רקע
מעבר לפעולות הקניין שראינו עד כה, ישנה פעולת קניין נוספת, והיא קניין סודר. הקונה והמוכר משלימים את הקניין ביניהם, וכל אחד מתחייב לקיים את הצד שלו בעסקה, בכך שמוחלף ביניהם חפץ כלשהו, בדרך כלל סודר שהוא פיסת בד. בסוגיה זאת נברר כיצד מתבצע הקניין הן מבחינת האיפיון של החפץ בו מתבצע הקניין, והן מבחינת הטקס, ומתוך כך ננסה לרדת לעומקה של פעולת קניין זאת ומשמעותה.
מקורות
א. בבא מציעא מז.-: "במה קונין… לא אצטריך"
ב. ריטב"א בבא מציעא מז. ד"ה בההיא הנאה
תוספות גיטין לט: ד"ה משום "ובקונטרס פירש… אלא בעניין זה" (מופיע בהמשך התוספות בדף מ.)
ג. תוספות בבא מציעא מז. ד"ה קונים בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה עד "פוטרת את הכרי"
המיוחס לריטב"א מז. ד"ה שם קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה
ספר הישר סימן קמב
ד. רש"י בבא מציעא מז. ד"ה לא
ה. בבא מציעא מה: "איתמר… בעינא להו"
רש"י בבא מציעא מה: ד"ה מטבע נעשה חליפין, מאי טעמא דמן דאמר
רמב"ן בבא מציעא מה: ד"ה והא דאמרינן משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא
ו. רמב"ם הלכות מכירה פרק ה הלכות ה-ו, ח
הסבר הסוגיה
וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל
[רות ד ז]
קניין סודר מאפשר לסיים קניין בעזרת העברת חפץ שאינו מושא הקניין בין הצדדים. כדי להבין כיצד הקניין מתבצע צריך להידרש לשתי שאלות. השאלה האחת היא מי מעביר את החפץ למי? והשאלה השנייה היא מה הוא החפץ המועבר? השאלה השניה מורכבת משני איפיונים שצריך לתת לחפץ. האיפיון הראשון הוא סוג החפץ, והאיפיון השני הוא השווי של החפץ.
בנוגע לשאלה הראשונה ישנה מחלוקת אמוראים. רב אומר שהקונה צריך לתת חפץ למוכר, בעוד לוי חולק עליו וסבור שההעברה צריכה להיות מהצד של המוכר לקונה. צריך לברר מהו היקף המחלוקת.
ניתן להבין שהמחלוקת היא קיצונית, וכל אחד מהצדדים לא מוכן לקבל את דברי הצד השני, כך שלפי רב אם המוכר יתן לקונה חפץ, הדבר לא יואיל לסיום המכר, וכך לפי לוי במקרה ההפוך. לחלופין, אפשר לומר שאחד הצדדים לא חולק על הצד השני ורק מוסיף עליו, כך שרב אומר ללוי שהקניין מתבצע גם בכך שהקונה נותן למוכר, או שלוי אומר לרב שהקניין מתבצע גם בהעברת חפץ שאינו הסחורה בין המוכר לקונה. אפשרות רביעית היא שאין מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם לאחר ביצוע הקניין הדבר קרה, אלא שהם אומרים כיצד נהוג לבצע את הקניין לכתחילה.
הגמרא מנמקת את שיטתו של רב ואומרת שהקונה רוצה במכירה יותר מאשר המוכר, לכן נוח לו להקריב את אותו החפץ לטובת ביצוע קניין סודר וסיום המכירה. בפשטות, אם הייתה מחלוקת קיצונית בין הצדדים, היינו מצפים ששיטתו של לוי תהיה הפוכה. המוכר רוצה בקניין יותר מהקונה ולכן מוכן לתת לקונה חפץ נוסף. אולם הגמרא בשלב הראשון נמנעת מלתת טעם לשיטתו של לוי.
