רקע
כמעט בכל פרשיות התורה המתייחסות לחג הפסח מופיע הציווי לאכול מצות שבעה ימים. לא זאת בלבד אלא שחג הפסח בתורה בכלל מכונה חג המצות. אולם עיננו רואות כי ברבות השנים המצה כמעט ונעלמה מהלכות פסח שממוקדות כמעט באופן בלעדי בחיובי החמץ למיניהם, והמצה נדחקה להיות מצווה ממצוות ליל הסדר.
במסגרת העיון שלנו ננסה לעמוד על השינוי שמצוות אכילת מצה עוברת מהדרך בה היא מוצגת בתורה לדרך בה דרשו אותה חז"ל. על מנת לעשות זאת נשאל שלוש שאלות. השאלה הראשונה תהיה כיצד התורה היתה רוצה שמצוות אכילת מצה תתקיים? לאחר מכן נצטרך להידרש לשאלה למה חז"ל החליטו לסטות מהדרך הזאת? ולבסוף נצטרך לבחון את האלטרנטיבה שחז"ל הציעו, והדרך בה הם איפיינו את מצוות אכילת מצה.
מקורות
א. שמות פרק יב פסוקים ח (קרבן פסח – על מצות), יד-כ (חג פסח לזיכרון – מצות ובלי חמץ, רק בהמשך הפרק וזאת חוקת פסח המצרפת קרבן גם לדורות), לא-לט (סיפור היציאה ממצרים – הבצק שלא מספיק להחמיץ), פרק יג פסוקים ה-י (התקבעות ההלכה המשלבת בין קרבן הפסח למצות, לחוסר אכילת חמץ, בתוספת מצוות הסיפור לבנים), פרק כג פסוק טו, פרק לד פסוק יח (פסח כרגל – אין אזכור של קרבן פסח או חמץ, רק מצות), ויקרא פרק כג פסוקים ה-ח, במדבר פרק כח פסוקים טז-יח (הפרדה בין חג פסח לחג המצות) דברים פרק טז פסוקים א-ח (תיאור איך יראה פסח בפועל [מופיע הטעם למצוות אכילת מצה])
ב. מכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא פרשה ח
חזקוני דברים פרק טז פסוק ח ד"ה ששת ימים תאכל מצות
ג. אבן עזרא שמות פרק יב פסוק טו ד"ה שבעת ימים מצות תאכלו עד "חיוב על דרך הפשט"
רש"י דברים פרק טז פסוק ג ד"ה לחם עני
ד. רש"י פסחים קיט: ד"ה אין מפטירין אחר מצה אפיקומן
מהר"ם חלאווה פסחים קיט: ד"ה אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן
ה. גמרא פסחים קכ. "אמר רבא… זה דרבנן"
גמרא פסחים קטו:-קטז. "אמר שמואל… נמי הוא מסיק ואשתו אופה"
הגדה של פסח "הא לחמא עניא… לשנה הבאה בני חורין"
ו. רש"ר הירש שמות פרק יב פסוק טו ד"ה שבעת ימים מצות תאכלו "אך אם נבאר…"
ז. חזקוני שמות פרק יב פסוק יח ד"ה עד יום האחד ועשרים
מגן אברהם סימן תרלט ס"ק יז "מה שאין מברכין…"
הסבר הסוגיה
לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך
[דברים טז ג]
הצגת הבעיה
לפני היציאה ממצרים ה' מצווה את עם ישראל שיקריבו את קרבן הפסח. כחלק מהדינים הרבים של קרבן הפסח התורה מציינת גם שאת הפסח צריך לאכול יחד עם מצות על מרורים. לאחר סיום דיני קרבן הפסח, ה' אומר כי הדרך לשמר את החג לדורות תהיה על ידי שתי מצוות, אכילת מצה בימי החג והשבתת החמץ.
בהמשך הפרק התורה מציינת כי בני ישראל לא הספיקו להטפיח את הבצק שלהם ולכן הם אכלו עוגות מצות שאינן חמץ ביציאתם ממצרים. כלומר, על אף שבשלב הזה לא היה אמור להיות לבני ישראל איסור אכילת חמץ, בני ישראל לא אוכלים חמץ ביציאתם ממצרים.
רק בסוף הפרק התורה מתארת את חוקת הפסח, מה שמעיד על כך שגם בהמשך הדורות יום יציאת מצרים לא יצויין רק על ידי מצוות החמץ והמצה אלא גם על ידי שחזור הקרבן. ובאמת בפרק העוקב התורה מצווה על שמירת חוקת הפסח, אכילת מצה, איסור חמץ, ומוסיפה את חובת סיפור יציאת מצרים, ובכך מסכמת את חובות חג הפסח.
