סוגיה מ: מעמד הפועלים

רקע

בסוגיה זאת נשתמש בשאלה האם הפועל יכול להרוויח לעצמו, כאבן בוחן לשאלת מעמדו של הפועל, ושיעבודו למעסיק שלו.

מקורות

א. בבא מציעא יב: "מציאת עבדו" עד המשנה

ב. רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה יא

ג.  בבא מציעא י. "רב נחמן ורב חסדא… עבדים לעבדים"

ד. שו"ת מחנה אפרים הלכות שלוחין ושותפין סימן יא "… מסתברא יד עבד כיד רבו דמי"

הסבר הסוגיה

מציאת פועל – לעצמו. במה דברים אמורים – בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום. אבל אמר לו: עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא.

[בבא מציעא י.]

הברייתא קובעת שאם פועל מוצא דבר הפקר, הוא יכול לזכות בו לעצמו, ולא חייב לתת אותו למעסיק שלו. התפיסה המשתקפת מקביעה זאת היא שהפועל הוא ישות עצמאית שיכול להרוויח בפני עצמו, ולא מחויב לתת את כל רווחי העבודה למעסיק.

אולם הברייתא מסייגת את הקביעה הזאת ובכך גם הופכת את האמירה שהשתמעה ממנה. מציאת הפועל שייכת לפועל רק במידה והוא נשכר למלאכה ספציפית, אז רווחתו הכללית של בעל הבית היא לא מעבודתו של הפועל, אבל אם הוא נשכר לעבוד בלא הגדרה ברורה למלאכה אותה הוא עושה, מציאתו תלך לבעל הבית. יוצא שהעובדה שהפועל זוכה במלאכה שלו היא כי המעסיק לא רצה שהוא יזכה בה בשבילו, אבל במחינה עקרונית מציאת הפועל שייכת לבעל הבית[1].

ישנן שתי גמרות שמתייחסות לברייתא הזאת. הגמרא הראשונה דנה בברייתא בהשוואה לקביעת המשנה שעבד עברי זוכה במצאיתו. הגמרא שואלת על הפער שיש בין עבד עברי, ש"קנוי" יותר לאדונו ובכל זאת הוא אדם עצמאי שיכול לזכות במציאה לעצמו, לבין פועל, שעל אף עצמאותו מציאתו הולכת לבעל הבית. הציפייה הייתה שהשיעבוד של עבד עברי יהיה לפחות שווה לזה של פועל, אם גדול ממנו, ומההשוואה בין המשנה לברייתא עולה אחרת.

האמוראים מעלים שלושה תירוצים לסתירה הזאת. התירוץ הראשון, הנאמר על ידי רבי חייא בשמו של רבי יוחנן, היא שהסיבה שמציאת עבד לעצמו היא כי לאדון מלכתחילה לא משתלם לדרוש מהעבד ללקט עבורו מציאות כיוון שזמן העבודה של העבד שווה כסף רב, ובדוגמה המובאת הוא מלטש יהלומים.

לפי רבי יוחנן הדין הכללי הוא שגם מציאת עבד הולכת לאדון, אבל יש מקרים בהם לאדון משתלם שלא לקבל את מציאות העבד. בנקודה הזאת דין פועל יכול להיות כשל העבד, אז גם מציאת הפועל הולכת למעסיק למעט מקרה בו המעסיק החליט שמשתלם לו יותר לא לעשות זאת.

רבא מציע תירוץ שני ואומר שמציאת העבד הולכת לעצמו רק כאשר הוא לא מתבטל ממלאכתו עבור כך. כלומר, גם רבא מסכים שהדין העקרוני של רבי יוחנן לפיו, עבד זוכה במציאה לאדונו, אלא שמדבריו עולה גם הנימוק לדין זה. מצאית עבד הולכת לאדונו כי זמן העבד קנוי לאדון, ולכן לו יצויר מצב בו העבד יכול להרוויח כסף בלי לפגוע ברווחי האדון, אין לכך שום מניעה.

רב פפא מתרץ בכיוון אחר. הוא אומר שהסיבה בגינה מציאת פועל הולכת למעסיק היא כי הפועל נשכר לצורך איסוף מציאות[2].

אלא שצריך להבין כיצד דברי רב פפא מסתדרים עם הברייתא, שהרי הברייתא אומרת שאם הפועל נשכר לכל המלאכות מציאתו היא לאדון. לא ניתן לומר שטענתו היא שאיסוף מציאות נכלל בכל העבודות כך שהפועל נשכר גם לאיסוף מציאות, כיוון שאז לא התירוץ שלו לא עונה על הקושיה, כי גם עבד נקנה לכל המלאכות ובכללן איסוף מציאות.

לכן, חייבים לומר שרב פפא מפרש שהברייתא לא עוסקת במצב בו הפועל נשכר לכל המאכות, אלא דווקא למלאכת ליקוט אבידות. וכך פוסק הרמב"ם בפירוש, שמציאת פועל לעצמו, גם כאשר הוא נלקט למלאכה סתמית, אלא אם כן הוא נשכר בפירוש לליקוט מציאות. יוצא שלפי רב פפא חוזרים לתפיסה לפיה פועל ועבד נתונים לעצמם, אלא שישנה אפשרות לשכור אותם לליקוט מציאות, אז הם מוותרים על הזכות שלהם במציאות.

יוצא שלפי רבי יוחנן ורבא הדין הבסיסי הוא שמציאת עבד ופועל היא של בעל הבית. רבא מנמק את הדין באמצעות הטענה שהזמן בו נמצאה האבידה הוא זמן עבודת הפועל והעבד, אז הוא אמור לדאוג לרווחת בעל הבית. רבי יוחנן אינו מנמק כך את דבריו כך שיכול להיות שהוא אינו מקבל את הטעם, ורב פפא חולק על עצם הדין הבסיסי.

