רקע
בסוגיה זאת נעסוק בסוג מיוחד של מלאכות בהן המעסיק עלול להפסיד אם המלאכה לא תתבצע בזמנה. המשנה אומרת שבסוג מלאכות אלו יש דין שונה מהדין הרגיל במידה והפועלים רוצים לחזור בהם.
מקורות
א. בבא מציעא פרק ו משנה א
בבא מציעא עו: "במה דברים אמורים בדבר… וחמישים זוז"
בבא מציעא עח. "שכר את החמר" עד המשנה
ב. הגהות אשרי בבא מציעא פרק ו סימן ב ד"ה ואם דבר האבד
שולחן ערוך חושן משפט סימן שלג סעיף ו בהגה"ה
קצות החושן סימן שלג ס"ק ג "ומיהו אם לא…"
רשב"א בבא מציעא עו: ד"ה כללא נקטינן "מסתברא לי… דמאי הפסידוהו"
ג. רש"י בבא מצעיא עח. ד"ה עד כדי
רבנו פרץ בבא מציעא שיטמ"ק עח. ד"ה עד כדי שכרם
ד. רשב"א בבא מציעא עו: ד"ה וכמה שוכר עליהם
רבי אשר מלוניל בבא מציעאעו: ד"ה השוכר את האומנין
ה. רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה ד
הסבר הסוגיה
שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן – מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען
[בבא מציעא עה:]
המשנה מנגידה בין עסקה רגילה, שם הצדדים יכולים לחזור בהם לפני תחילת המלאכה ואין לכך השלכות, לבין אוסף עסקאות, אותן המשנה מכניסה לגדר של דבר האבד, אז למעסיק יש אפשרויות לשכור פועלים במקום הפועלים הנוכחיים שלו או להבטיח הבטחות שווא. ישנם שלושה דברים מרכזיים שצריך לברר ביחס לדין זה. אלו מקרים נכנסים תחת דבר האבד? מה המעסיק מורשה לעשות כשחל דין זה? וכיצד דין זה עובד?
בפשטות, וכך גם מציינים הראשונים, דבר האבד הוא דבר שתלוי בזמן[1]. אם המלאכה לא תתבצע בזמן ספציפי, שוב לא יהיה ניתן לבצע אותה. הגדרה זאת גורמת לכך שניתן להעלות שני אפיקים להבנת הדין המיוחד במלאכת דבר האבד. האפיק הראשון הוא האפיק החוזי. חלק מההתחייבות של הפועלים למעסיק בדבר האבד היא שהמלאכה לא תאבד, ולכן המעסיק יכול להטיל עליהם כל מיני סנקציות כדי שהוא לא יאבד את המלאכה.
האפיק השני הוא אפיק הנזק. החלטתם של הפועלים לחזור בהם ולא לבצע את המלאכה גורמת למעסיק להפסיד את המלאכה, כך שהפועלים צריכים לפצות אותו על ההפסד שנגרם לו בעקבותם. ההגהות אשר"י כותב כך בפירוש ומשווה בין החיוב על דבר האבד לבין החיוב הנזיקי על גרימת הפסד לאחר.
הבעיה שיש באפיק הזה הא שהמשנה כוללת בתוך הגדרים של דבר האבד מלאכות שלא גורמות למעסיק רווח כלכלי, דוגמת הבאת חלילים להלוויה. ביטולו של המוביל לא גורם למארגן ההלוויה להפסיד כסף, אבל המלאכה שהוא רצה שתבוצע לא בוצעה. בנוסף, היינו מצפים שאם התשלום הוא תשלום נזק על מה שהופסד הפועלים ייאלצו לשלם את מה שהפסידו את המעסיק אולם הדין הוא לא תשלום הנזק.
לכן צריך להסביר את האפיק הנזיקי באופן אחר, שיהיה קרוב יותר אל האפיק החוזי. כשאדם שוכר פועלים הוא מתחייב להם שדווקא הם יעשו את אותה המלאכה ולא אדם אחר. בשכר הבלעדיות הזאת, המעסיק מקבל את הזכות לסמוך על הפועלים שיעשו את אותה המלאכה. האחריות המוטלת על כתפי הפועלים היא זאת שמתהפכת לכדי סנקצות במידה והם לא עשו את המלאכה.
יוצא שניתן להבין את דין דבר האבד כתנאי שהפועלים מקבלים על עצמם כחלק מהעסקתם במשימה שחייבת להיות מבוצעת. לחלופין אפשר להבין את הדין כחיוב של הפועלים כיוון שגרמו לבעל הבית הפסד[2].
בין שתי התפיסות הללו אפשר להעלות כמה הבדלים בהלכה[3]. ההבדל הראשון מיוסד על הגבלתו של הרשב"א. הרשב"א אומר שמסתבר לו להגביל את דין דבר האבד רק למקרה בו בשעת המלאכה היו פועלים אחרים שהיו יכולים לעשות את אותה המלאכה. דברי הרשב"א יוצאים מנקודת הנחה שהמחייב את הפועלים בדין דבר האבד הוא ההעדפה שניתנה להם על פני אנשים אחרים. אבל אם בלעדיהם המלאכה לא הייתה מתבצעת מלתחילה נמצא שהם לא הפסידו אותו כלום.