רב הונא שואל על שיטתו של לוי כיצד הוא יכול לסבור שקניין סודר מתבצע בכך שהמוכר נותן לקונה חפץ נוסף, הרי כך יתבצע גם קניין סודר על קרקע, ואז יצא שקרקע נקנית אגב דבר שאינו קרקע, דבר שראינו הפוך ממנו במשנה בקידושין.
רבא גוער ברב הונא על שאלתו ואומר לו שכל הבנתו את שיטת לוי מוטעית. שאלתו של רב הונא הניחה שלפי לוי מה שגומר את הקניין הוא מעשה הנתינה של המוכר לקונה, אלא שהדבר המקנה הוא קבלת הקונה את החפץ מהמוכר. במילים אחרות, המוכר מקבל את ההנאה על כך שהקונה מוכן לעשות איתו עסקים, דבר שמוכח בכך שהקונה מקבל מהמוכר את החפץ.
דברי רבא הופכים את היוצרות בהבנת שיטתו של לוי. גם לוי לא אומר שהמוכר צריך לתת לקונה חפץ, אלא שקניין סודר מתבצע בנתינה של הקונה למוכר, אמנם גם נתינת ההנאה שבקבלת החפץ מהמוכר מספיקה להשלמת הקניין.
הראשונים מתקשים בדברי רבא משתי סיבות. הסיבה האחת הוא ההתייחסות לקבלה כטובת הנאה. הגמרא בקידושין אומרת שאם אדם חשוב מוכן לקבל מאישה מתנה, הדבר נחשב לטובת הנאה שהאישה יכולה להתקדש בו, וכאן רבא זונח את ההגבלה של אדם חשוב, ואומר שכל אדם המקבל מתנה מחברו נותן לו טובת הנאה. הסיבה השנייה, היא שמוכרח מדברי רבא שלוי אינו חולק על רב, דבר שחלק מהראשונים לא מוכנים לקבל.
הגמרא ממשיכה ומפרשת את מחלוקת האמוראים כמחלוקת התנאים באותו נושא. התנאים נחלקו באותה השאלה, האם בקניין סודר הקונה נותן למוכר את הסודר או שמא המוכר נותן לקונה סודר. ההבדל העיקרי הוא שמחלוקת התנאים לא נסובה סביב סברות, אלא סביב פרשנות פסוקי מכירת הזכות על גאולת הקרקע של רות[1].
מסקנת הגמרא ששיטתו של לוי מבוססת על שיטה מוקדמת יותר הנעוצה בפסוקים גורמת לריטב"א להתייחס לדבריו של רבא כדחייה לא מהותית לשאלתו של רב הונא[2] המנסה לתת טעם לדין הנעוץ בפסוקים, ושיטתו של לוי היא שרק כאשר המוכר נותן לקונה חפץ מתבצע קניין סודר.
הריטב"א חולק בכך על רש"י המבין את הגמרא כפשוטה. הראיה מהפסוק אומרת שלפי לוי ניתן לבצע קניין סודר גם על ידי העברת חפץ בין המוכר לקונה, אולם העניין בקניין זה הוא ההנאה שהמוכר מקבל מקבלת הקונה. לדברי רש"י, אם הנאה מועטת כזאת גומרת את הקניין, אז ודאי שגם הנאת המוכר בקבלת חפץ מהקונה תגמור את הקניין.
נראה להסביר את מחלוקת הראשונים בהבנת מהות קניין סודר. הריטב"א מבין שהצורך הוא במעשה סימלי כלשהו. ולכן המעשה הנהוג הוא זה שיקנה סודר ולא אף דבר אחר. ניתן להציע פרשנות אחרת לדברי הריטב"א לפיה לוי מקבל את הנחת היסוד של רב שהקונה רוצה יותר במכירה, וצריך לבדוק שהמוכר מעוניין בה גם. רב מסביר שבזכות ההנאה הנוספת המוכר וודאי יסכים למכור. לוי חלוק עליו וסבור שיש צורך במעשה מצד המוכר המוכיח שברצונו למכור, דוגמת נתינת חפץ לקונה[3].
