רקע
בסוגיה זאת נעסוק בשאלה האם מקבל השדה חייב לעבוד בקרקע או שהוא רק חייב לשלם. כמובן שבמקרה זה יש לחלק בין סוגי העסקאות השונים ולהבין האם הדברים נובעים מאותו הבסיס. כבדרך אגב ניגע גם בשיטת התנאים שדורשת לשון הדיוט.
מקורות
א. בבא מציעא פרק ט משניות ג – ה
ב. בבא מציעא קד. מהמשנה עד "אשלם במיטבא" (בגמרא עצמה)
תוספות בבא מציעא קד. ד"ה היה דורש לשון הדיוט
רמב"ן בבא מציעא קד. ד"ה ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט עד "לפירושו של רבינו הגאון ז"ל"
ג. בבא מציעא קד: "ההוא גברא דקבל… דקגזים"
[רי"ף בבא מציעא סא: "ההוא גברא דקביל ארעא א"ל… ואידך לא"]
תוספות בבא מציעא סו. ד"ה ומניומי אמר "ומיהו קנס… לאו אסמכתא היא"
ר"ן בבא מציעא קד: ד"ה התם לא גזום
ד. בבא מציעא קה. מהמשנה השניה עד "חוץ מן ההוצאה"
תוספות יום טוב בבא מציעא פרק ט משנה ה ד"ה חייב לטפל בה
ה. בבא מציעא קה: "אמר רבי יהודה" עד המשנה
רש"י בבא מציעא קה. ד"ה מה קצבה בכרי
רמב"ם פירוש המשנה בבא מציעא פרק ט משנה ה
חוות יאיר סימן קסח "וי"ל דת"ק… וכמו שפירש רש"י"
ו. בבא מציעא קה. מהמשנה הראשונה עד המשנה השנייה
ר"ן בבא מציעא ד"ה דאמר ליה בזרא כיון דנפל נפל
ז. רמב"ם הלכות שכירות פרק ח הלכות ח, יב – יד
הסבר הסוגיה
המקבל שדה מחבירו והובירה – שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו. שכך כותב לו: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא.
[בבא מציעא קד.]
המשנה נדרשת לחובתו של מקבל השדה לעבוד בשלושה שלבים. ראשית, היא אומרת שמקבל קרקע שלא עבד את הקרקע והשאיר אותה שוממה חייב לשלם כמה שהקרקע הייתה ראויה לעשות. לאחר מכן המשנה אומרת שהמקבל גם נדרש לעשות את כל עבודות השדה. ולבסוף המשנה דנה בשיעור המחייב את המקבל להישאר ולעבוד בשדה על אף שהרווחים מהשדה יהיו מצומצמים.
על אף שרצף המשניות עוסק בנושא אחד, אי אפשר לשייך אותו לסוג עסקה אחד. המשנה הראשונה אומרת שאם המקבל לא עבד את השדה שמים כמה השדה הייתה ראויה לעשות והוא משלם לפי זה, כלומר העסקה הנדונה היא עסקת אריסות. אולם המשנה השנייה מנמקת למה המקבל חייב לעשות את כל העבודות למרות שהוא מעלה סכום קבוע, ומה שיעשה בשדה לכאורה לא משפיע על הבעלים, הנחה שנכונה רק בעסקת חכירות, ולא באריסות. השאלה שצריכה להישאל היא האם ישנו דין עבודה בשדה שהתקבלה שתקף לשתי העסקאות, או שיש כאן שני דינים שונים?
נתחיל מחיובו של אריס לעבוד את הקרקע. המשנה אומרת שהאריס חייב לעבוד את הקרקע ואם הוא לא עשה זאת הוא צריך לשלם כפי מה שהשדה הייתה ראויה לעשות. הנימוק שהמשנה מביאה לכך היא שבהסכם האריסות האריס מתחייב לבעל הקרקע כך. ובעצם החובה לעבוד, והתשלום במידה והעבודה לא התבצעה, נובעת ההתחייבות מפורשת של האריס.
הגמרא משייכת את המשנה הזאת לשיטה של תנאים ש"דורשים לשון הדיוט". הראשונים מתלבטים בשאלה מה החידוש בדרישת לשון הדיוט. כלומר, ברור שאם ישנו תנאי מפורש בעסקה, תנאי זה מחייב את שני הצדדים, ואם כן מה מוסיפה האמירה של התנאים שדורשים את לשון ההדיוט?
