י. כל חיה מועדת רק לנזק שהיא עושה אותו בשכיחות גבוהה. הוא לא מסתפק בכך ומוסיף שהחיוב הוא משום שן או רגל, ולכן פטור ברשות הרבים. כלומר, אין הבדל בין חיות טרף לשאר החיות. כמו כל החיות גם לחיות הטרף יש פעולות שניתן לצפות אותם, עליהן יהיה חיוב נזק שלם ופטור ברשות הרבים, ויש פעולות נדירות שהן חלק מקרן, וכמו קרן חייבים עליהן חצי נזק ואף ברשות הרבים.

על אף שלפיו אין שום חידוש בדין חיות טרף המופיע במשנה, הוא מוכרח לכך מדברי שמואל. שמואל אומר שאריה שדורס פטור ברשות הרבים כיוון שהנזק נעשה בדרכה של הבהמה ולכן יש לנזק דין שן. מוכח משמואל שדריסת האריה היא שן, ולכן לא על כל מעשה נזק בעלי החיים חייבים נזק שלם.

ראייתו של התוספות אינה מוכרחת ותלויה גם בחציו השני של שמואל. שמואל אומר שאם האריה טרף הוא חייב גם ברשות הרבים. כאן ניתן להעלות שתי אפשרויות. האפשרות האחת היא שבעל האריה חייב נזק שלם עקב הדין של המשנה שחיות הטרף מועדות בכל מעשה כי טבעם הוא להזיק. האפשרות השנייה היא שבעל האריה חייב חצי נזק עקב טענת התוספות שגם חיות הטרף עובדות על פי החוקים והכללים של שאר בעלי החיים. התוספות חייב להניח כאפשרות השנייה. שאלת דרך הבהמה היא לא רק לעניין הפטור ברשות הרבים, אלא גם לעניין גובה התשלום.

המוטיבציה של התוספות לפרש כך היא שלפי התוספות הגדרת קרן היא שהנזק משונה. אם כך לא יכול להיות מצב של קרן שאינה משונה. על כן גם כאשר נחש מכיש, ואין לו הנאה בפעולה הזאת, הוא חייב עליה משום רגל ולא משום קרן כיוון שהפעולה רגילה[2].

רש"י מפרש את שמואל כמו התוספות, על פי האפשרות השנייה, ואומר שהחיוב באריה שטורף הוא רק חצי נזק. קביעה זאת עומדת בניגוד לחידוש שהוא הוציא מהמשנה שחיות הטרף מועדות להזיק בכל נזק שיעשו, ומדוע הוא אינו מפרש שחייב נזק שלם? נראה להסביר שרש"י מבין מהמשנה שחיות הטרף מועדות תמיד, ולעולם האחריות על מעשה הנזק במקרה שלהם היא שלמה. שמואל שפוטר על נזק שעושה ברשות הרבים ודאי לא מקבל את העיקרון הזה.

אולם דבריו של רש"י אינם מוכרחים. ראינו את שיטת הריב"א לפיה יש חילוק מהותי היררכי בין קרן תמה לקרן מועדת. קרן תמה היא אבי כל הנזקים המשונים, בעוד קרן מועדת מאופיינת על ידי כוונה להזיק. לפי דבריו ניתן לומר שהמשנה מחדשת שהמעשים התמים הם פעולות נזק, וחיות הטרף מועדות להזיק. על כן בכל מעשה נזק שיהיה החיוב יהיה נזק שלם. הנחה זאת אינה סותרת שמעשה שחיית טרף לא עושה מתוך כוונה להזיק עדיין יהיו משויכים לאבות הנזק האחרים וכלולים גם בפטור שלהם. על כן, למרות שעל טריפה האריה משלם נזק שלם, על דריבה פטור ברשות הרבים.

באופן דומה צריך להבין את הרמב"ם. הרמב"ם פוסק את ההלכה של חיות הטרף ולא מפרש מעבר למה שכתוב במשנה. אלא שממיקום ההלכה אפשר ללמוד הרבה. ההלכה ממוקמת לאחר הגדרת המעשים התמים והמועדים ולפני החלוקה לאבות. מוכח מכאן שמעשי חיות הטרף מתחלקים על פי האבות שנראה להלן, ועל פי הדינים הספציפיים לכל אב ואב.

