רקע
עד כה דנו בחיובם של מי שיש להם זיקה משפטית לבהמה. בסוגיה זאת נשלים את יסודות החיוב של הבעלים על ידי זה שנדון במקרה בו גורם הנזק הוא אדם שחסר זיקה משפטית לבהמה. במקרה הזה נצטרך לבחון כמובן גם את חיובו של הבעלים עצמם.
מקורות
א. בבא קמא כד: "איבעיא להו… אף משסה"
ב. בבא קמא נו.-: "הוציאוה לסטים… נמי דהכישוה"
רש"י בבא קמא נו: ד"ה מעמיד
תוספות בבא קמא נו: ד"ה מעמיד
רשב"א בבא קמא נו: ד"ה מעמיד
ג. ערוך השולחן חושן משפט סימן שצה סעיף א
ד. תוספות בבא קמא כד: ד"ה המשסה
נימוקי יוסף בבא קמא יא. בדפי הרי"ף ד"ה ואסקא רבא
ראב"ד בבא קמא כג: ד"ה הא דאיבעיא, כד: איבעיא להו
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה יט, פרק ד הלכה ב, פרק ו הלכה ה, פרק י הלכה ח
הסבר הסוגיה
אבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו בחבירו, מהו? משסה ודאי פטור, בעל כלב מאי? מי אמרינן מצי א"ל: אנא מאי עבידנא ליה, או דלמא אמרינן ליה: כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי, לא אבעי לך לאשהוייה?
[בבא קמא כד:]
הגמרא דנה במקרה בו אדם שאינו בעל הכלב גורם לכלב לתקוף. הנחת המוצא של הגמרא היא שהמשסה פטור והיא מסתפקת רק לגבי בעל הכלב. הפטור של המשסה ברור לפי מה שראינו. הכלב לא באחריותו של המשסה, ואין שום ציפייה מהמשסה לשמור על הכלב ולכן אין שום סיבה לחייב אותו ופשוט שפטור. גם הספק לגבי בעל הכלב הוא הגיוני. בעל הכלב אחראי עליו ועל הנזק שהכלב שלו גורם מחד גיסא. מאידך גיסא בעל הכלב לכאורה לא פשע ולכן הוא אמור להיפטר.
אולם, שני צדדי המשוואה אינם פשוטים כל כך. נתחיל מבירור פטורו של המשסה. הראשונים בראשות רש"י, מסבירים את פטורו של המשסה מדין גרמא. וצריך לשאול מדוע הם נזקקים לכך הרי אין למשסה בכלל סיבת חיוב, האחריות לא מוטלת עליו ואין ציפייה שישמור על הכלב?
כדי להבין את דין המשסה נעבור לסוגיה לעסוק בדינו של המעמיד. רבה אומר משמו של רב מתנה משמו של רב שאם אדם העמיד את בהמת חברו על קמת אדם אחר הוא חייב. במקרה הזה הדין פשוט לגמרא והיא שואלת מדוע צריך להשמיע לנו אותו. בפשטות, הדין של משסה ושל מעמיד מקבילים, המשסה גורם לכלב להזיק בקרן, והמעמיד גורם לבהמה להזיק בשן. על כן צריך להידרש לשתי שאלות. מדוע המעמיד חייב? מה ההבדל בין משסה למעמיד?
התוספות מסביר את החיוב של מעמיד על ידי הסברה "הוא עשה". מעשהו של האדם מחשיב אותו כמו הבעלים של הבהמה, והוא מתחייב מדין שן ורגל. הדוגמא שהתוספות מביא כדי להסביר את טענתו היא אדם שמדליק את הפשתן בנר של חברו. כמו שבאש האדם יכול להתחייב על מעשיו למרות שהוא לא הבעלים כי הוא עשה את המעשה[1], כך גם בשור[2].
המשתמע מדברי התוספות היא שיש שתי דרכים להתחייב על מעשה הבהמה, הדרך האחת היא להיות הבעלים על הבהמה שמזיקה והדרך השנייה היא להיות זה שעושה את מעשה הנזק. אפשר לאחד את הדרכים ולהסביר שהסיבה בגינה אדם חייב בנזקי שן ורגל היא כי הוא פשע. האדם יכול לא לשמור ובכך לפשוע ולחלופין הוא יכול לפשוע על ידי מעשה אקטיבי[3].