לעומת זאת רש"י מבין שהמשמעות של קניין סודר היא סיפוק הנאה כלשהי למוכר, דבר המזכיר קניין כסף. הקניין נגמר כיוון שהתשלום על החפץ מתחיל. גם אם לא נלך בצורה קיצונית שכזאת בדברי רש"י, ניתן לומר שלוי מקבל את הנחת היסוד של רבא שהקונה רוצה במכירה יותר, ולכן יש צורך לשכנע את המוכר, דבר המחייב הקנאת הנאה נוספת, וישנה מחלוקת באמוראים בשיעורה.
הגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא לפיה ניתן לקנות בכל כלי, אפילו אם הוא אינו שווה פרוטה. התוספות מקשה על הברייתא מהגמרא במסכת פסחים שאומרת שנתינה צריכה להיות משווה פרוטה ומעלה, וכאן הגמרא אומרת שהנתינה מתקיימת גם בכלי שאינו שווה פרוטה. התוספות מתרץ ומחלק בין הנתינה המופיעה שם, שהיא נתינת ממון. לא ניתן לתת ממון שהוא פחות משווה פרוטה כיוון שהוא לא ממון. אולם, במקרה של קניין סודר אין צורך לתת ממון, אלא נתינה לרעהו. כלומר, העניין איננו העברת הכסף לאדם השני אלא הטקס, בדומה לנתינת גט, שם גם אין הגבלה של שווה פרוטה.
המיוחס לריטב"א מחלק באופן מעט שונה. לפיו ההבדל בין המקרים הוא דווקא הצורך בנתינה חשובה. הגמרא בפסחים שעוסקת בהחזר מעילה, קובעת שנתינה צריכה להיות יותר מפרוטה כיוון ששם יש צורך בנתינה חשובה. יוצא, שבקניין סודר אין צורך בנתינה חשובה, וכפועל יוצא אין שיעור מינימלי של שווה פרוטה.
על אף שדבריו מזכירים מעט את דברי התוספות, היסוד הוא שונה. בעוד התוספות מחלק בין נתינת ממון לנתינת דבר שאינו ממון, כיוון שלפיו ודאי שבקניין סודר יש צורך בנתינה חשובה, שהרי זה עצם הטקס שעושה את הקניין. המיוחס לריטב"א מבין הפוך, בקניין סודר ודאי שיש נתינת ממון, ולכן הוא עושה חילוק כמותי בחשיבות של הנתינה.
אם נקביל את המחלוקת הזאת למחלוקת בין רש"י לריטב"א בה עסקנו קודם, יצא שרש"י והמיוחס לריטב"א שניהם מדברים על קניין סודר כקניין בהנאה, בעוד התוספות והריטב"א מבינים שיש כאן מעשה טקסי.
לפי הריטב"א אין מחיר מינימלי כיוון שמה שמעניין אותנו הוא המעשה, לכן כל עוד הדבר בו קונים מספיק חשוב כשלעצמו ניתן להשתמש בו לקניין סודר. פרשנות זאת מתאימה מאוד למחלוקת האמוראים בהמשך הגמרא האם ניתן לבצע את הקניין רק בכלי, או שגם פרי שלם נכנס תחת הגדרת דבר חשוב מספיק.
רבנו תם מעלה אפשרות ביניים לפיה הקניין עובד בשתי הדרכים. כאשר החפץ בו מבצעים את הקניין שווה יותר מפרוטה, הקניין עובד מדין קניין כסף, ואילו הברייתא אומרת שאם נתן פחות משווה פרוטה גם נקנה, כיוון שגם מעשה סימלי יכול להוות קניין, אלא שהוא קניין שונה.
רב נחמן אומר שהברייתא מדברת דווקא על כלי. דברי רב נחמן יכולים להיות מובנים בשתי צורות. הצורה האחת שהוא מגביל את חידוש הברייתא שקניין סודר מתבצע בפחות משווה פרוטה דווקא לכלי[4]. הצורה השנייה היא שהוא מגביל את כל קניין סודר דווקא לכלי אבל פירות ודברים אחרים אינם חשובים מספיק.
