סוגיה כח: שכירות חכירות ואריסות

רקע

המשניות בפרק תשיעי עוסקות באופן די מעורבב בדיניהם של שוכר חוכר ואריס. בסוגיה זאת נעמוד על ההגדרות השונות ועל ההבדלים ביניהם.

מקורות

א. בבא מציעא פרק ט משניות א – י

     בבא מציעא קד. "אמר רב פפא… ליתא בקבלנותא"

     רמב"ם הלכות שכירות פרק ח הלכות א-ב

ב. בבא מציעא קג: "כשם שחולקין בתבואה… בי יאורי"

     טור חושן משפט סימן שכ "ודינו של מקבל… והכי מסתברא"

     בית יוסף חושן משפט סימן שכ ד"ה ומ"ש בשם הרמ"ה, ומ"ש שיש אומרים

     אם הדרך הלכות שכירות פרק ח הלכה ב

הסבר הסוגיה

אמר רב יוסף: בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא – דבעל הבית, וחזרא גופיה דאריסא. כללא דמילתא: כל עיקר בלמא – דבעל הבית, נטירותא יתירתא – דאריסא.

[בבא מציעא קג:]

עשר המשניות הראשונות של פרק תשיעי מדברות על מי שקיבל שדה מחברו. אולם, אופיה של עסקה זאת אינה ברורה כל צרכה מהמשניות. לדוגמה, משנה ג אומרת שאם המקבל את השדה לא עבד בה, הוא צריך לשלם לבעל השדה לפי אומדן רווחי השדה באותה התקופה, כך שנראה שבעסקת "קבלת שדה", התשלום על קבלת השדה הוא יחסי לתפוקת השדה, ולכן המשנה צריכה לומר שאם המקבל לא עבד בשדה מעריכים את התשלום. אלא שבמשנה ז המשנה אומרת ששכר הקבלה הוא קבוע.

רב פפא טוען שאכן אין כזאת עסקה של קבלת שדה, כך שאין סתירה בין המשניות. הכותרת של "המקבל שדה מחבירו" טומנת תחתיה שתי עסקאות שונות: חכירות וקבלנות. תירוץ זה של רב פפא מחייב אותנו להגדיר את המושגים חכירות וקבלנות, ולהבין מה היחס ביניהם לבין מושג השכירות בו התעסקנו עד כה. בנוסף, צריך להבין מדוע המשנה בוחרת לקשור את שתי העסקאות הללו תחת שם אחד.

באיפיון העסקאות והקשר ביניהן אומר רב פפא שהדינים המשותפים הם אלו המופיעים בשתי המשניות הראשונות, בעוד הדינים המופיעים בשאר המשניות שייכים רק לאחת מסוגי העסקאות[1].

ראינו במשניות שפעם האחת ההתייחסות לשכר המקבל הוא ביחס לתפוקת השדה, ופעם אחרת באופן אבסולוטי. הבדל זה צריך להיות ההבדל בין חוכר לקבלן. ואכן כך מגדיר הרמב"ם את העסקאות השונות. חוכר הוא מי ששוכר את השדה ותשלומו הוא בפירות בסך קבוע. זאת בניגוד לעסקה השניה[2] בה מקבל השדה נותן לבעלים חלק מהתפוקה. הרמב"ם מוסיף ואומר שדינו של החוכר זהה לדינו של השוכר, כלומר אין הבדל בין אם התשלום נקבע להיות סכום כסף קבוע או סכום סחורה קבועה.

רב יוסף אומר שבעסקת אריסות מחלקים את הוצאות שמירת השדה בין בעל השדה לאריס, כשבעל השדה אחראי על עיקר השמירה, והאריס אחראי על התוספות. הטור מציין מחלוקת בינו לבין הרמ"ה בשאלה האם דין זה הוא דין ייחודי לאריס כפי טענתו, או שמא גם בחכירות ישנה חלוקה כזאת בין בעל השדה לחוכר כמו שאומרים הרמב"ם והרמ"ה[3].

