רקע
כאשר גזלן גוזל חפץ ומשיב אותו לבעלים הוא נפטר מחיוב האונסים שהיה לו כלפי הגזילה. מסתבר שגם לשומר ששלח יד יש דרך בה הוא יכול להיפטר מחיוב האונסים שלו. בסוגיה זאת נחקור האם כדי להיפטר מחיוב האונסים שלו השומר צריך להחזיר את החפץ לבעלים או שיש דרך ביניים בה הוא יכול לחזור לחיובו הראשוני. סוגיה זאת מחייבת אותנו לגעת גם בדיני השבת גזלה, אלא שנשתדל לראות אותם רק כדי להבין את דינו של השומר.
מקורות
א. בבא מציעא מ:-מא. מהמשנה עד "במקומה משמע"
ב. בבא קמא קיח.-: מהמשנה האחרונה עד "לא כלתה לו שמירתו" [עיקר הסוגיה הנצרכת היא מהמילים "לימא כתנאי", וקטע הגמרא שלפני כן מובא כרקע לסוגיה]
רש"י בבא קמא קיח: ד"ה ר"ע סבר, ורבי ישמעאל סבר
[ר"ן בבא מציעא מ: ד"ה דתניא הגונב]
רשב"א בבא קמא קיח: ד"ה
ג. רש"י בבא מציעא מא. ד"ה תרגמה רבי יעקב
תוספות בבא מציעא מא. ד"ה שנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה
ד. רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ז הלכה ט
הסבר הסוגיה
המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום, וטלטלה ונשתברה, אם מתוך ידו נשברה, לצורכו – חייב, לצורכה – פטור. אם משהניחה נשברה, בין לצורכו בין לצורכה – פטור. יחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה ונשברה, בין מתוך ידו ובין משהניחה, לצורכו – חייב, לצורכה – פטור.
[בבא מציעא מא.]
משנתנו דנה בשאלה מתי השומר חייב לשלם על אונסי החבית כשהוא מטלטל אותה, ומשתמשת בשלושה קריטריונים כדי לדון במקרה. הקריטריון הראשון בעזרתו המשנה בוחנת את הדין הוא האם הבעלים יחדו לחבית מקום מסוים בו הם רוצים שהחבית תהיה בבית השומר, כך שייחוד מקום מהווה עילת חוסר פטור לשומר. הקריטריון השני הוא תכלית הטלטול. במידה והטלטול הוא לצרכה של החבית, השומר פטור בכל מקרה, בעוד כאשר השומר מטלטל את החבית לצרכו עילת החיוב שלו עולה. הקריטריון השלישי והאחרון הוא מתי החבית נשברה.
קביעת המשנה היא שבמקרה בו הבעלים לא יחדו לחבית מקום, השומר חייב רק על שבירת החבית תוך כדי טלטולה לצורכו. במידה והבעלים יחדו לחבית מקום מיוחד גם אחרי ההחזרה השומר אינו נפטר וחייב לעולם. ההבדל בין שני חלקי המשנה הוא בשאלה האם הבעלים יחדו לחבית מקום, כשהבעלים קבעו מקום מסוים לחבית, החזרתה אינה פוטרת את השומר, וכשלא נקבע מקום מסוים השומר יכול להחזיר את החבית ולהיפטר.
רבי יוחנן שואל מדוע כאשר השומר מחזיר את החבית למקום שהקצו לה הבעלים הוא אינו נפטר? בפשטות, היה ניתן לענות כמו שעונה רב ששת, שהסיבה בגינה השומר לא נפטר היא שהוא לא מחזיר את החבית למקומה. אלא שאם כך הדברים החילוק הוא לא בין מקרה בו יש לחבית מקום מוגדר למקרה בו אין, אלא בין מצב בו השומר מחזיר את החבית חזרה למקומה למקרה בו הוא מחזיר את החבית למקום אחר. בנוסף, רבי יוחנן דוחה את דברי רב ששת עקב שימושה של המשנה במילה "הניחה" שמציינת הנחה במקום הקבוע, כך שנראה שכוונת המשנה היא לומר שהבעלים החזירה למקומה המיוחד בדווקא.