הגמרא מבררת את טעמו של רב נחמן, ואומרת שכך הוא מאפיין את הנעל המופיעה בסיפור קניין הסודר בין בועז לגואל. אם כן, נראה שטענתו של רב נחמן היא שעם דבר שאינו כלי לא ניתן לבצע קניין סודר, גם אם ערכו הוא יותר מפרוטה. ברם, שיטת רב ששת שחולק עליו עדיין צריכה בירור.
רב ששת חולק על רב נחמן ואומר שהברייתא מדברת אפילו על פירות. לפי הדרך הראשונה בה פירשנו את רב נחמן, רב ששת טוען שגם בפירות ניתן לבצע קניין סודר אפילו אם שווים אינו פרוטה. לפי הדרך השנייה בה הלכנו ברב נחמן המחלוקת יכולה להיות קיצונית. רב נחמן טוען שקניין סודר מתבצע רק באמצעות כלי, ורב ששת אומר שאין הבדל בין כלים לפירות. אולם אפשר להבין את המחלוקת בצורה מתונה יותר לפיה רב ששת מודה שישנו הבדל בין כלים לפירות, כך שלכלים אין שיעור מינימלי בניגוד לפירות להם יש שיעור מינימלי[5].
הנימוק אותו הגמרא מצמידה לדברי רב ששת, הוא שהפסוק אומר "לקיים כל דבר". כלומר, כל דבר יכול לשמש לטובת קניין סודר. לימוד זה מעיד על כך שלפחות בשלב הזה נראה שרב ששת טוען שכל הנאה שהיא, יכולה לגרום לקניין סודר, דבר המתאים לשיטה שראינו ברש"י, אם כי דברים אלו אינם סותרים את התוספות.
אולם, בהתמודדות עם הפסוק בו רב נחמן משתמש רב ששת נדרש להגביל את הדברים איתם ניתן לקנות בקניין סודר, ולכן אומר שיש צורך בדבר המסוים, ועל פי הדוגמאות אותן הוא מביא כוונתו לדבר שלם[6]. הגבלה זאת, כמובן, מדגישה את הטקסיות שבמעמד. לעומת זאת, אם מדברים על הנאה, אין הבדל מהותי בין דבר שלם לחצי דבר, מעבר לכמות ההנאה.
ישנה מחלוקת נוספת לגבי החפץ בו מתבצע קניין סודר והוא האם ניתן לבצע קניין סודר במטבע. רש"י מסביר שהנחת היסוד של הדיון בגמרא היא שבכל המטלטלים ניתן לקנות, והדיון הוא ספציפי לגבי מטבע. כך ששיטת רב נחמן המגבילה את הקניין רק לכלים היא שיטה קיצונית, שאינה מוזכרת במחלוקת הזאת. לעומתו התוספות כותב בפירוש שמטבע הוא כלי, ולכן הדיון כאן, לא קשור למחלוקת רב נחמן ורב ששת.
רב פפא מסביר את שיטת מי שסבור שלא ניתן לקנות במטבע, על ידי האמירה שאדם רוצה במטבע לא בשביל המטבע עצמו אלא בשביל הצורה שלו – חותמת המלך שעליו. רש"י מסביר את דברי רב פפא ואומר שהנאת המטבע כשלעצמו אינה שלמה, שכן האדם לא רוצה את גוש החומר שמופיע מולו לו יש שווי מסוים, אלא את היכולת שלו להשתמש במטבע ולהוציא אותו. לכן המטבע כשלעצמו לא יכול לעשות את הקניין, כי ההנאה ממנו תלויה בהסכמת המדינה.
הרמב"ן חולק על רש"י וכותב שהעניין אינו ההנאה הלא שלמה, אלא שההסכמה לקבל את המטבע הופכת אותו למעין שטר. המטבע אינו חשוב כשלעצמו, אלא ההסכמה של האנשים לקבל אותו. ההבדל בין רש"י לרמב"ן הוא בקיצוניות שיטתם. לפי רש"י המטבע הוא אכן דבר עצמאי, אלא שלא ניתן להשתמש בו לקניין סודר. הרמב"ן מקצין את הדברים ואומר שמטבע הוא רק סמל, ולכן אפילו לא ניתן לקנות אותו באמצעות סודר.