רבנו חננאל מעלה אפשרות לפיה דרישת לשון ההדיוט גורמת לכך שלא צריך שיחולו על התנאי דיני התנאים כדי שהתנאי יתקיים. בדרך כלל כדי שתנאי יתקיים הוא צריך לפרט מה יקרה גם במצב בו מעשה התנאי יתקיים, וגם מה יקרה במצב בו מעשה התנאי לא יתקיים, כשהצד החיובי קודם לצד השלילי, ושהתנאי יאמר לפני החלות[1]. רבנו חננאל אומר שישנה שיטה של תנאים לפיה יש תנאים מסוימים שלא כפופים לרצף הכללים הללו.
ניתן להסביר את החידוש על פי רבנו חננאל ולומר שהתנאי במקרה הזה הוא תנאי אלמנטרי. כלומר, כל מה שהתורה הצריכה בכל מיני מקרים דרישות מסוימות כדי שתנאי יחייב את הצדדים הוא משום שאחד הצדדים מוסיף לעסקה דבר חדש, וכדי לוודא ששני הצדדים מבינים את העסקה דרשו פירוט מסוים. אולם במקרה שלנו, בו התנאי אלמנטרי ונפוץ אין צורך בכל הדרישות הנ"ל, והכוונה ברורה ודורשים מתוך לשון השטר כאילו כך הוא נאמר לפי כל הכללים.
התוספות לוקח את שיטת רבנו חננאל צעד אחד קדימה ואומר שלא רק שאין צורך במשפטי התנאים, אלא שאין צורך אפילו בזה שהתנאי יהיה כתוב. כאמור, ברור לתוספות שאם התנאי כתוב שיש צורך לבצע אותו, ולכן הוא מסביר שהחידוש הוא שהתנאי הזה כל כך מושרש עד שבכל עסקה מניחים שכוונת הצדדים, גם אם לא כתבו כך בפירוש לעשות אותו.
דרישת לשון ההדיוט לפי התוספות היא האמירה שלמרות שאין תקנה מפורשת של חכמים שכך תתנהל העסקה, כיוון שהתנאי התפשט בקרב העם, הוא מחייב את כולם, ואנחנו מניחים שכל מי שעושה עסקת אריסות עושה אותה בצורה הזאת, ובעצם יש כאן מן צמיחה של תקנה מלמטה[2].
לפי דברי רבנו חננאל והתוספות, שיטת התנאים שאומרת שדורשים לשון הדיוט, מחדשת את המושג תנאי אלמנטרי – תנאי שעקב השכיחות שלו הופך להיות חלק אינטגרלי מהעסקה, כשלפי רבנו חננאל מספיק להזכיר אותו ואין צורך ממש להתנות, ולפי התוספות אפילו אין צורך להזכיר אותו.
הרמב"ן מציע כיוון אחר כדי להסביר את שיטת התנאים ואומר שדרישת לשון הדיוט היא התפלפלות בכתוב בשטר כדרך שדורשים את פסוקי התורה, אפילו כשהדבר הוא כנגד הפשט. במקרה שלנו לדוגמה, היה ניתן להבין את התחייבותו של האריס שלא לשלם בשתי דרכים. הדרך האחת היא שהאריס מתחייב לשלם על פחת הקרקע שלא נעבדה, והדרך השנייה היא לומר שהתחייבותו של האריס היא לתשלומי פירות השדה הפוטנציאלים. רבי מאיר הכריע במקרה זה עקב דרך העולם, בנוסף לעובדה שאין צורך בהתחייבות מיוחדת לתשלום הפחת, לפרש את דברי האריס כדרך השנייה.
יוצא שלפי התוספות אין צורך בכלל לפרש את התנאי והוא קיים בעסקה גם אם לא נאמר. רבנו חננאל חולק עליו ומצריך שהאריס יתחייב באופן מפורש, אבל אין צורך בהתחייבות פורמלית, וכל ציון של התחייבות זאת חל. הרמב"ן יש צורך לפרש את התנאי לפי כל הדרכים המקובלות, והחידוש של דרישת לשון הדיוט הוא רק שחכמים קובעים לתנאי משמעות כפי ראות עיניהם, ולא מתאמצים להבין למה התכוונו הצדדים[3].
אנשי נהרדעא מחדשים שאם אריס קיבל על עצמו קנס אלף זוז לחוסר עבודה בשדה, והוא עבד רק שני שליש מהשדה, הוא מתחייב לשלם שליש מהקנס. אנשי נהרדעא מחדשים בדבריהם שני חידושים. הראשון הוא שההתחייבות לעבודה המחייבת את האריס במידה והוא זנח אותה היא לעבודת כל השדה, ותשלומי הפיצויים יחסיים אליה. החידוש השני הוא שהתשלום לא חייב להיות פרופורציוני לנזק שנגרם לבעל הקרקע.