הרשב"א חולק על התוספות ומקצין עוד יותר את דבריו. הוא אומר שהאדם שמעמיד הוא כמי שנותן אוכל בפיה של הבהמה, והחיוב שלו הוא מדין אדם המזיק. החידוש של הרשב"א על גבי התוספות היא שאנחנו לא מייחסים את נזק השן והרגל של הבהמה לאדם עקב פשיעתו, אלא האדם הוא הפושע בלא תלות במעשה הבהמה והוא מתחייב כאילו השתמש בבהמה כמו בכלי. הנפקא מינה בין התוספות לרשב"א היא ברשות הרבים. התוספות תולה את החיוב בנזקי הבהמה בשן ורגל ולכן יהיה פטור ברשות הרבים, לעומת הרשב"א שמחייב מדיני אדם הזיק שחייב גם ברשות הרבים.
נראה לבסס את מחלוקתם בשאלת סיבת החיוב בנזיקים. ראינו שהתוספות מטיל את אחריות השמירה על כל מי שמצופה ממנו לשמור, כי אם אותו האדם לא ישמור הדבר ייחשב פשיעה. על כן הוא יכול לומר שאדם יכול לפשוע גם בלא שהיה מוטל עליו חיוב שמירה. לעומת זאת הרשב"א דורש שהאדם יהיה הבעלים של החפץ כדי לחייבו בנזקים. המעמיד אינו אחראי על החפץ ולא יכול להתחייב בנזקי הבהמה בשום צורה. לכן הרשב"א צריך להסב את מעשה הנזק לאדם עצמו ולא לבהמה.
על פי ההבנות האלה ניתן להבין את ההבדל בין מעמיד למשסה. הרשב"א יטען שהחילוק הוא אחרי מי הפעולה מתייחסת. אכילת הבהמה היא כמעט אוטומטית והפעולה יכולה להתייחס לעושה אותה ולא לבעלים, בניגוד לתקיפת הבהמה שאיננה אוטומטית[4].
התוספות יסביר את החילוק בדרך אחרת ויחלק בין קרן לשן ורגל. ראינו כבר שיש מהראשונים שמחלקים בין קרן לשן ורגל על פי דברי רבי אלעזר. החילוק נובע מהשאלה על מי מוטלת האחריות בכל אחד מאבות הנזקים בשור. קרן היא פעולה בה השור פושע ולכן החיוב מוטל על גוף השור ומשם הוא מוסב לבעליו. לעומת זאת שן ורגל הן פעולות נורמטיביות של השור, והאדם שלא שומר על הבהמות שלו הוא הפושע, והחיוב מלכתחילה הוא עליו. לפי החילוק הזה ניתן להסביר שבשן ורגל אדם אחר יכול להיות הפושע ואין הכרח שדווקא הבעלים יפשעו, בקרן תמיד הבעלים הוא זה שאחראי על הנזק, כי האחריות מהשור עוברת אליו.
לכאורה, נראה שרש"י סותר את עצמו ומפרש כמו התוספות בחלק מהמקומות וכמו הרשב"א במקומות אחרים. מצד אחד ראינו שרש"י סובר שהתחייבותו של השומר בנזקי הבהמה אינו תלוי בהתחייבותו כלפי הבעלים, כך שיש התחייבות של השומר מצד עצמו בשמירת נזקי הבהמה שאם הוא לא יעמוד בה הוא ייפשע. לעומת זאת הרשב"א טוען שרש"י סובר כמותו במעמיד. בנוסף הוא מסביר את הפטור של המשסה מדין גרמא, כך שאם לא היה גרמא היה חייב, בעוד לפי התוספות ודאי שלא חייב.
אבל הדברים אינם סותרים. הגמרא מבינה שהחיוב על מעמיד הוא פשוט ולכן רש"י מסביר אותו כמו הרשב"א. המעמיד הוא כמי שמאכיל את הבהמה וחייב מדין אדם המזיק. אלא שגם בלא הגדרתו ככזה הוא היה חייב כי הוא פשע באמצעות הבהמה[5]. על כן, כדי להסביר את הפטור של משסה הוא צריך להסביר מדוע גם אין פה חיוב מדין אדם המזיק.