בהתייחסויות של התורה לחג הפסח כרגל הוא מתואר רק כח המצות, ואכילת מצות במשך כל ימי החג היא היחידה מהמצוות שמתוארת. גם בפרשיות החגים, התורה מפרידה בין החיוב להקריב את קרבן הפסח ביום הארבעה עשר, לבין חג המצות בו המצווה היחידה היא לאכול מצות, ואפילו חיוב השבתת חמץ לא נזכר.
העולה מכל מה שראינו עד כה הוא שישנו חיוב לאכול מצות בכל שבעת ימי החג, שאינו תלוי במצוות קרבן פסח בכלל.
אולם בספר דברים מופיע סיפור אחר. התורה מתארת את חג הפסח המקדשי. האדם אמור לעלות לבית המקדש על מנת להקריב את קרבן הפסח. ישנו דגש על החובה לעלות לירושלים לצורך קיום מצוות הקרבן, כיוון שאי אפשר לזבוח את הקרבן במקום שאיננו המקדש.
תוך כדי הדברים מופיע איסור לאכול חמץ עם קרבן הפסח במשך שבעת ימים, וכן גם החובה לאכול מצות (בסדר הפוך מהסדר הרגיל), שכאן מוזכרות לראשונה גם כלחם עוני. הטעם לציויים הללו הוא לזכור את יציאת מצרים כל ימי חייך. הקשר בין הדברים הוא שבחיפזון יצאו ממצרים.
לאחר שהאדם מקיים את חובת קרבן פסח ושובת בחג הראשון הוא יכול לחזור למקומו. בשלב זה התורה אומרת שיש חובה לאכול מצות שישה ימים, זאת בניגוד לעקביות התורה עד כה, כולל בתחילת פרשייה זאת, כי החובה לאכול מצות היא שבעה ימים. פשט הפסוקים עולה כי אין בכלל סתירה. הפסוק האומר כי חובת אכילת המצות היא רק שישה ימים עוסק באדם שכבר הקריב את קרבן הפסח וחזר לביתו, כך שמתוך שבעת הימים נותרו לו רק שישה.
אולם המדרש טוען שבכל זאת יש סתירה בין הפסוקים. כדי לקיים את הפסוק בו כתוב שחובת אכילת מצות היא שישה ימים[1], המדרש טוען שביום השביעי של פסח אין חובה לאכול חמץ. אלא שאין סיבה לכך שהיום השביעי יהיה יוצא מן הכלל כך שכמו שביום השביעי אין חובה לאכול מצה כך גם בשאר ימי החג אין חובה לאכול מצה. אלא שלא יכול להיות שלא תהיה חובת אכילה מצה בחג המצות בכלל, ולכן המדרש גומר ואומר שלומדים מהפסוק "בראשון בארבעה עשר יום לחדש תאכלו מצות" שביום הראשון של פסח יש חובת אכילת מצה.
יוצא שהמדרש הופך את הקערה על פיה ומצמצם את חיוב אכילת מצה רק לערב הראשון. צריך להבין מה האינטרס של חכמים לומר כך ולדחוק את פשט פסוקי התורה בכל כך הרבה מקומות.
היינו רוצים לומר שהסיבה לכך היא הסתירה בין הפסוקים, אבל תשובה זאת קשה משלוש סיבות. האחת היא פשט פסוקי התורה כפי שהצגנו אותם בכלל אין סתירה. שנית, המדרש בהמשך מביא פיתרון אחר לסתירה בין הפסוקים, לפיו שבעה ימים ניתן לאכול ממצות התבואה הישנה, ורק שישה ניתן לאכול ממצות התבואה החדשה. הסיבה השלישית, והחזקה ביותר, היא שהמדרש מתלבט בשאלה האם החיוב לאכול מצה הוא רק ביום הראשון או ביום השביעי, עוד לפני שהוא מביא את הסתירה בין הפסוקים, כך שצמצום המצווה איננו קשור באופן ישיר לסתירה בין הפסוקים.
מהי מצה האמורה בתורה?
ראינו שהטעם שהתורה מביאה למצוות אכילת מצות בספר דברים היא זיכרון של יציאת מצרים. צריך לשאול כיצד אכילת המצות מזכירה לנו את יציאת מצרים? האפשרות הראשונה אותה מעלה האבן עזרא היא שהיסטורית בשבוע שלאחר יציאת מצרים עד שפרעה טבע בים עם ישראל היה במנוסה כך שלא היה לו זמן להכין לחם, ובמהלך שבוע זה הוא התקיים על מצות. כלומר, יציאת מצרים לא הייתה רק רגע היציאה אלא נמשכה עד מותו של המשעבד הלא הוא פרעה. על כן, לא רק את מכת בכורות יש להזכיר כי אם את כל תהליך היציאה מעבדות לחירות.