רבא לא מקבל את חידושם השני, ואומר שבמקרה כזה האריס לא התכוון באמת לקבוע תשלום כספי כל כך גדול, והעובדה שהוא נקט בסכום כזה הייתה רק כי הוא חשב שכן יעבוד בשדה ולא יצטרך לשלם אותו – דין זה נקרא אסמכתא, ולשיטת ההלכה תנאי שהוא אסמכתא אינו חל.
הגמרא שואלת מה ההבדל בין התנאי הזה לבין התנאי המופיע במשנה שלנו, שלכאורה גם הוא נקבע על דעת זה שהאריס יעבוד. החלוקה שהגמרא מציגה היא בשאלת הפרופורציונליות של התשלום לנזק שנגרם. רק כאשר האריס קובע קנס מוגזם, חכמים מניחים שהוא התנה את התנאי כי חשב שהמציאות תהיה אחרת ולא באמת התכוון אליו, אבל אם הקנס לא מוגזם ופרופורציוני לנזק שהוא גרם התנאי תקף.
פשט הגמרא, וכך גם מבין התוספות, שהחילוק שרבא עושה הוא בין מקרה בו האריס מגזים לבין מקרה בו האריס לא מגזים, כך שאם גודל הקנס הוא יחסי להפסד, האריס יכול להתנות על סכום קבוע. אולם הר"ן לא מקבל את הדברים וטוען כי רק תנאי שהוא כעין התקנה של המשנה מתקבל, אבל תנאים אחרים אינם מתקבלים כלומר, אחרי שחכמים קבעו את התנאי כתקנה, הוא היחיד שמתקבל.
הראשונים מסכימים שגם במידה והאריס עשה תנאי שאיננו מתקבל הוא חייב לשלם במידה והוא לא עבד את השדה. לפי התוספות הדין פשוט, שהרי הדין הבסיסי לאחר התפשטות התנאי הוא שהתנאי תקף. אולם לשיטת הרמב"ן דין זה דורש ביאור, כיוון שלפיו כדי שהתנאי יחול צריך לפרש אותו, אבל כאן התנאי שפורש מתבטל כיוון שהוא אסמכתא.
נראה שהיסוד ברמב"ן הוא הצורך בכתיבה פורמלית. הרמב"ן אומר שדרישת לשון הדיוט היא שימוש באמצעים פרשניים שאינם בהכרח נאמנים לכוונת כותב השטר. במקרה שלנו הרמב"ן לפי הרי"ף מעצים את הדברים ואומר שגם כאשר ישנה בעיה מבחינת הכוונה של המתנה הגורמת לביטול התנאי, שאיננה פורמלית בתנאי, אפשר לדרוש את לשון ההדיוט, ולהכניס את הסעיף של ההתחייבות היחסית[4].
הגמרא מביאה שני סיפורים בהם האריס משנה ממה שהתנה בעל הבית וזורע בקרקע מין אחר של תבואה שהוא מצד אחד זול יותר, אולם מהצד השני גורם פחות נזק לקרקע. הגמרא לא מתייחסת למקרה בו התבואה שהאריס מגדל בקרקע פחותה יותר ממה שהיה אמור להתקבל אם היה שומע לבעל השדה, אלא בסיפור הראשון הערך שווה, ובשני האריס הצליח מאוד ועבר את המחיר אותו ציפו ממנו להשיג.
במקרה הראשון, האריס משנה משומשום לחיטה, ובכל זאת מצליח להשיג את הרווח שצופה ממנו. עצם בחינת המקרה על ידי הערך שהיה אמור להתקבל, מעיד על כך שהגמרא מרחיבה את דין התשלום של המשנה במידה ולא זרע בכלל גם למקרה בו שינה מדעתו של בעל השדה וזרע סוג תבואה אחר.
טענת רב כהנא היא שהאריס יקבל חזרה את דמי הכחש שהיה נגרם לשדה אילו היה זורע אותה שומשום כבקשתו של בעל הבית. כלומר, תפיסתו של רב כהנא היא שדמי התשלום נקבעים על פי הרווח הכולל של בעל השדה. אמנם הוא היה יכול למכור את השומשומים ולהרוויח את אותו המחיר, אבל צריך לנכות מזה את הוצאות פחת השדה עקב זריעת השומשומים.