הרמב"ם פוסק את דין משסה בנזקי ממון ולא בנזקי אדם ולכן נראה שחיובו לא נובע מהיותו של האדם אדם המזיק אלא מדין שן. אם כך צריך להסביר כיצד הרמב"ם מבין את המקרה, מדוע בעלי הבהמה שהועמדה פטור והמעמיד חייב אם לא מדין אדם המזיק? למה הדין שונה מהמשסה שם הבעלים חייב והמשסה פטור?
שאלה זאת מחריפה עקב תפיסתו של הרמב"ם שמאחדת את כלל אבות הנזקים של השור. ההלכה הפותחת של הפרק מחייבת אדם בנזקי בהמתו שהזיקה בלי חילקו בין האבות שמגיע רק בהלכה י של אותו הפרק.
ניתן למקד את הקושיה בכך שנשלב את התירוץ של התוספות עם התפיסה של הרשב"א. הסיבה בגינה מעמיד חייב היא כי הוא פשע, ומשסה פטור כי אדם אינו חייב בנזקי קרן של בהמה שהיא לא שלו. הבעיה היחידה היא בנוגע לבעל הבהמה שהועמדה, מדוע הוא פטור אם הבהמה שלו הזיקה בנזקי שן וחייב על נזקי קרן?
הגמרא מסתפקת בשאלה האם בעל הכלב ששוסה חייב. היא מסבירה את הספק ואומרת ששורש הבעיה הוא השאלה האם הבעלים פשע בכך שנתן לאחר לשסות את הכלב שלו. צריך לשאול מדוע הגמרא לא מציעה מסלול לחיוב של הבעלים מצד אחריותם על הכלב למרות שהם לא פשעו? האם גם כשהאדם אחראי הוא חייב לפשוע כדי להתחייב?
אם נסתכל בגמרא נראה שהקריאה הזאת איננה מוכרחת. צד הפטור הוא "אנא מאי עבדינא ליה". אין הכרח לומר שהטענה שהמזיק טוען היא שהוא לא פשע, אפשר לומר שהוא טוען שהוא היה אנוס. אדם אחר הגיע ושיסה את הכלב שלו ולא היה לא מה לעשות כנגד זה. אם כך צד הספק השני יכול לחלוק על ההנחה המציאותית ולומר שהאדם לא היה אנוס בשיסוי כלבו, או לחלופין לקבל את זה שבעל הכלב היה אנוס ובכל זאת הוא חייב.
קריאה זאת מתרצת את הרמב"ם. כשיש משסה ומעמיד בעל הבהמה אנוס[6]. הספק לגבי משסה בגמרא הוא בקרן תמה ובשאלה האם אונס גדול כמו אדם אחר שגורם מחייב את הבעלים. במקרים בהם הנזק לא היה תם אלא מועד ודאי שאונס יעזור ולכן בעל הבהמה שהועמדה פטור.
הנקודה האחרונה שצריך לדון בה היא שור האיצטדין. עיקר הדיון של הראשונים בסוגיה זאת נסוב סביב השאלה מדוע הגמרא לא פושטת את הספק מהדין של שור האיצטדין. המשנה אומרת ששור שהרגילו אותו בנגיחות לצורך קרבות פטור מן המיתה כיוון שכתוב "כי יגח" כך שהנגיחה צריכה להיות מעצמו ולא שיגיחוהו אחרים. במשנה הזאת מפורש שהמעשה אותו עושה השור על ידי שיסוי אינו נקרא מעשה השור ולכן אינו נסקל. לכאורה, משנה זאת פושטת את הספק שלנו ומסבירה למה בעל הכלב אמור להיות פטור.
התוספות מבדיל בין המקרים על ידי כך שהוא מחלק בין קרב בו יש צד שני והשור מוכרח לתקוף כדי להרוג לבין מקרה בו אין צד שני והכלב מחליט לתקוף עקב השיסוי. גזרת הכתוב פוטרת רק במקרה של הגנה עצמית ולא במקרה אחר[7]. לכן במקרה של שור האיצטדין גזרת הכתוב מחדשת שמתייסים לנגיחת השור כאונס, והגמרא מסתפקת האם להכליל גם את שיסוי הכלב שם.