הבדל שני יהיה במקרה בו נגרם נזק ממוני. הרמ"א מבין מדברי ההגהות אשר"י שבמידה והמעסיק ניזוק ממונית מביטול עבודתם של הפועלים, הם יהיו חייבים לשלם לו את ההפסד מדיני נזיקין. הקצות חולק עליו, ומביא בשם הנימוקי יוסף, שהפועלים לא מקבלים על עצמם את אחריות המלאכה עצמה ולכן לא ישלמו על הפדיו של בעל הבית. תפיסה זאת מבוססת על כך שהפועלים מתחייבים לשלם רק עקב ההסכם שלהם.
הבדל נוסף יהיה בגובה התשלום. הגמרא אומרת שניתן לשכור על חשבון הפועלים עד כדי שכרם. ביטוי זה הוא מעט עמום, ונחלקו בו המפרשים. רש"י כותב שהכוונה היא מה שנשאר מהשכר אותו הוא לא שילם לפועלים, דהיינו, המעסיק יכול להעביר לפועלים האחרים את דמי השכירות אותם הוא עוד לא שילם לפועלים שביטלו. יוצא מדברים אלו שאין ביכולתו של המעסיק להוציא כסף שהוא נתן לפועלים, וכל המשחק הוא אם הכסף אותו הוא התחייב לשלם לפועלים[4].
הקושי המרכזי בדברי רש"י הוא שגם כאשר המלאכה היא לא דבר האבד כשהפועלים מחליטים לא לבצע את המלאכה הדין דומה. רבנו פרץ מתרץ את הקושי הזה, ואומר שהמרכיב המרכזי בהיות מלאכה מסוימת דבר האבד הוא עניין הזמן, ולכן כאן, אין זמן להתמהמה ולראות האם הפועלים בכל זאת עושים את המלאכה או לא, או להתחיל לפרסם מכרזים כדי למצוא את הפועלים הכי יעילים, אלא צריך לקבל החלטות מהירות.
רבנו פרץ מביא את דברי רבנו תם שחולק על רש"י וכותב שניתן לשכור את הפועלים החדשים, עד פי שתיים מהשכר שהובטח לפועלים הקודמים. וצריך להבין מה מקורו של גדר שרירותי זה? נראה להסביר, על פי מה שראינו עד כה, שעל אף שלפועלים אין אחריות לשלם את הנזק שנגרם למעסיק, יש להם אחריות לכך שהמלאכה תבוצע. רבנו תם אומד את האחריות הזאת כשכר שהם יכולים להרוויח מהעסקה. לכן במידה והם מפסידים את המעסיק, הוא יכול להציע שכר כפול, את מה שהוא הבטיח לפועלים, ואת מה שהפועלים התחייבו לו.
מחלוקת ראשונים זאת משקפת את המחלוקת התפיסתית שהצגנו. רש"י מבין שדין דבר האבד הוא תנאי בתוך החוזה המאפשר למעסיק לבטל את העסקה עם הפועלים מחשש לכך שיפסיד, ולכן הכלי היחיד שיש ביד המעסיק הוא הכסף שעוד לא שולם. לעומת זאת רבנו תם סבור שכאשר הפועלים מתחייבים לעשות מלאכה שהיא דבר האבד הם מקבלים על עצמם אחריות מסוימת לכך שהמלאכה תבוצע, ומתחייבים לשלם במידה והדבר לא קורה.
רבא מקשה על דברי רב נחמן שהמעסיק יכול לשלם לפועלים החלופיים רק עד כדי שכרם של הראשונים, מהברייתא לפיה למעסיק יש יכולת לגבות מהפועלים הראשונים סכום כסף גבוה כדי לשכור פעולים חדשים. רב נחמן מעמיד את הברייתא במצב בו הפועלים נותנים למעסיק חבילה. חבילה זאת מכילה את כלי העבודה של הפועלים, והיא משמשת למעסיק כערבון לצורכי גביה במידה ולא יבצעו את המלאכה.
אפשר להבין את אפשרות הגבייה מהחבילה כהמשך לאפיק החוזי שראינו עד כה. הפועלים נותנים למעסיק את החבילה ובכך מתנים שאם לא יבצעו את מלאכתם המעסיק יכול לגבות מהחבילה. לחלופין, גביית החבילה יכולה להיות גם חלק מהאפיק הנזיקי. אמרנו ברבנו תם שהפועלים נהיים אחראיים לביצוע המלאכה. ברירת המחדל של שומה זאת הוא עד גובה המלאכה, אולם במקרה זה אנחנו רואים שהפועלים מסכימים לקבל על עצמם אחריות גבוה יותר ונותנים למעסיק עירבון לגבות ממנו.