כדי להסביר את ההבדל רבי יוחנן משייך את הדין בסוף המשנה לשיטתו של רבי עקיבא. ישנה ברייתא המתארת מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא בשני מקרים של שומר שגנב – גניבת מטבע מארנק וגניבת טלה מן העדר. בהבנה הראשונית מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא נסובה סביב הצורך של גזלן בידיעת בעלים על מנת להיפטר כשהוא משיב את הגזלה. לפי רבי ישמעאל אין צורך בדעת בעלים, והגזלן נפטר בכל השבה, ולפי רבי עקיבא לא מספיק שהגזלן ישיב את הגזלה והוא צריך להודיע לבעלים.
לפי דברי רבי יוחנן ההבדל בין תחילת המשנה לסופה איננו הבדל במציאות, אלא הבדל דיני. זאת בניגוד לרב ששת המעמיד את כל המשנה כשיטת רבי ישמעאל בהשבת גזלה ובשני מקרים שונים. רבי יוחנן מפרש את הדין המופיע בתחילת המשנה כרבי ישמעאל והשומר נפטר בהחזרת החפץ למקומו כיוון שהוא לא צריך שהבעלים ידעו על החזרת החפץ כדי להיפטר[1]. הדין המסיים את הברייתא הוא כשיטת רבי עקיבא שאומר שהשומר צריך להודיע לבעלים כדי להיפטר[2].
רב זביד מציע הבנה נוספת במחלוקת התנאים[3]. המוטיבציה שלו לפירוש זה נובעת מכך שלפי ההבנה הראשונה מחלוקת התנאים מקבילה לשתי מחלוקות באמוראים[4]. ראשית, הוא מעמיד את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא דווקא בשומר שגנב את הפיקדון ולא בגזלן. לפי העמדה זאת הוא מפרש את מחלוקתם בשאלה האם הגניבה גורמת לכך שכלתה שמירתו של השומר[5].
ישנן שתי אפשרויות שעולות בראשונים להסביר את המחלוקת על פי רב זביד. האפשרות הראשונה, אותה מעלה רש"י, היא שלפי רבי עקיבא השומר מאבד את אמונו של הבעלים ברגע שהוא גונב את החפץ. על כן, גם כאשר השומר מחזיר את החפץ למקומו אין בכך השבה, שכן ההשבה אינה מחזירה את אמונו של הבעלים בשומר, והדרך היחידה של השומר לפטור את עצמו היא ליידע את הבעלים על הגזילה[6]. רבי ישמעאל חולק עליו ואומר שעל אף הגניבה השומר נשאר שומר, ולכן יכול להשיב את החפץ ובכך הבעלים יודעים.
האפשרות השניה, שמקורה בראב"י[7], טוענת שהמחלוקת היא לא על אפשרות ההחזרה של השומר אלא על עצם יכולתו להפוך לגזלן. רבי ישמעאל טוען שכיוון שהשומר הוא נציגו ש להבעלים אין שום פעולה אותה הוא יכול לעשות על מנת להפוך את החפץ לשלו. זאת לעומת רבי עקיבא שמבין שהשומר הוא נציג של הבעלים כל עוד הוא מחיל את שמו של הבעלים על החפץ. מרגע שהשומר מייחס לעצמו את הבעלות על החפץ הוא אינו מייצג את הבעלים עוד ולכן חייב על החפץ כגזלן.
נקודת ההבדל בין הראשונים היא בשאלה באיזה רגע מתרכזת מחלוקת הראשונים. רש"י מפנה את תשומת הלב להשבה, ואומר שלפי רבי עיקבא השבה כזאת תהיה חסרת תועלת. לעומתו הראב"י שם את אור הזרקורים על רגע הגזלה, כך שרבי ישמעאל סבור שהשומר לא יכול לגזול. מחלוקת זאת מתפרטת למחלוקות בכל אחת משיטות התנאים.
