רקע
בסוגיה זאת נתייחס לשאלה מדוע המנהג של מקום מסוים משפיע על תנאי השכירות. סוגיית מנהגים הכללית היא רחבה מאוד ונצטמצם לשאלה הספציפית לגבי הסכמי קבלת הקרקע למינהם.
מקורות
א. בבא מציעא קג.-: מתחילת הפרק עד " "ולא גמרינן מיניה"
ב. נימוקי יוסף בבא מציעא ס: ד"ה בעינא תיבנא
תוספות יום טוב בבא מציעא פרק ט משנה א ד"ה מקום שנהגו לקצור יקצור
ריטב"א בבא מציעא קג: ד"ה מהו דתימא
מיוחס לריטב"א בבא מציעא קג: ד"ה בעינא (שניהם), והאי
ג. רמב"ם הלכות שכירות פרק ח הלכה ו
הסבר הסוגיה
המקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור לחרוש אחריו יחרוש הכל כמנהג המדינה
[בבא מציעא קג.]
המשנה מביאה שלוש מלאכות שנוהגים לעשות בקרקע במקומות מסוימים, ואומרת שבמקום בו נוהגים לעשות את המלאכות הללו הדבר מחייב. לאחר הדוגמאות הספציפיות המשנה מכלילה את הדברים ואומרת שכל מלאכות השדה הן כמנהג המדינה.
הגמרא מביאה ברייתא שאומרת, כמו המשנה, שאם במקום מסוים נהגו לקצור את השדה במגל, המקבל אינו רשאי לעקור את התבואה ביד, וכן להפך, אם נוהגים במקום זה לעקור את התבואה ביד, למקבל אסור להשתמש במגל כדי לקצור את השדה. החידוש בברייתא על פני המשנה הוא האמירה שכל אחד מהצדדים יכול לעכב על הצד השני ולדרוש ממנו לעשות כמנהג המדינה. דו צדדיות זו מזקיקה את הגמרא להסביר מדוע כל אחד מהצדדים יעדיף כל אחת מהדרכים.
לאחר התעסקותה בברייתא, ובכך בשתי המלאכות הראשונות המוזכרות במשנה, הגמרא עוברת לפרש את המלאכה השלישית המוזכרת במשנה. אלא שלא רק שהגמרא לא מסבירה את הסיבה בגינה הצדדים ירצו בחרישת השדה, כפי שהסבירה לגבי קצירה ועקירה, אלא שהיא תמהה על עצם העובדה שהמשנה רוצה להשמיע לנו דין כזה.
לא די בכך, הגמרא שואלת מה המשנה באה לרבות בכך שהיא אומרת את הכלל שבהכל הולכים כמנהג המדינה, ומביאה ברייתא עם שני מנהגים נוספים, כשתגובת הגמרא גם למנהגים אלו היא השאלה למה צריך לומר אותם הרי פשוט שהולכים אחר המנהג.
הנימוקי יוסף הוא זה שמציב את השאלה בכל חומרתה ושואל למה לגבי מנהגי הקצירה והעקירה הגמרא צריכה להסביר את הסיבה למנהג, הרי בכל הש"ס מצאנו שהולכים אחר מנהגים, ולא ראינו שלכל מנהג הגמרא מסבירה את ההיגיון שלו. ההנחה שעומדת מאחורי דבריו של הנימוקי יוסף היא שיש סיבה כללית ללכת אחר מנהג המקום והיא אינה קשורה לתוכן המנהג, ולכן אין סיבה שהגמרא תדרש לסיבות המנהג.
תוספות יום טוב נדרש לשאלתו של הנימוקי יוסף, ומסביר שמנהג מקום מחייב רק כאשר יש לו טעם, אבל מנהג חסר טעם אינו מחייב. לכן בדרישה של אחד הצדדים לקצור או לעקור הגמרא צריכה להסביר מדוע מנהג זה אינו מנהג חסר טעם, והדורשים לקיימו אינם נוהגים במידת סדום.
הריטב"א מעלה תפיסה אפשרית נוספת, המשלימה את דברי תוספות יום טוב. הגמרא מסבירה שהמשנה צריכה לומר שגם מנהג לחרוש מחייב, כי בלא המשנה היה ניתן לחשוב שניתן להיפטר מחרישה בכך שמקבל הקרקע ינכש את השדה. הריטב"א לא מקבל את ההנחה שניכוש יכול להחליף חרישה, ולכן מסביר שכוונת הגמרא הייתה שבלא דין המשנה היה ניתן לחשוב שחובת החרישה תהיה מוטלת על בעל השדה כמו על המקבל במידה שווה, והמשנה מחדשת שברירת המחדל היא שמקבל הקרקע מחויב בחרישה למרות שהמקבל ניכש.