בפירושו של האבן עזרא ישנן שתי נקודות חוזקה עיקריות. האחת, היא שלפיו מובן מדוע החיוב על אכילת מצות הוא של שבעה ימים. שבעת ימי חג המצות מעוגנים בהיסטוריה של עם ישראל. הנקודה השניה היא שמובן גם עיקרו של החיפזון הנזכר בספר דברים. החיפזון בו היו בני ישראל גרם לכך שהם יכינו רק מצות, ומכאן גם חיובנו אנו לאכול רק מצות.
אם נמשיך עם הכיוון של האבן עזרא גם יובן מאמר חז"ל. הפעם היחידה בה קיים חיוב לאכול מצה הוא עם קרבן פסח עצמו, בשאר ימי החג החיוב הוא זכר לאוכל שאכלו עם ישראל ביציאתם ממצרים, שהמאפיין שלו היה היותו "לא חמץ" ולאו דווקא מצה כמאמר הפסוק "עוגות מצות כי לא חמץ".
אמנם דברי האבן עזרא לא חלקים. הקושי הגדול ביותר העולה בהם הוא הציווי על אכילת מצות שבעה ימים כבר במהלך הציווי בראש חודש ניסן, עוד פני שהיה אירוע היסטורי אותו המצות אמורות להזכיר לנו.
על כן צריך ללכת בכיוון אחר. אפשרות שניה והפוכה היא לומר כי מטרת המצות היא להזכיר לנו את המצות שאבותינו אכלו במצרים. אפשרות זאת קיימת בראשונים בעיקר סביב המילים לחם עוני. בניגוד לאבן עזרא שמדבר על מצות הגאולה, מצות אלו הן דווקא מצות השיעבוד.
ניתן להציע גם אפשרות שלישית לפיה מטרת המצה היא להזכיר את המצה הנאכלת עם קרבן הפסח, וכך גם נשמע קצת מהפרשייה בספר דברים אשר בפשט הכתובים שלה צריך להמשיך את הנעשה במקדש שישה ימים נוספים בבית. החיוב לזכור את יציאת מצרים הוא לא חיוב המוגבל לבית המקדש, כי אם "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", על מנת להביא את האדם למצב בו הוא יזכור את יציאת מצרים כל ימי חייו.
הבעיות באפשרויות הללו הן שאם כן לא מובנת הזכרת החיפזון בציווי זיכרון יציאת מצרים, כמו גם הזכרת האוכל אותו אכלו בני ישראל בצאתם ממצרים? בנוסף, קביעת חג המצות לשבעה ימים הופכת פתאום לשרירותית?
על מנת לפתור את הבעיות שהעלנו נפרש באופן אחר את האמירה שאכילת המצות נובעת מכך שבני ישראל יצאו בחיפזון ממצרים. עד עכשיו הלכנו בפרשנות המסורתית המתייחסת לחיפזון כסיבה בגינה המצות מזכירות את יציאת מצרים, אולם ישנו פיתרון אחר, לפיו החיפזון הוא הגורם לחשש שנשכח את יציאת מצרים. ככל הנראה, ליל היציאה ממצרים עבר על האדם ההמוצע מעם ישראל כערב עמוס של אירועים מפתיעים בקצב יחסית מהיר, כך שאילו לא היינו מזכירים לו את תוכן הלילה הרבה מפרטיו היו נאבדים, על כן, בעזרת טעם המצה התורה רוצה להזכיר לעם ישראל מה אירע באותו הלילה.
באשר לשאלת שבעת הימים, ניתן להבין בפשטות שהתורה מבינה שכדי להעביר רגש לאדם הוא צריך לשהות בו במשך שבעה ימים. ראיה לכך ניתן להביא מכך שלאחר חתונה החתן והכלה מקיימים שבעה ימי משתה, ולהבדיל לאחר שאדם נפטר קרוביו מתאבלים עליו שבעה ימים. בנוסף, אנחנו יודעים כי דין שבעה ימים אינו אקסקלוסיבי לפסח, ודינים דומים קיימים גם בסוכות שם צריך לשבת שבעה ימים, וכן בתהליכי טהרה מסוימים אז האדם המטהר צריך לחכות שבעה ימים.