רב אשי לא מקבל את דברי רב כהנא בטענה שבעל השדה מעדיף את הכסף בפועל על פני פחת הקרקע. כשבעל השדה אמר לאריס לזרוע שומשומים הוא התחשב בעובדה שהקרקע שלו הולכת לפחות כתוצאה מכך ובכל זאת הוא היה מוכן "למכור" את פחת הקרקע שלו בשביל הכסף. ההשלכה של מערכת התיעדוף שרב אשי בונה היא שהתשלום שהאריס משנה לבעל השדה תלוי רק ברווחים שהאריס היה אמור להשיג בפועל, בלי להתחשב בהוצאות הנלוות.
במקרה השני, האריס שוב משנה משושמום לחיטים, אלא שהפעם הוא מצליח יותר, ומפיק רווחים גדולים יותר מהחיטה כפי מה שהיה אמור להרוויח עם השומשום. רבינא מעלה אפשרות לפיה האריס יזכה בשבח. ההיגיון מאחורי האפשרות הזאת הוא שמרגע שאמרנו שהאריס חייב לשלם מחיר קצוב, דינו הופך להיות כשל חוכר, ולכן בין אם השדה עשתה פחות, אבל גם אם השדה עשתה יותר, הוא חייב לשלם סכום קצוב, והשאר הולך אליו.
רב אחא מדיפתי תמה על דברי רבינא ואומר שהשבח לא נובע רק מעבודתו של האריס אלא גם מפעולת הקרקע. נראה להסביר את תמיהתו של רב אחא מדיפתי באמירה שההסכם מיסודו הוא הסכם אריסות, בו אדם אחד מספק את הקרקע והשני את העבודה וחולקים ברווחים, העובדה שהתשלום במקרה זה יסודו פיצוי אינה משנה את מהות ההסכם[5].
עד כה דיברנו רק על התחייבותו של האריס לשלם במידה והוא לא עובד את הקרקע, אולם יש לברר האם מלכתחילה הוא חייב לעבוד את הקרקע? כדי לענות על שאלה זאת נלך למשנה הבאה. משנה זאת אומרת שאם האריס עבד בשדה והשדה ותוצרי השדה היו פחות מסף מסוים, האריס לא חייב לעבוד את הקרקע, והוא לא יתחייב לשלם.
הגמרא מביאה ברייתא מקבילה המביאה את דין המשנה אלא שהיא גם מנמקת אותו בכך שהיא אומרת שחיוב זה נובע מהתחייבותו של האריס לעבוד בשדה. אלא שצריך לשאול מדוע המשנה לא העלתה את הנימוק הזה? שאלה זאת מתעצמת כאשר משווים בין המשנה הזאת למשנה אותה ראינו קודם שמביאה בפירוש את הטעם מנוסח החוזה.
התוספות יום טוב עונה על השאלה הזאת ואומר שהמשנה שלנו לא מצטטת את נוסח החוזה כדי לומר שאפילו אם לא כתב כנוסח הזה בחוזה עדיין חייב לעבוד. אמנם, כפי שראינו, התוספות כותב גם על המשנה הקודמת שאפילו אם לא כתב האריס כך הוא חייב לשלם? ניתן לתרץ ולחלק בין החיוב לעבוד שהוא עצם העסקה שנעשית בין האריס לבעל השדה, ולכן האריס לא צריך לכתוב שהוא מתחייב לעבוד, כי הדבר ברור. המשנה הראשונה אינה עוסקת בחיוב לעבוד אלא בסנקציות שניתן להטיל על אריס שלא עבד, במקרה זה האריס הוא זה שצריך לקבל על עצמו את הסנקציות כך שמעיקר הדין צריך לכתוב את הדבר בחוזה, אולם תקנת חכמים עקב התפשטות המנהג גורמת לכך שלא יהיה צור בכתיבה זאת, וגם אם לא כתב הוא עדיין מחויב לסנקציות.
נמצאנו למדים שלפי התוספות יום טוב המשנה אומרת שלאריס יש חיוב עצמי לעבוד אל מול הברייתא שאומרת שגם חובתו של האריס לעבוד איננה מהותית לעצם העסקה ורק במידה והאריס מפרש חיוב כזה הוא מוסיף לעצמו חיוב לעבוד. כך גם עולה מהרמב"ם שמזכיר בפסיקתו את דברי הברייתא ותולה את חיוב האריס בעבודה בזה שהוא כתב לו, זאת לפי שיטתו הכללית שראינו עד כה שאריס וחוכר הם שוכרים, שעושים תנאי לדרך התשלום, אבל ביסוד העסקאות זהות.