הרא"ה אומר שהשור הורגל בנגיחות ולכן הפעולה שלו אוטומטית, מה שגורם לו להיות אנוס בעשייתה[8]. הכלב לא הורגל בפעולה והוא זה שמחליט להענות לשיסוי ולהשתסות. פשיעתו של הכלב בתקיפה הייתה מחייבת אותו סקילה במידה והוא היה הורג, וכאשר הוא לא הורג היא מחייבת אותו בתשלומים שעוברים לבעלים שלו.
הריטב"א מחלק בין תשלומים לבין סקילת השור. גזירת הכתוב פוטרת את השור מסקילה אבל היא איננה מתייחסת לחיוב תשלומי נזקים. לתשלומי כופר הריטב"א אינו מתייחס אבל הלשון אותה הנימוקי יוסף מביא מעידה על כך שנזק הוא משלם אבל כופר לא.
פרשנותו של הראב"ד לסוגיה זוקקת ביאור. טענתו היא ששור האיצטדין פטור מסקילה ובכל זאת הבעלים שלו חייב בכופר, ובהשוואה לדיני כלב משוסה הבעלים פטור מחצי נזק קנס וחייב נזק שלם כאשר השור מועד.
המפתח להבנת דבריו הוא הצגתו את הספק לגבי בעל הכלב המשוסה. הראב"ד מסביר בפירוש שהספק הוא בשאלה האם הבעלים פשע. אלא שלאחר שמעמידים את הספק בכלב מועד, כמו שהוא מפרש בדף הקודם נשפך אור חדש על הסוגיה.
הראב"ד מקבל את טענתו של הרמב"ם שכאשר משסים כלב או שור הבעלים שלו אנוסים על השיסוי, לכן השור פטור מסקילה והבעלים פטור מחצי נזק במקרה כזה. אלא שלאחר שלוש פעמים שהנזק מתרחש בצורה הזאת, על אף שהבעלים פטור מצד היותו לא אחראי על הנזק, הגמרא מעלה אפשרות שיהיה חייב מצד זה שבכל זאת הוא פשע. "כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי לא אבעי לך לאשהוייה". סיבת החיוב היא ידיעתו של האדם.
מדברי הראב"ד הללו עולה הבנה קיצונית לשיטת הגמרא שהעדאת השור היא לייעודי גברא. הבעלים עצמם הם אלו שצריכים להיות מועדים, וכל פעם שהנזק מתרחש שוב הם נחשבים פושעים. לכן אפילו אם הם אינם אחראיים על הנזק הם מתחייבים, כיוון שהם פשעו[9].
סיכום
חז"ל דנו בשלושה מקרים בנזק שהאדם גורם לבעל חיים של אחר לעשות: משסה, מעמיד ושור האיצדין. כל פסיקה צריכה להתייחס לשני גורמים לפחות: הבעלים וגורם הנזק. בפשטות הפסקים סותרים. במשסה המשסה פטור ובעל הכלב חייב. במעמיד המעמיד חייב ובעל הבהמה פטור. ובשור האיצדין השור פטור מסקילה ואין התייחסות לשלאה האם אחד מהגורמים האחרים חייב בכופר.
מעבר לסידור הסוגיות אחת עם השנייה צריך להבין מדוע המעמיד חייב על אף שאין לו שום זיקה לבהמה. התוספות תולה זאת בבעלות מיוחדת על נזקי שן ורגל. הרשב"א משווה אותו אדם המזיק. לפי התוספות ההפרש בין מעמיד למשסה נעוץ בהבדל בין האבות, לעומת הרשב"א שתולה את ההבדל הדיני במזומנות הנזק.
החלוקה בין המקרים הללו לשור האיצטדין עוד יותר פשוטה. טענת התוספות היא שבשור האיצטדין השור מוכרח להרוג מצד הגנה עצמית, הרא"ה תולה זאת בשאלת האוטומטיות, והריטב"א מחלק בין התשלומים השונים.