אולם ההבדל בין האפשרויות הללו מציג מתח שקיים בהבנה של מצוות אכילת מצה. האם אכילת מצה נובעת מהמצה אותה אכלו אבותינו במצרים, או שהמצה קשורה בקרבן הפסח שאירע בעת הגאולה. לכאורה, מתח זה קיים כבר בתורה עצמה בין התיאורים הראשונים המפרידים כליל בין המצוות השונות, לבין התיאור בספר דברים המחבר בין המצוות. מתח זה ממשיך להתקיים בראשונים החלוקים ביניהם האם מצת המצווה היא זאת הנאכלת בעת אכילת המצה, או דווקא זאת הנאכלת בשעת האפיקומן הנעשה זכר לקורבן.
כיצד חז"ל תופסים את המצה?
ראינו שבניגוד לחג המצות המופיע בתורה, חז"ל צמצמו את חובת אכילת מצה רק ללילה הראשון של החג. עלינו לעמוד על המשמעות שחז"ל מקנים לאותה המצווה. הגישה הפשוטה ביותר לשאלה זאת מועלת בגמרא על ידי רב אחא בר יעקב. חז"ל קישרו את המצה לקרבן באופן מלא. כל מקום בו יש חיוב עצמאי לאכול מצה הכוונה היא לחיוב לא לאכול חמץ, ומצת המצווה היחידה היא זאת הנאכלת יחד עם קרבן הפסח. לפי גישה זאת, היום כאשר אין אנו מקריבים את קרבן הפסח, אין חיוב הלכתי לאכול מצה, אלמלא גזירת חכמים זכר לקרבן.
רבא חולק עליו וטוען שעדיין יש למצה קיום עצמאי, גם אחרי שצמצמו אותה חז"ל ללילה הראשון בלבד, ובניגוד למרור אשר קשור לגמרי לקרבן הפסח לגמרי. לגבי משמעות המצה רבא סותם את דבריו, ולכן אנו נאלצים לחפש תשובה לכך במקורות אחרים.
שמואל דורש את הפסוק לחם עוני המופיע בתורה ואומר שמצוות מצה אמורה לשמש מצע לסיפור ההגדה. "לחם עני – לחם שעונים עליו דברים". קריאת ההגדה, והחובה להסביר את הסיבה בגינה מצה מונחת על השולחן גורמת לסיפור יציאת מצרים להמשיך ולעבור מדור לדור. קשר זה קיים כבר בתורה שכותבת את מצוות סיפור יציאת מצרים לאחר פסוקים המפרטים את חיוב אכילת המצה.
הברייתא מביאה עוד שני פירושים נוספים לכינוי שהתורה נותנת למצה – לחם עוני. הפירוש הראשון הוא שזהו הלחם שעניים אוכלים. מעבר להשלכות ההלכתיות העולות מאמירה זאת בנוגע לחציית המצה, ולמאפייני המצה הנוספים הנלמדים מכך, ודאי שלימוד זה נותן למצה מקום מיוחד בתוך סיפור היציאה.
בקטע הפותח את ההגדה האדם מצביע על המצה ומכנה אותה לחם עוני, אולם העבודה שאנו אוכלים את לחם העוני איננה סיבה לייאוש כי אם לתקווה. זה לחם העוני שאנו אוכלים, אבל שנה הבאה נהיה בני חורין. בניגוד למרור שעוזר לנו לכאוב את כאבם של אבותינו, המצה אמורה לסמן לנו את הפער שבינינו וביניהם, את הגאולה.
הפירוש האחרון שמובא להיות המצה לחם עוני הוא שכמו שהמצה נעשית בידיו של העני עצמו, כך גם המצה צריכה להעשות על ידי האדם עצמו. בכך חז"ל מחייבים את האדם להשתתף באופן פעיל בסדר.
מה החשש של חז"ל?
הרש"ר הירש כותב כי אם היינו מקיימים את ציווי התורה כפי שהוא עולה מהפשט אזי היינו מגיעים לכדי מצב בלתי אפשרי בו הדבר היחיד שהיה מותר ליהודי לאכול במהלך חג הפסח הוא מצות. על כן הוא אומר שצריך להסביר את הציווי לאכול מצות שבעת ימים כציווי לא לאכול חמץ שבעה ימים.
נשים לב, כי הרש"ר לא מפרש את הציווי לאכול מצה שבעת ימים באופן דומה למצוות ארבעת המינים בסוכות, אז יש חובה לעשות טקס פעם ביום, אלא בדומה למצוות סוכה המחייבת את האדם לעשות את כל ישיבותיו בסוכה.
אמנם, הרש"ר לא מסביר מדוע מצב זה בלתי אפשרי. מדבריו נראה כי הדרישה הזאת היא גדולה מידי, ודומה לדרישה לא לצאת מהסוכה שבוע ימים.
