רקע
ראינו שישנם כל מיני מקרים בהם הפועלים והמעסיק יכולים להפסיק את העבודה באמצעה. בסוגיה זאת נמשיך לעסוק בשומת שכר התשלום וממה נובע שכרו של הפועל, דרך שומת התשלום לפועל על חלק מהעבודה.
מקורות
א. בבא מציעא פרק ו משנה ב
בבא מציעא עו: "במה דברים אמורים שלא התחילו… או מטען"
בבא מציעא עז.-: "אמר מר… ופליג עליה בחדא"
ב. רש"י בבא מציעא עה: ד"ה ידם על התחתונה, עו. ד"ה ואם בעל הבית חוזר בו, עו: ד"ה היה יפה ו' דינרים, שמין להן העתיד להעשות, בד"א
ג. תוספות בבא מציעא עו. ד"ה השוכר את האומנין, עז. יד פועל על העליונה
רבנו פרץ בבא מציעא שיטמ"ק עו. ד"ה אבל אם בעל הבית חוזר בו
ריטב"א בבא מציעא עו. ד"ה ואם בעה"ב חוזר בו
ד. קצות החושן סימן שלג ס"ק ח
ה. רש"י בבא מציעא עז. ד"ה יד פועל על העליונה, עז: נותן לו שכרו
הגרי"ד סולובייצ'יק רשימות שיעורים בבא מציעא עז: ד"ה רש"י ד"ה נותן לו שכרו
ו. רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה ד
הסבר הסוגיה
השוכר את האומנין וחזרו בהן ידן על התחתונה אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
[בבא מציעא עו.]
המשנה קובעת ככלל שבמקרה בו הסכם השכירות התבטל עקב אחד הצדדים, הצד המבטל יהיה זה שיפסיד מהביטול, או במילותיה של המשנה, ידו על התחתונה. הפסד זה יכול להיות מניעת רווח או אפילו הפסד ממש. שומת ההפסד נתונה במחלוקת תנאים. חכמים אומרים שהפועלים מקבלים שכר על מה שעשו, ורבי חנינא בן דוסא אומר שהפועלים מקבלים את השכר המלא בניכוי מה שלא עשו.
לדוגמה, אם אדם שכר פועלים למלאכה בעשרה זוזים והם עשו את חציה, כך שמגיעים להם חמישה זוזים, אלא שהמלאכה התייקרה, כך ששכר חצי מלאכה עלה לשמונה. לפי חכמים שמים לפועלים את מה שהם עבדו, והם עשו חצי מלאכה ולכן יקבלו שמונה. לעומת זאת, לפי רבי חנינא בן דוסא המלאכה אותה הפועלים לא עשו היא שמונה, ולכן הם יקבלו את כל הסכום, שזה עשר, בניכוי המלאכה שלא עשו, שמונה, ובסך הכל יקבלו רק שני זוזים.
על אף שהמשנה עוסקת דווקא באומנים, שהם קבלנים, דהיינו אנשים המקבלים על עצמם לעשות מלאכה ספציפית ולא יותר, רש"י מרחיב את הדין גם לפועלים. הוא מסביר את ההפסד של הפועלים במצב בו שכר המלאכה התייקר כיכולתו של המעסיק להסב מהשכר שהתחייב לפועלים הראשונים לצורך העסקת פועלים חדשים, והפועלים הראשונים יקבלו רק את שארית דמי החוזה. לעומת זאת במצב בו שכר הפועלים ירד, הפועלים מקבלים את השכר שהוסכם, והמעסיק מרוויח את ההפרש בין כמה שסיכם עם הפועלים על כל המלאכה לכמה ששילם בפועל.
במצב בו המעסיק ביטל את המלאכה, רש"י טוען שאם שכר המלאכה שנותרה עלה, המעסיק משלם להם את השכר שסוכם על מה שעשו, ואם שכר המלאכה הנותרת ירד, אזי הפועלים מקבלים את שכר כל המלאכה בניכוי שכר המלאכה אותה הם לא עשו.
התוספות מציע בשביל רש"י אפשרות אחרת לחישוב השכר של הפועלים כשיד המעסיק על התחתונה, לפיה החידוש הוא דווקא מצב בו שכר המלאכה עלה[1]. כאשר הפועלים עושים את חצי המלאכה הם מקבלים כמה שהמלאכה שווה בסוף המלאכה ולא לפי הסכום אותו סיכמו בחוזה, ורק במצב בו התעריף ירד חוזרים לתעריף של החוזה.