המשנה מזכירה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בעניין אופי סף המינימום. חכמים אומרים סף מינימום קבוע שבשיעורו נחלקו האמוראים. הרמב"ם אומר שרבי יהודה אינו חולק על חכמים עקרונית, רק אומר שהגדר שהם נותנים לא מוחלט, כי הם תולים אותו במציאות של החזקת קלשון המשתנה לפי גודל הקלשון.
רש"י מפרש את קושיית רבי יהודה באופן אחר ואומר שטענתו של רבי יהודה כלפי חכמים היא שלשאלה האם לאריס משתלם לעסוד בשדה ישנם הרבה קריטריונים משתנים, ואיך ניתן לומר שהדבר תלוי ברווח קבוע. הדוגמה שרש"י מביא לטענה זאת היא שלא הדיוני שאריס יתחייב לעבוד בעבור שדה גדול כשכל התוצר הוא סאתיים, וגם אותו הוא חולק עם בעל השדה.
קושייתו של רבי יהודה לפי רש"י היא חזקה, וצריך לראות איך חכמים מתמודדים איתה. החוות יאיר מסביר שחכמים קובעים את השיערו לכרי לפי מה שהאריס כותב בהתחייבותו שהוא יעמיד לו כרי. החוות יאיר אומר שלפי זה נשמע שבלא התנאי היה חיוב על בעל האריס לעבוד אפילו בכלשהו, והתנאי הוא שמאפשר לאריס לא להמשיך ולעבוד בשדה שמצמיח רק סאה, ובעצם מתלכתחילה קיים חיוב מוחלט לעבוד את השדה כשרק התנאי מאפשר לו להתחמק מחיוב זה[6].
לאחר שביארנו שיסוד החיוב של אריס לעבוד את הקרקע נעבור לזה של חוכר. לגבי חוכר התנסחותה של המשנה היא שיש חובה לחוכר לנכש, כיוון שאם לא יעשה זאת הקרקע תעלה עשבים ותיפגע. הגמרא דנה בכל מיני אפשרויות בהן החוכר יתחמק מהניכוש ובכל זאת ימנע עליית עשבים. על אף שהגמרא מצליחה לדחות את האפשרויות הללו בכל מיני דרכים שונות, היא לא מקבלת זאת כיוון שמה שמפריע למשנה זה דווקא העובדה שהקרקע תעלה עשבים, ולכן למסקנה הגמרא אומרת שאין אפשרות למנוע עליית עשבים בצורה טובה בלי לנכש את הקרקע.
הר"ן מביא שני ביאורים למהלך הגמרא[7]. הביאור הראשון הוא שטענת הגמרא היא פרשנית. אי אפשר לפרש כך את המשנה כיוון שהמשנה מדברת רק על בעיית העלאת העשבים. אבל הלכתית בעל השדה יכול לכפות את החוכר לעבוד כיוון שהחוכר יתחייב לתת לו דווקא מחיטי אותה הקרקע.
הביאור השני, אותו הר"ן מקבל, הוא שטענת הגמרא היא מהותית. לחוכר יש כלפי בעל הקרקע שתי חובות בלבד, תשלום על הזמן בו הוא מקבל את השדה, וחובת שמירת השדה. בכך שהחוכר לא מנכש את השדה הוא מועל בחובתו לשמור על השדה ופוגם בה לטווח הארוך, אבל החוכר לא מתחייב בשום שלב לעבוד בקרקע.
הר"ן מביא לכך ראיה מהתייחסויות הפרשנים למשנה הבאה שעוסקת בשאלה עד מתי חובתו של המקבל לטפל בקרקע, והפרשנים אומרים שמשנה זאת עוסקת דווקא באריס, כך שיוצא שלחוכר אין חובה לעבוד בקרקע. אולם ראיה זאת תלויה בשאלה האם המשנה מדברת על החובה של האריס לעבוד, או שהיא אומרת שבמצב בו האריס כותב תנאי מסוים זה מחייב אותו בדרך מסוימת.