הבית יוסף מסביר את מחלוקת הראשונים. הוא קובע שני קצוות. הקצה האחד הוא שוכר בו וודאי השוכר חייב גם בהוצאות השמירה הבסיסיות, הקצה השני הוא אריס שם רב יוסף מחדש שבעל השדה הוא האחראי לעיקר השמירה. הטור משווה בין שוכר לחוכר כי בשני המקרים לבעל השדה לא משנה מהי כמות התפוקה שהשדה יניב, וכל האחריות היא על השוכר, לעומת אריס שם רווחיו של בעל השדה תלויים בעבודת האריס ולכן יש לו אחריות מסוימת על השדה, המחייבת אותו לפי רב יוסף בעיקר השמירה. הרמב"ם והרמ"ה מדמים את החוכר לאריס כיוון שבשני המקרים בעל השדה מקבל את דמי הקרקע מתוך יבול השדה.

יוצא מהבית יוסף שלפי הטור בשוכר וחוכר כל האחריות על השדה מוטלת על מקבל השדה, בעוד באריס האחריות הבלעדית היא של בכל השדה, והאריס הוא רק פועל של בעל השדה. במסגרת תפקידו של האריס הוא צריך לשמור על הקרקע ולכן אם הוא רוצה להקל על עצמו ולהוסיף שמירה מעבר לעיקר השמירה הוא יהיה חייב בהוצאות. בעצם, כל שמירת הקרקע מוטלת על בעל השדה, והוא שוכר את האריס לשמור על השדה ולקחת ממנו את השמירה היתרה.

אם הדרך מקשה על הבית יוסף ואומר שהסברו לא מתיישב בשיטת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם אמר שדין השוכר זהה לדין החוכר[4], ולכן גם בשוכר עיקר השמירה אמור להיות על בעל השדה, למרות שהוא לא מקבל את משכורתו מיבול השדה.

ניתן לתרץ את שיטת הבית יוסף ולומר שההשוואה בין שוכר לחוכר איננה מלאה, שהרי השוכר משלם לבעלים בכסף והחוכר בתבואה מתוך השדה עצמו, מה שיוצר אחריות יותר גדולה על מי שמחכיר את השדה שלו על פני מי שרק משכיר. כלומר, בניגוד למשכיר למחכיר יש אינטרס לכך שהשדה יישמר כי הוא מקבל את משכורתו מתוך השדה.

ההסבר אותו אם הדרך מציע לשיטת הרמב"ם מבוסס על כך שהמשכיר צריך לתת לשוכר שדה, וחלק מההגדרה של שדה זה שדה שיש לו תשתיות שמירה. לכן גם בשכירות וחכירות כמו באריסות, הוצאות עיקר השמירה מוטלות על כתפיו של בעל השדה.

אם הדרך מתייחס גם לשיטת הטור, ואומר שהטור סבור שיש חילוק בין בית לשדה. בבית מעשה אומן מוטל על בעל הבית, בעוד בשדה עיקר השמירה מוטל על השוכר והחוכר. אלא שלחילוק זה אין זכר בדברי הטור עצמו. הסברה לחילוק זה נטועה בכך שניתן להעלות את האפשרות שהגדרת שדה היא רק הקרקע עצמה ולכן כשהמשכיר מתחייב להשכיר שדה הוא יכול לתת שדה שאין בה תשתיות שמירה ובכל זאת לקיים את התחייבותו, בניגוד למשכיר בית שלא יכול לספק לשוכר בית בלא דלת.