אולם צריך לשאול מדוע לפי הריטב"א יש סברה לחשוב שהחרישה תהיה מוטלת גם על בעל הקרקע. ככל הנראה הדבר נעוץ בעצם תמיהתו כיצד ניתן להחליף חרישה בניכוש. מדברים אלו עולה שלחרישה ישנם שני תפקידים. תפקיד אחד שקשור לצמיחת הפירות שהוא תפקידו הבלעדי של המקבל, ואותו ניתן להחליף בניכוש. אלא שיש לחרישה תפקיד נוסף המיועד לבריאותה של הקרקע. את התפקיד השני היה ניתן להטיל על כל אחד מהצדדים, והגמרא מעלה הווא אמינא שהתפקיד אכן מוטל על שני הצדדים. אלא שלמסקנה ברירת המחדל היא שגם הדאגה לבריאות הקרקע מוטלת על המקבל, אם ככה מנהג המקום.
התפיסה שעמודת מאחורי דברי הריטב"א היא שמנהג המקום המחייב בלא סיבה הוא רצף קביעות שרירותיות שהיה ניתן להחליט באופן אחד ובאופן אחר באותה מידה, אבל לאחר שנקבע אחד הצדדים הוא מחייב. ניתן להביא דוגמה מצד הנהיגה בכביש. אפשר להחליט שנוהגים בצד ימין, ואפשר להחליט שנוהגים בצד שמאל, ולמרות השרירותיות של ההחלטה מי שלא יעמוד בה יהיה פושע. כך גם ההחלטה מי יחרוש. הריטב"א מניח שברור שמישהו צריך לחרוש והמנהג רק קובע מי יהיה זה שיעשה זאת.
אם מיישמים את העיקרון של הריטב"א עולה תירוץ דומה לזה של התוספות יום טוב. הסברנו בריטב"א שהמנהג מחייב כי לאחר שהגדרנו את המנהג העובר עליו הוא פושע. אולם בשאלה האם לקצור או לחרוש אין סיבה שאדם שיעשה את אחד הדברים ייחשב פושע, ולכן הגמרא צריכה להסביר את הסיבה שעומדת מאחורי המנהג.
נראה שהמיוחס לריטב"א מסביר באופן דומה את ההבדל בין המנהג לעקור ולקצור לבין מנהגים אחרים. הוא כותב שהמנהג משפיע לא רק על אריס אלא גם על חוכר, כיוון שאיכות הקרקע משפיעה על הפירות, והמחכיר מקבל את הפירות כך שהוא יכול לומר שהוא רוצה שהחוכר יטפל בקרקע באופן שמטפלים בקרקעות במדינה.
מהנימוקי יוסף, נשמע שגם שוכר צריך ללכת אחרי מנהג מדינה, כי הליכה אחר המנהג הוא דין פשוט מכל הש"ס, וכך גם עולה מהרמב"ם. נראה להסביר את דעתם שהמחייב של המנהג הוא לא ההיגיון שבו אלא קביעת ברירת המחדל. מנהג המקום קובע את פירוש המילים כי יש להניח שלכך התכוונו האנשים, ובאופן דומה אפשר להגיד שכוונת האנשים כשעושים עסקה באותו המקום היא שעושים אותה על דעת המנהג. לדוגמה, על אף שבשכירות דירה השכרת חדר יכולה להתייחס לחדר מרוהט או חדר שאינו מרוהט, בהשכרת חדר בבית מלון אין ספק שכוונת הצדדים היא לחדר מרוהט.
סיכום
כלל ידוע שהוא מנהג מקום מחייב את האנשים שבאותו המקום. אלא שהגמרא אצלנו מסבירה שני מנהגים. הנימוקי יוסף שואל מדוע הגמרא צריכה להסביר אותם? שאלתו של הנימוקי יוסף מבוססת על כך שלפיו המנהג מגדיר את ברירות המחדל של העסקה, כמו שהוא מגדיר את הפירוש המילולי של המילים בהם העסקה נעשית.
למולו עומדים הריטב"א והתוספות יום טוב. טענתו של התוספות יום טוב היא שמנהג חסר סיבה לא מחייב. מהריטב"א עולה ביאור נוסף. הריטב"א אומר שהמנהג שהולכים אחריו נובע מכך שצריך להגדיר ברירת מחדל כשלהי, אבל במקום בו אין צורך בהגדרת ברירת מחדל וששום נזק לא יעשה אין צורך לקבוע מנהג וממילא הוא לא יחייב.
התבטאות אפשרית של ההבדל להלכה יהיה בשאלה האם המנהגים הכתובים במשנה יחייבו גם את השוכר קרקע. לכאורה, השוכר קונה את הקרקע לזמן ואין סיבה שהוא יתחייב לתת דין וחשבון לבעל הקרקע, כל עוד הוא לא פוגע בה כמו שכותב המיוחס לריטב"א. אלא שברמב"ם עולה אפשרות שמרגע שהוא שוכר את הקרקע כדי לעבוד בה, למרות שהוא מעלה כסף לבעלים, התנאים של של המקום יחייבו אותו.