ברם, התוספות אומר שרש"י לא רצה לפרש כך את המשנה, כיוון שהפועלים מרוויחים במצב בו התעריף עלה גם אם מהמעסיק הנוכחי הם מקבלים רק את הסכום הישן, כיוון שכרגע הם משוחררים מהשכר הנמוך ויכולים להרוויח יותר. מובן שלפי רש"י, הפועלים מקבלים את שכרם כי כך סוכם בחוזה, לכן לא יכול להיות שיקבלו על העבודה את השכר לפי תעריף שלא סוכם עליו.
אלא שאם כך צריך לשאול, מדוע כאשר מחיר העבודה ירד הם מרוויחים יותר ממה שלפי החוזה הם היו אמורים להרוויח בעבור חלק המלאכה אותו ביצעו? הריטב"א נדרש לשאלה הזאת ועונה עליה בעזרת הכנסת השיקול של דבר האבד. המעסיק הבטיח לפועלים שכר מסוים, ועכשיו השילוב של ירידת המחירים וביטול העבודה גורם להפסדם של הפועלים, ולכן מכוח ההתחייבות המקורית שבחוזה הוא צריך לשהשלים את שכר הפועלים כך שלא יפסידו.
הראשונים מביאים שהתוספות בעצמו חולק על רש"י ומאמץ את שיטת התשלום אותה הוא העלה. אם מחירי הפועלים בשוק עלו אז הפועל מקבל את שכר המלאכה העכשווי, ואם הם ירדו הפועל מקבל את השכר שהובטח לו בחוזה.
המוטיבציה שהם מביאים לדחיית התוספות את שיטת רש"י היא מדוע לפי רש"י הפועלים מקבלים יותר ממה שעשו? רעיון זה הוא המגדיר לפי התוספות את שכר המלאכה. הפועלים מקבלים את שכרם כי הם השביחו בפועל את הקרקע וגרמו למעסיק רווחים. לכן גם אם שכר הפועלים ירד, הפועלים יכולים לטעון בפני בעל הבית ולקבל את השכר על מה שעשו לפי התעריף הראשוני.
התוספות עצמו מפרש בעמוד הבא שהכוונה בכך שיד פועל על העליונה היא שידו לא על התחתונה. כלומר, לפי התוספות הפועל מקבל לכל היותר את שכר מלאכתו לפי התעריף המקורי. הרעיון העומד מאחורי סברה זאת זהה לרעיון המקורי שראינו בתוספות. הפועל מקבל שכר על העבודה שעשה, ולכן תמיד יקבל את דמי עבודתו לפי התעריף הראשוני.
ראינו שלפי רש"י העובד מקבל את שכרו לפי העבודה אותה עבד. הריטב"א הסביר כי לשיקול העבודה צריך להוסיף את השיקול של דבר האבד, דהיינו חוסר יכולתו של העובד להרוויח את הסכום המתוכנן בעבודה אחרת. אם נשמיך קו מחשבה זה, במידה והפועל חוזר בו, אם שכר הפועל ירד אזי בעל הבית אמור לשלם לפועל כפי מה שסיכמו על חצי המלאכה שעשה, ואם שכר הפועל עלה בעל הבית אמור לנכות מהתעריף המקורי את כמה שיעלה לו לשכור פועל חדש, מדין דבר האבד, לכן אין סיבה לפי רש"י להגביל את המשנה דווקא לקבלנים ולא לפועלים[2].
האחרונים דנים בשיטת הטור שחולק על רש"י וטוען שגם כאשר הפועל חוזר בו הוא יכול לשלם את התעריף הנוכחי הנמוך. קצות החושן מציע לפרש את חידושו של הטור בכך שהוא משאיל את דין גירעון כסף מעבד. עבד יכול לשלם את דמי העבודה שהוא עוד לא עשה ולהשתחרר. הקצות מעלה אפשרות דומה בטור.
התפיסה שעולה מדין זה היא קיצונית מזאת של רש"י. רש"י טען שהחוזה הוא המחייב את המעסיק לשלם ולכן הולכים אחר התעריף הכתוב בו. לפי פירושו של הקצות לטור, ההסכם מחייב את הצדדים לא מצד התעריף שבו, אלא המעסיק התחייב לשלם לפועל תמורת עבודתו ועכשיו הפועל צריך להצדיק את החוב של המעסיק, הוא יכול לעשות זאת בכך שיעבוד, או בכך שיחזיר את הכסף הנותר.