סיכום
רב ולוי נחלקו בהבנת הטקס המתבצע בקניין סודר. רב סבור שהקונה נותן למוכר כלי ובכך הקניין נגמר, זאת כיוון שהקונה רוצה במכירה יותר מהמוכר. לעומת זאת, לוי מדבר על הקניין כעל הפעולה ההפוכה, המוכר נותן לקונה חפץ ובכך הקניין נגמר. רבא מפרש את שיטתו של לוי ואומר שגם לפי לוי הקונה צריך לתת משהו למוכר, אלא שמה שהוא נותן זה הנאת קבלת הדבר.
רש"י מבין מדברי רבא שלפי לוי כל הנאה שהקונה מביא למוכר יכולה לתפקד כקניין סודר. מחלוקת האמוראים לפי זה תהיה מבוססת על שיעור מינימלי. הריטב"א חולק ואומר שלוי אינו מוכן לקבל את דברי רב שקניין סודר הוא בנתינת חפץ למוכר. לפיו, רק הטקס המסוים של קניין סודר יכול לגמור את הקניין.
הברייתא אומרת שהקניין מתבצע אפילו בכלי שהוא פחות משווה פרוטה. התוספות מבין מכך שקניין סודר הוא לא נתינת ממון, אלא טקס. לעומת זאת המיוחס לריטב"א הולך בכיוון מעט שונה ומדבר על זה שקניין סודר לא מבוסס על נתינה חשובה. לפי התוספות קניין סודר הוא נתינה חשובה המהווה טקס הגורם לקניין, ולכן הוא צריך לומר שהיא לא נתינה ממונית. בעוד לפי המיוחס לריטב"א קניין סודר ודאי מהווה נתינה ממונית, ולכן הוא צריך לחלק לפי חשיבות הנתינה.
רב נחמן ורב ששת נחלקו האם ניתן לבצע את הקניין רק בכלי או שמא גם בפירות. מחלוקת זאת מתווספת למחלוקת רב ולוי בשאלה האם מטבע יכול לשמש לקניין סודר.
[1] האלשיך (רות פרק ד פסוק ז ד"ה עוד יתכן) מציע שמחלוקת התנאים מוקדמת יותר ובה התווכחו בסיפור עצמו בועז והגואל.
[2] לשונו החריפה של רבא לכאורה מערערת על הפרשנות של הריטב"א, שהרי אם התירוץ אינו מהותי כל כך מדוע רבא נוזף ברב הונא. אלא שהריטב"א (בבא מציעא מז. ד"ה הוה מפיק לאפך) עצמו מפרש את דברי רבא לא כגערה, אלא כאמירה שאם לוי היה כאן הוא היה עונה לך תשובו ותוך כדי זה הייתה יוצאת אש מפיו.
[3] וכך פירש הגרי"ד סולובייצ'יק (בבא מציעא מז. ד"ה גמ'. במה קונין) את מחלוקת האמוראים. בעזרת פירוש זה הוא מסביר גם את נוסח שאלת הגמרא במה קונים, שהיינו מצפים שמשמעותה תהיה באיזה חפץ ולא במי הבעלים שלו. הגרי"ד טוען ששאלת הגמרא היא מה גורם למוכר להסכים למכור בדרך הזאת ובכך להשלים את הקניין.
[4] פרשנות זאת מתאימה לדברי הרשב"א (שבועות לט: ד"ה ה"ג) ממנו עולה שכלי, גם אם אינו שווה פרוטה, הוא חשוב מספיק כדי להחשב שווה פרוטה.
[5] כדרך הזאת מדייק הנודע ביהודה (יורה דעה סימן רא) מרש"י.
[6] הריטב"א טוען שלפי רב פפא עם כלי שבור תמיד יהיה ניתן לקנות, כיוון שגם בשבר כלי ניתן להשתמש כמו בכלי, כך שהוא עדיין חשוב.