הרשב"א טוען שבמקרה בו המעסיק מקבל את החבילה, גם אם המלאכה איננה דבר האבד, המעסיק יכול לגבות ממנה. נראה מדבריו שהוא מבין את הדין של חבילה כערבון שפועלים מוכנים לשלם זאת בלא תלות בשאלה האם המעסיק דרש את זה מהם כי הוא מסתכן בהעסקתם או לא.
הראשונים נחלקו בשאלה כמה בעל הבית יכול לגבות מהחבילה. רבנו אשר מלוניל מתייחס לחבילה כערבון באופן פשוט, ולכן המעסיק יכול לגבות עד דמי החבילה ולא יותר מכך. לעומת זאת, הוא מביא את שיטת בעל המאור לפיה הגעת החבילה מאפשרת למעסיק לגבות יותר מדמי הפיקדון עד ארבעים זוז. נראה שדבריו הם המשך לדברי רש"י שראינו לעיל. נתינת הערבון היא רק מקיימת תנאי אחר, ואין לה משמעות בפני עצמה.
הרמב"ן מעלה אפשרות נוספת לפיה אין כוונת הברייתא דווקא לארבעים או חמישים אלא לשכר גבוה יותר, כדרך המעסיקים בדבר האבד, שהוא עד תקציב הפיקדון. כשעוסקים במלאכת דבר האבד מרכיב הזמן הוא קריטי, והמעסיק לא יכול להרשות לעצמו לחפש דווקא את הפועל הכי זול, אלא הוא יכול לשכור כפי הדרך בה נוהגים לשכור.
סיכום
כאשר המעסיק שוכר את הפועלים למלאכה שצריכה להעשות דווקא בזמן מסוים, הפועלים לא יכולים לחזור בהם, כיוון שאם יחזרו בהם הם יגרמו להפסד המלאכה. לכן, המשנה אומרת שלמעסיק מותר לשכרו פועלים אחרים על חשבון אותם פועלים שהבריזו לו, או להבטיח להם הבטחות כדי שימשיכו במלאכה, על אף שאין לו כוונה לקיים אותן.
ראינו שיש שני אפיקים להבין את דין מלאכת דבר האבד. האפיק האחד מסתמך על זה שיש סעיף בחוזה המאפשר למעסיק להטיל סנקציות מסוימות על הפועלים. האפיק השני מבין שבהעסקת פועלים למלאכת דבר האבד יש לפועלים אחריות מסוימת לכך שהמלאכה תבוצע, ומכוח כך המעסיק יכול לתבוע מהם את הפסד המלאכה.
להבנות אלו כמה נפקא מינות ביניהם חידושו של הרשב"א לפיו דין דבר האבד מוגבל רק למצב בו המעסיק העדיף את הפועלים על פועלים אחרים, מתאים לאפיק הנזיקי, ומחלוקת רש"י ורבנו תם בשאלה האם ניתן לגבות כסף מהפועלים.
רב נחמן אומר שיכולתו של המשכיר לגבות מהפועלים עד כדי שכרם, אלא שאם הפועלים נותנים למעסיק ערבון, הוא יכול לגבות ארבעים וחמישים. רבי אשר מלוניל מבים שיכולתו של המעסיק לגבות עד כדי דמי הערבון. והרמב"ן הולך בכיוון דומה אלא שהוא מסייג זאת למחיר בו נהוג לשכור אנשים לאותה המלאכה. בעל המאור מעלה אפשרות אחרת לפיה הערבון הוא רק סימן לכך שהמעסיק יכול לגבות מהפועלים, ולכן ערכו של הערבון לא משנה, ויכול לגבות אפילו יותר.
[1] ראה לדוגמה תוספות עה: ד"ה פרייפרין
[2] ראינו בסוגיה הקודמת מחלוקת בין התוספות והרמב"ן בשאלה מה מחייב את בעל הבית לשלם לפועלים במידה והוא חוזר בו לאחר שהפועלים כבר הלכו למלאכתם. התוספות השתמש במושג גרימת נזק כדי להסביר את החיוב הזה, בעוד הרמב"ן השתמש בטרמינולוגיה חוזית. על אף שהאפיקים מקבילים לאלו שאנחנו רואים בסוגיה הזאת אין הכרח לקשר ביניהם.
[3] החזון איש (בבא קמא סימן כג אות לו ד"ה וכן) מעלה נפקא מינה נוספת והיא שאם אפיק ההתחייבות הוא חוזי אז הפועלים משתעבדים לחיוב זה, מה שגורם גם שיורישהם יתחייבו. ברם אם אפיק ההתחייבות הוא נזיקי נראה שההתחייבות תהיה מוטלת רק על הפועלים עצמם ולא תעבור הלאה ליורשים.
[4] הבית יוסף (סימן שלג ס"ק ג ד"ה ומ"ש ואם אינו יכול) מפרש את דברי רש"י באופן אחר, כפי שנביא בהמשך ששיטת רבנו תם.