סיכום
המשנה אומרת שאריס חייב לשלם במידה והוא לא עובד את הקרקע כי הוא מתחייב לשלם במצב הזה. הגמרא קושרת את דברי המשנה לאמירה שדורשים לשון הדיוט, והראשונים חלוקים בשאלה מה מוסיפים מי שדורש לשון הדיוט על התנאי עצמו. התוספות אומר שהם מחדשים תקנת חכמים המחייבת את כולם במנהג טוב שמתפשט, כך שגם אם לא כותבים את התנאי בפירוש הוא מחייב את הצדדים כמו מנהג מקום. רבנו חננאל הולך בכיוון דומה ובצורה פחות קיצונית ואומר שתנאי זה מנותק מדיני התנאים מסיבה דומה לו של התוספות. הרמב"ן פותח כיוון חדש ומציע שלדרוש לשון הדיוט היא לתעדף את הפירוש המילולי של מה שנכתב על פני כוונת המחבר.
הגמרא מרחיבה את דין המשנה ואומרת שגם במקרה בו האריס משנה מרצונו של בעל הבית הוא משלם באותו האופן, את מה שהשדה הייתה ראויה להעלות, כך שבעל השדה עלול אפילו להרוויח מהשינוי על חשבון האריס לפי רב אשי. למרות זאת, במידה והאריס מרוויח יותר ממה שהיה מצופה האריס ועל השדה חולקים ברווחים, והאריס לא גורף את הרווח לבדו.
המשנה דנה בשאלה עד מתי האריס חייב לעבוד בקרקע אף על פי שאיננה פוריה, ומביאה מחלוקת בין חכמים ורבי יהודה. חכמים נותנים סף מינימום לרווחי השדה. הגמרא מביאה ברייתא המנמקת את דין המשנה בהתחייבות מפורשת של האריס, כך שניתן להבין שהאריס מתחייב לעבוד בשדה מכוח התנאי שלו, או שלחלופין עצם הסכמתו להיות אריס היא זאת המחייבת אותו. הר"ן מביא ספק זהה לגבי חוכר, האם הוא חייב לעבוד בשדה ולהביא מחיטי אותה השדה, או שמא הוא יכול לקנות חיטים מהשוק, וחיובו היחיד כלפי השדה הוא לא לפגוע בו.
[1] לדוגמא אם אדם רוצה לקדש אישה רק אם היא תתן לו סכום כסף מסוים, הוא צריך לפרט, אם תתני לי מאתיים זוז תהי מקודשת, ואם לא תיתני לי מאתיים זוז לא תהיי מקודשת. חוסר פירוט או שינוי הסדר יחד עם תנאי מופרך גורמים לכך שהחלות תהיה קיימת גם בלא התנאי, ובדוגמה שלנו שהאישה תהיה מקודשת גם אם היא לא נתנה את המאתיים זוז. רמב"ם אישות פרק ו הלכות ב-ג
[2] מנגנון זה מזכיר את המנגנון של מנהג מקום. כל אנשי המקום עושים בדרך אחת ולכן אנחנו מניחים שאדם אקראי מאותו המקום התכוון לאותו דבר. אולם כאן אין הגבלה של מימוש התקנה רק למקום מסוים בו נהגו את זה, ונראה שהתקנה התקבעה לא כמנהג.
[3] משתמע ממחלוקת ראשונים זאת מחלוקת לגבי טיבו של השטר. רבנו חננאל והרמב"ן שמצריכים את החייבותו של האריס מבינים שהשטר הוא זה שמחיל את ההתחייבות, ודבר שלא כתוב בו לא מחייב את הצדדים. לעומת זאת התוספות מבין שהעסקה היא בין שני אנשים, וכוונתם היא שמגדירה את תנאי העסקה. תפקידו של השטר בעניין זה הוא רק להוות ראיה למה שסיכמו ביניהם, אבל אם אנחנו מניחים שהם סיכמו ביניהם משהו, אף על פי שהוא לא כתוב בשטר, הדבר מחייב אותם.
[4] נראה שהרמב"ן עצמו (בבא מציעא קד: ד"ה רבא אמר) מסביר את הרי"ף לפי התוספות.
[5] העולה בפשטות מגמרא זאת הוא שהאריס חולק עם בעל השדה ברווחים כפי שהיה הסכם האריסות, אולם הנימוקי יוסף (סב. ד"ה אטו) כתב שהאריס צריך לתת את כל הרווחים לבעל השדה. וצע"ג
[6] החוות יאיר מעיר שהסתכלות זאת הפוכה ממה שעולה מהברייתא לפיה בלא התנאי האריס בכלל לא היה אמור להידרש לשדה.
[7] הסמ"ע (סימן שכב ס"ק ח) טוען שהשולחן ערוך והרמ"א נחלקו בשאלה הזאת.