עולה מדברים אלו שישנה מחלוקת מהותית בין הרמב"ם והרמ"ה לטור בהבנת דברי רב פפא. פסיקת הרמב"ם והרמ"ה מניחה שכוונתו של רב פפא לומר שקבלת שדה היא קבלת אחריות מסוימת על השדה, אלא שיש שתי דרכים לתשלום, הגוררת הבדלים דיניים, אבל העסקה בבסיסה היא אותה עסקה. כשהרווח הגדול של השיטה הזאת הוא שמובן מדוע המשנה מכניסה את כל הדינים תחת אותה הכותרת. לעומת זאת מהטור עולה שאין קשר בין העסקאות, ויש כאן שתי עסקאות שונות תחת שיתוף השם[5].

סיכום

המשניות עוסקות באדם שמקבל מחברו לעבוד בשדהו. רב פפא מחלק בין שתי מערכות דינים הקיימות במקבל שדה. מערכת של חוכר, והוא מי שמשלם סכום קבוע מיבול השדה, ומערכת של אריס, והוא מי שמשלם חלק יחסי מדמי עבודתו.

רב יוסף אומר שאריס לא אחראי על תשתיות השמירה של השדה שהוא מקבל. הטור אומר שזה דין ייחודי באריס. הסיבה שהעלנו לכך היא שלפי הטור אריס הוא פועל ולכן אין לו אחריות על השדה עצמה, כך שהוא רק צריך להשתמש בכלים שניתנו לו. זאת בניגוד לחוכר ושוכר שהם האחראיים על הקרקע, ואין לבעלים שום קשר לנעשה בשדה כל עוד הם מקבלים את התעריף שנקבע להם.

הרמב"ם והרמ"ה חולקים על הטור וטוענים שאחריות בעל השדה על תשתיות השמירה נכון גם כאשר בעל השדה מחכיר את השדה. הבית יוסף מסביר זאת בכך שהוא אומר שלפי הרמב"ם והרמ"ה גם בחכירות לבעל השדה יש אחריות כי הוא מקבל מפירות השדה, זאת בניגוד לשכירות אז למחכיר אין קשר למה שקורה בשדה. אם הדרך מרחיב את שיטתם ואומר שתשתיות השמירה נחשבות מהתנאים הבסיסיים לשדה שבעל השדה חייב לספק.

[1] פרשנות זאת לדברי רב פפא אינה מדויקת שכן ישנם דינים במשניות הבאות שמשותפים לחוכר ולמקבל. לכן הרשב"א (בבא מציעא קד: ד"ה תכחוש) מפרש שרב פפא אומר שהחידוש במשנה הוא רק באחד מסוגי העסקאות למרות שיכול להיות שהדין עצמו חל בשני הסוגים השונים.

[2] מעתה נתייחס לעסקה זאת כאריסות.

[3] הב"ח (חושן משפט סימן שכ ד"ה כתב) מעלה אפשרות לפיה מחלוקת הראשונים היא בכוונתו של רב פפא כשהוא מדבר על שתי המשניות הראשונות. הרמ"ה והרמב"ם סבורים שכיוון שדברי רב יוסף הובאו תחת משניות אלו הם נכללים בדינים המשותפים לחכירות ואריסות. הטור חולק ואומר שכיוון שדברי רב יוסף הובאו בהקשר לדין שחל רק באריסות ולא בשכירות הוא גם דין רק באריס.

[4] ניתן לחלוק על קביעה זאת מלשונו של הרמב"ם שגם לאחר שמשווה בין דיני שוכר לחוכר משתמש בפרק לעיתים במילה חוכר ולעיתים במילה שוכר, ובהלכה זאת הוא נוקט לשון חוכר.

[5] הדברים אינם מוכרחים. הרמב"ם והרמ"ה יכולים לקבל את החילוק העקרוני של הטור ולטעון שלדעתם גם חוכר הוא סוג של אריס פשוט שהתחייב לסכום מינימלי. כמו כן גם הטור יכול להסכים שהעסקה היא אחת, אלא שלפי גישה זאת צריך למצוא סיבה לפיה ההבדל בצורת התשלום תשפיע על חלוקת השמירה.