אמנם ניתן להציע כיוון אחר, מעט יותר טכני לסיבה אשר הביאה את חז"ל לחשוב כי קיום של פשט פסוקי התורה הוא לא אפשרי. התורה קובעת כי איסור אכילת חמץ במהלך שבעת ימי חג המצות הוא איסור חמור שעונשו כרת. על אף זאת ישנו ציווי של התורה לאכול בכל ימי החג מצה, אשר בלי תשומת לב מיוחדת במהלך הכנתה יכולה להפוך להיות חמץ גמור. על כן חז"ל חששו שאם תהיה דרישה לאכול מצות בכל שבעת ימי החג הרבה מעם ישראל יגיעו לכדי איסור כרת, מה שגרם להם לצמצם מאוד את מצוות אכילת חמץ בפסח לכדי מצה אחת בליל הסדר.
אך יכול להיות שהחשש הוא אחר לגמרי. בניגוד למצוות רבות אחרות, מצוות אכילת מצה דורשת מהאדם לקבוע סעודה. ראינו שהאפשרות שעולה בתורה לתוכן של הסעודה הזאת היא המשכת המעמד המתבצע במקדש גם אל ביתו של האדם, כך שבעצם גם אם ניקח את הפרשנות המקילה המחייבת אכילת מצה אחת ליום, יש פה מעין חיוב של שבעה טקסים שאמורים להמשיך את ליל הסדר.
אלא שחז"ל, בהכירם את אופיו של האדם, הבינו כי טקס הנמשך שבעה ימים איננו אפקטיבי ולא ישיג את התוצאה הרצויה. גם אדם שיצוד אריות ים במשך שבוע הדבר יהפוך אצלו לשגרה מסוימת, והחוויה הגדולה תתעמעם.
לכן הם צמצמו את הרעיון של הטקס הגדול ללילה אחד גדול ומפעים אשר יצליח לגרום לאדם להגיע לחוויה כאילו הוא יצא ממצרים. את הרעיון הבסיסי של התורה חז"ל משמרים בכך שבכל שבעת הימים ישנו איסור הגורם לכך שהחוויה שחווה בליל הסדר תישמר כך שהוא יוכל להשפיע על כל השנה כולה, אז רק מאזכרים את יציאת מצרים.
הבדל דיני אותו ניתן להעלות בין האפשרויות השונות הוא בשאלה האם מי שאכל מצה בפסח קיים מצווה, על אף שאין חובה לעשות זאת. לכאורה, אם נאמר שחז"ל לא רוצים לגרום לאנשים לאכול מצות מחשש שיעברו על איסור חמץ, הגיוני שהם לא יתגמלו את האדם העושה זאת. לעומת זאת, אם על העניין הוא עומצת החוויה, ניתן לטעון שכן יש קיום נוסף של המצווה באכילת מצות נוספות בפסח.
סיכום
מפשטי המקראות עולה כי חובת אכילת מצה הינה שבעה ימים. אולם ישנו פסוק אחד הסותר זאת וגורם לחז"ל להצמצם את החיוב רק ללילה הראשון של החג. כדי להבין את המצווה ניסינו להבין כיצד התורה תוספת את מצוות מצה, כיצד מצווה זאת מתקיימת לאחר שינויים של חז"ל, ומה גרם לחז"ל לעשות את השינוי?
העלנו שלוש אפשרויות מפסוקי התורה. האחת היא שהמצה באה להזכיר לנו את הימים שאחרי יציאת מצרים. השניה כי המצה היא זכר לקרבן כבר בתורה. והשלישית היא כי המצה באה כזכר לקרבן.
באשר לחיוב מצה כפי שהוא היום, ישנה מחלוקת בין הראשונים האם עדיים יש קשר בין המצה לקרבן. כך או כך, מטרתה של המצה הנאכלת רק בלילה הראשון הוא להוות בסיס לסיפור יצאת מצרים וההגדה.
העלנו שני הסברים אפשריים לאינטרס של חז"ל. האחד הוא שהם חששו שחיוב אכילת מצה במשך כל ימי החג עלול לגרום לאכילת חמץ המונית. השני היה שכדי להפוך את ליל הסדר לחוויה יש צורך בצמצומו לפרק זמן קצר, כך שהחוויה לא תקהה.
[1] הרא"ם (שמות פרק יב ד"ה שבעת ימים מצות תאכלו) טוען כי הדבר נובע מכך שהיום השביעי הוא עצרת כך שלא אמורים לאכול בו מצות, ולא מחובת האכילה המצומצמת לשישה ימים.