כאמור, שמואל אומר שכאשר האריה טורף הוא חייב גם ברשות הרבים, ואם הוא דורס הוא פטור ברשות הרבים. הגמרא דנה בדברי שמואל. ראשית, היא מציבה מול דבריו פסוקים מהם עולה בפירוש שדרכו של האריה לטרוף ועל כן אמור להיות פטור ברשות הרבים. לאחר מכן היא מקשה עליו מברייתא שאומרת שחיה שנכנסה לרשות הניזק וטורפת חייב חצי נזק. רב נחמן בר יצחק מתרץ שצריך לשנות את הברייתא בדרך אחרת כך שתסתדר עם דברי שמואל.

קושיית הגמרא מהברייתא יכולה להתפרש בשתי דרכים, כתלות בהבנות השונות שראינו בדברי שמואל. הקושיה יכולה להיות מכך שבמקרה בו האריה טורף הוא משלם נזק שלם, ולחלופין יכולה להיות מכך שהברייתא מגבילה את הנזק לרשות הניזק, משמע שפטור כשעושה זאת ברשות הרבים.

הרמב"ם פוסק את הברייתא כפשטה ולא מזכיר את תירוצו של נחמן בר יצחק. המגיד משנה מסביר את פסיקתו של הרמב"ם ואומר שהרמב"ם טען שהתירוצים שתירצו לפי שמואל הם דחוקים ועל כן דחה אותו מההלכה[3]. נראה מהמגיד משנה שהוא מבין ששמואל בא לומר חידוש מציאותי, והוא שאריה אינו טורף מטבעו. הגמרא דוחה את החידוש הזה ולכן אין הכרח לפסוק כמותו.

כמו שראינו, התוספות מבין שהמימרה של שמואל לא מסתכמת בתיאור המציאות. שמואל בא לומר שאין דין מיוחד לחיות הטרף המופיעות במשנה, ודינן כשאר החיות. במידה והן עושות נזק שהן רגילות בו, הן חייבות נזק שלם ברשות הניזק, ובמידה ולא דינן כקרן.

הלחם משנה הולך ביוון שדומה לתוספות בהסבר דברי שמואל. לפיו חידושו של שמואל הוא פטור חיות טרף במידה והן מזיקות בשן וברגל ברשות הרבים. לפי דבריו, כמו גם לפי התוספות, הגמרא מתעסקת רק בדוגמא ששמואל מביא ולא בתורף טענתו. הרווח בפרשנות הזאת היא שהרמב"ם פוסק את שמואל, ורק מתעלם מהדוגמא[4].

סיכום

ישנן שלוש אפשרויות להבין את קביעת המשנה שחיות הטרף הן מועדות. התוספות, מבין שהקביעה לא מחדשת שום דין, ורק אומרת שמציאותית חיות הטרף מועדות לחלק מהפעולות שאצל בהמה הן תמות ויתחייבו עליהן משום שן ורגל. רש"י הולך לקיצוניות השניה ומסביר שחיות הטרף מועדות להזיק בכל עניין ועל כל נזק ישלמו נזק שלם. הרמב"ם הולך בדרך אמצע ומסביר שחיות הטרף מועדות להזיק וחייבות מצד קרן מועדת, אבל במעשים שאינם מעשי נזק, כמו שן ורגל, עדיין פטור ברשות הרבים.

שמואל אומר שאריה שדרס פטור ברשות הרבים, בניגוד לאריה שטרף שחייב גם ברשות הרבים. צריך להבין מה כוונתו של שמואל לחדש. מהמגיד משנה עולה ששמואל אומר את המציאות, אין דרכו של האריה לטרוף. הלחם משנה לעומת זאת מבין שטענתו של שמואל קשורה בכלל לפטור שן ורגל ברשות הרבים. שם שמואל מחדש שגם אריה פטור.

[1] כל זה למעט שור המזיק ברשות הניזק שם המשנה משמיעה לנו את שיטת רבי טרפון ועיין לקמן סוגיה כו: קרן בחצר הניזק.

[2] רבי דוד פוברסקי (טז. אות שמז) מסביר שהסברה של התוספות לומר שנחש חייב משום רגל היא שהכיוון שההכשה היא חלק מטבע הנחש הוא לא חושב עליה לפני עשייתה. לעומת זאת בקרן מועדת, על אף שהבעלים אמור לצפות את הנזק עדיין צריך התעוררות לנגוח והנזק אינו טבעי.

[3] סיוע לדבריו הוא זה שגם הרי"ף לא מביא את דבריו של שמואל להלכה.

[4] עיין תרומת הכרי (שפט, ח, א) שלא מוכן לקבל את התירוץ הזה. ולא הצלחתי להבין את דבריו כנדרש. ואכמ"ל.