כאמור, הברייתא מביאה מחלוקת בין רבי דוסא לחכמים בשאלה איך שמים את עבודת הפועל. הגמרא מבררת את מחלוקתם ואומרת שלפי חכמים הפועל איננו עבד ולכן יכול לפרוש מהמלאכה בכל רגע, לכן אין סיבה שלא יקבל שכר מלא על עבודתו. בפשטות, רב דוסא צריך לומר הפוך, כלומר, הפועל אינו יכול לחזור בו באותו רגע ולכן הוא נקנס על כך שחזר בו.
אלא שרב, שאומר שפועל יכול לחזור בו פוסק כפי רבי דוסא. כדי ליישב את הדברים הגמרא מעמידה את המחלוקת במצב של דבר האבד. לפי רבי דוסא במקרה כזה הפועל לא יכול לחזור בו ולפי חכמים כן.
הגרי"ד סולובייצ'יק חוקר מדוע לפי רבי דוסא חייב לשלם במקרה של דבר האבד. האפשרות האחת היא מצד ההסכם. הפועלים גרמו למעסיק שיסמוך עליהם שהדבר לא יאבד, ולכן יש למעסיק את האפשרות לשלם להם פחות. האפשרות השניה היא שהמעסיק יכול לקנוס את הפועלים כי הם הזיקו אותו.
הכיוון בו הגרי"ד הולך כדי לפרש את דברי רש"י הוא שהחיוב כאן מדובר בחיוב נזק. הגרי"ד מסביר שרש"י נדחק לזוז משיטתו כיוון שהגמרא אומרת שבמקרה של אונס פטור, ואם ההפחתה נובעת מההסכם היא לא אמורה להיות תלויה בהסכם. לכן צריך להגיד שמדובר פה בפטור מנזק באונס.
אולם, הוא עצמו מציע דרך לפטור את הבעיה, ולומר שמלכתחילה ההסכם לא התייחס למקרה אונס, כך שניתן לומר שהדין נובע מדיני חוזים. בנוסף, אפשרות זאת מאפשרת הפרדה בין דיני אונס של כל התורה, לבין אונס בפועלים, שכן הצדדים אמורים להסכים ביניהם אילו מקרים נחשבים כאונס ואלו לא.
סיכום
במידה ואחד הצדדים ביטל את ההסכם הוא מפסיד או מרוויח פחות ממה שהיה אמור. שיטת רש"י היא ששכר היסוד הוא זה של ההסכם, ולכן תמיד ישלמו אותו. במידה והביטול גרם לצד השני להפסיד, המבטל צריך לקחת על עצמו את ההפסד. התוספות חולק ואומר שהעיקר הוא שכר המלאכה הנוכחי. הטור מחדש שפועל מקבל מלכתחילה את כסף ההסכם וכל עבודה שהוא עושה מגרעת ממנו. כך שהתעריף משתנה עם הזמן.
בדומה למה שראינו בדבר האבד, גם את התשלום הפחות שמקבל פועל שביטל את המלאכה ניתן להבין בשתי דרכים. הפועל מזיק את המעסיק וגורם לו לאבד דבר מה. לחלופי ניתן לראות זאת כחלק מהחוזה וההסכם.
[1] הם מתמודדים עם השאלה המציאותית לפיה למעסיק אין סיבה לפטר את הפועלים אם הוא ידע שמעתה ייאלץ לשלם יותר, ועונים שמעבר לעניין הכלכלי המעסיק יכול לבטל את מלאכת הפועל עקב סכסוכים אחרים.
[2] הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים בבא מציעא עו: ד"ה גמ'. ר' דוסא אומר) מסביר את רש"י באופן אחר ואומר שלפי רש"י המושג ידו על העליונה כוונתו שבאפשרות בעל הבית לקבל את התפטרות הפועלים במידה והתעריף ירד וואז הוא חייב לשלם על מלאכתם כי הם השביחו את הקרקע, ברם אם תעריפם עלה, על אף שהפועלים יכולים להפסיק את עבודתם, שכרם כפוף לחוזה. באופן דומה רבי דוד פוברסקי (עו. אות ט) מסביר את שיטת התוספות במקרה בו בעל הבית חזר. הפועלים יכולים לקבל את שכר עבודתם הגבוה או את השכר בחוזה.