[1] ועיין לקמן בסוגיה נט: אשו משום חיציו או משום ממונו.
[2] הדוגמא הזאת גם גורמת לתוספות להעלות אפשרות שהחיוב על העמדת הבהמה הוא משום אש. האדם עושה פעולה בעייתית כמו שימת אבן במקום בו רוח מצויה עשוייה לגרום באמצעותה נזק בכך ששם את הבהמה קרוב לפירות. הוא אינו מסביר מדוע הדבר אינו נכון ורק אומר שאם הדבר היה נכון היה אמור להתחייב על שן ורגל ברה"ר, כיוון שבכל מקרה בו האדם מאפשר לשור לאכול פירות ברשות הרבים הוא מחייב משום אש. אמנם ניתן לומר שיש הבדל בין מקרה בו האדם פשע בכך שיש לבהמה אפשרות להזיק כמו מעמיד, לבין הולכת הבהמה ברשות הרבים שם האדם לא פשע.
[3] נפקא מינה מעניינת בשאלה האם מאחדים בין שתי הדרכים עולה בברכת שמואל (סימן א אות ג). הברכת שמואל תמה על הקצות (סימן קנה ס"ק ט) שטוען שדין מעמיד שייך גם בבהמת הפקר. תמיהתו של הברכת שמואל נובעת מכך ששור הפקר כלל לא כלול בכלל פרשיית שמירת נזקים (סברה אפשרית לכך היא ששור לא שמור ממילא מזיק ופשיעתו של האדם לא תעלה או תוריד). הוא מתרץ בשם הגר"ח שחיוב מעמיד הוא פשיעה שלא תלויה בדין שמירת הבעלים, ולכן אפשר להתחייב גם בבהמת הפקר. למרות הפיצול בין דין שמירה למעמיד הברכת שמואל טוען שדין מעמיד לא חל בבהמת הקדש.
[4] מהרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי ד"ה שיסה בו את הנחש פטור) עולה שההבדל הוא שהכלב תוקף מעצמו והאכילה היא מצד המאכיל. החילוק שהרא"ש (פרק ט סימן יג) מביא הוא בשאלת מזומנות הנזק, יותר סביר שהבהמה תאכל משאר שהכלב יתקוף.
[5] יכול להיות שככה הוא יסביר את ההווא אמינא של הגמרא. תחילה הגמרא אמרה שהמשנה רוצה לחדש שאדם שאינו מחויב בשמירת הבהמה יכול לפשוע בה. הגמרא דוחה את ההווא אמינא הזאת כי גם בלא החידוש הזה פשוט שהמעמיד חייב מדין אדם המזיק.
[6] מהגמרא בסנהדרין עולה שהדין הזה לא נכון לגבי הכשת נחש. הרמב"ם מחלק בין נחש לשור. ניתן לחלק באופן אחר בין שור מאולף ולומר שרק במקרה כזה הוא אנוס, לשור שמשסים אותו, כמו שעולה מדברי הרא"ה שנביא בהמשך.
[7] אפשר ליישם עיקרון זה גם כדי להסביר את הפטור של בעל הבהמה שהועמדה. בשור האיצדין האדם משתמש ביצר ההישרדותי של האדם לצרכיו ולכן הבהמה איננה נסקלת, בדומה למעמיד שרק מנצל את הבהמה עקב צורך חיוני אחר שלה.
[8] נראה לומר שהרגלת השור צריכה להעשות על ידי אדם אחר כי אחרת לא מובן מדוע שפשיעת האדם בהרגלת השור לנגיחות תהווה סיבת פטור.
[9] תפיסה זאת של הראב"ד תואמת במידת מה את שיטתו של רבי אליעזר שלמועד אין שמירה אלא הסכין. לאחר שלוש פעמים שהאדם פשע שוב לא תועיל לו אותו השמירה שפטרה אותו עד כה והוא חייב לשמור יותר טוב, ואפילו באונס הוא לא נפטר. כמובן שאין כאן הכרח לומר שהראב"ד סובר כך, ויכול להיות שלשיטתו בכל זאת כנגד שיסוי מועד מספיקה שמירה פחותה כדי לא להחשיב את הבעלים פושע ולחייב אותם.