הדברים מתבהרים מעט בעיון בגמרא השניה שעוסקת בברייתא זאת. הגמרא דנה בשאלה האם אדם יכול לזכות במציאה בשביל חברו. רבא מביא ראיה מהברייתא שלנו שאומרת שיש מצב בו מציאת פועל הולכת לבעל הבית, שאדם יכול לזכות במציאה בשביל חברו. רב נחמן דוחה את ראייתו של רבא באמירה שפועל הוא לא כמו אדם אחר, שהרי הוא כמו בעל הבית.

על פניו טיעונו של רב נחמן נראה תמים. פועל שנשכר אינו ככל אדם אחר, כיוון שהוא נהיה הנציג של המעסיק שלו. אולם הניסוח בו משתמש רב נחמן דומה לניסוח הקיים לגבי עבד, שידו כיד בעל הבית, כלומר כמו שהעבד קנוי לאדון, כך גם הפועל קנוי למעסיק. מעבר לניסוח הדומה, גם הקושיה שהגמרא מקשה על תירוצו של רב נחמן מעלה תמיהה קלה, שכן הגמרא דוחה את דבריו בטענה שהפועל יכול לחזור בו. לכאורה, יכולתו של הפועל לחזור בו אינה קשורה לשאלה מה הפועל עושה תוך כדי פעולתו. אלא שחייבים להבין שהמקשן מקשה על ההבנה שפועל קנוי למעסיקו כפי שעבד קנוי לאדונו.

הקושיה על רב נחמן לא גורמת לו לזוז מעמדתו, והוא אומר שיכולתו של הפועל לחזור בו לא מעיד על פגם בקניין שיש לבעלים עליו, אלא נובע מהאמירה העקרונית שהשעבוד המוחלט היחיד המוטל על האדם, הוא השיעבוד השמיימי[3]. דהיינו, סעיף היציאה שיש לפועל מהחוזה, לא הופך אותו לשונה מעבד תוך כדי זמן החוזה.

רבא כמובן לא מקבל את החידוש הגדול של רב נחמן, כשההבדל הדיני ביניהם יהיה בדיוק בהעמדה שרבא מציע לברייתא. רבא אומר שהברייתא עוסקת במצב בו הפועל אינו מבזבז את זמנו של בעל הבית, כך שהוא יכול לעסוק ברווחתו שלו. רב נחמן יאמר שלפועל בזמן עבודתו אין ישות עצמאית ולכן הוא לא יכול לעשות שום דבר לטובתו הוא, ויעמיד את המשנה כרבי יוחנן[4].

סיכום

הפועל יכול להרוויח ולזכות במציאה לעצמו רק אם הוא עובד במלאכה מסוימת, אולם אם הוא נשכר לרווחתו של בעל הבית, גם מציאתו, ככלל הרווחים שהוא מרוויח, הולכים לבעל הבית בשכרו. הבעיה שיש בברייתא זאת היא ההשוואה בין פועל לעבד עברי, ממנה עולה שעבד עברי שמציאתו לעצמו נמצא בדרגת שיעבוד פחותה מזאת של עבד עברי.

רב נחמן מבין, שאין הבדל בין פועל לבין עבד, ושניהם קנויים באופן מוחלט לבעל הבית. לכן הוא יזדקק להעמיד את הברייתא במקרה בו בעל הבית לא רוצה במציאת העבד כפי שמציע רבי יוחנן. רבא הולך בגישה מעט יותר מתונה ומבין שזמנו של הפועל משועבד לבעל הבית, ולכן הוא חייב לדאוג לכך שבעל הבית ירוויח. הקיצוניות השנייה היא זאת של רב פפא, שמבין שהפועל אינו חייב לתת את המציאות לבעל הבית, אלא אם כן הוא מסכים לכך ונשכר לטובת איסוף מציאות לבעל הבית.

[1] זאת על אף שהברייתא בחרה להתנסח בצורה הפוכה, והייתה יכולה לומר שמציאת פועל למעסיק, אלא אם כן נשכר למלאכה ספציפית שאז מלאכתו לעצמו. אפשר להסביר שההתנסחות של הברייתא נובעת מהעובדה שיותר שכיח שאנשים משכירים את עצמם למלאכה מסוימת, ולא לעבודה כללית אצל אחר.

[2] הגמרא תמהה על העבודה הזאת, ואומרת שמדובר במצב בו הייתה הצפה של הים, אז לאחר מכן יש אוצרות מפוזרים.

[3] הרא"ש (תוספות רא"ש מח. ד"ה הא בעי) מבין שיכולתו של העבד לחזור בו לא קשורה לאמירה עקרונית, אלא לחוסר החוב שיש לו כלפי בעל הבית. דהיינו, פועל, כמו עבד, נשכר תמורת כסף. כמו שהעבד יכול לשלם לאדונו את יתרת החוב ולהשתחרר, כך הפועל יכול לוותר על יתרת המשכורת. הקצות (סימן שלג ס"ק ו) דן בעקבות כך בשאלה, האם במצב בו המעסיק שילם לפועל, ואין לפועל להחזיר לו, ביכולתו של הפועל לחזור בו.

[4] שיוך זה קשה מעט בדברי רב נחמן, כי כאמור הוא משווה בין פועל לעבד כנעני, זאת בעוד מהמשנה אותה רבי יוחנן מתרץ מנגידה בין עבד עברי לעבד כנעני. וצריך עיון