בשיטת רבי עקיבא, לפי רש"י אמונו של הבעלים בשומר אבד ולכן הוא שוב לא שומר, בעוד לפי הראב"י עצם השימוש לצורכו הופכת אותו לגזלן, ובתור כך ללא שומר. בספר משנת יעבץ[8] מביא הבדל דיני בין שתי השיטות השונות בשומר אבידה שסרח. המיוחד בשומר אבידה הוא שאין בעלים שניתן להתייחס אליהם, ולכן רש"י שתולה את חוסר היכולת של השומר להיפטר בהשבתו בחוסר אמונו של של הבעלים לכאורה יפטור, כיוון שהתורה משעבדת את השומר להמשיך ולשמור. זאת בניגוד לראב"י לפיו ההשבה אינה תלויה באומדן דעת הבעלים, ועל כן רבי עקיבא לא יחלק בין שומר אבידה לכל שומר.
המחלוקת בשיטת רבי ישמעאל היא האם השומר גוזל, אך יש ביכולתו להשיב את הפיקדון הגזול, כמו שכותב רש"י, או שמלכתחילה השומר לא יכול לגזול. הבעיה בפירושו של הראב"י היא מדוע כאשר השומר מטלטל את החבית לצורכו הוא חייב באונסיה הרי הוא לא יכול להיהפך לגזלן?
הרשב"א נדרש לנקודה הזאת ואומר שגם לפי רבי ישמעאל כל זמן שהפיקדון אינו במקום שהבעלים יחדו לו הבעלים חייבים באונסים. על אף שטענה זאת מסתברת, הרשב"א אינו מסביר מאיזה דין היא נובעת. לא זאת בלבד אלא שטענה זאת לא עולה בקנה אחד עם הגמרא שלנו, לפיה רבי ישמעאל מחייב את השומר במצב בו השומר טלטל חבית שהבעלים לא יחדו לה מקום.
אמנם מובן שזה בדיוק המפתח להבנת הסברו של הרשב"א לדברי הראב"י. על אף שהשומר לא נעשה גזלן הוא מתחייב באונסים כל זמן שימושו בחפץ. רק בגמר השימוש שלו ניתן להגיד שכיוון שהוא לעולם לא נהפך לגזלן חיוב האונסים שלו נפסק. ניתן להסביר את החיוב הזה בשלוש דרכים דרכים.
הדרך האחת היא להציע שחיובו של השומר נובע ישירות מפשיעתו בשמירה. כשהבעלים ביקשו שהפיקדון ישמר במקום מסוים, כל זמן שהוא לא שם שהבעלים נחשבים לפושע. על כן, למרות שהשומר לא הופך לגזלן הוא חייב באונסים מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. רק כאשר השומר מחזיר את הפיקודן למקומו בטל חיוב הפשיעה שלו והוא חוזר להיות ככל השומרים.
הגמרא עצמה נדרשת למקור החיוב של השומר כאשר הוא מטלטל את החבית לצורכו ומעלה עוד שלוש אפשרויות למקור חיובו של השומר: השומר יכול להתחייב כגזלן, כשולח יד, וכשואל שלא מדעת. ראינו שהראב"י לא יכול לפרש לפי רבי ישמעאל ששומר חייב משום גזלן. על כן הוא צריך לפרש ששתי האפשרויות הראשונות מחייבות את השומר עקב דין פנימי בדיני שמירה[9].
דרך אחרת המבוססת על האפשרות השלישית בגמרא היא לחייב את השומר על עצם השימוש בחפץ מדין שואל שלא מדעת. כלומר, גם אם שומר לא יכול לגזול כי רשותו היא כרשות בעלים, הוא עדיין יכול להתחייב על עצם השימוש בחפץ[10].
סיכום
המשנה אומרת ששומר שטלטל חבית חייב במידה ועשה זאת לצורכו, אלא שיש חילוק בשאלה האם הבעלים הקצו מקום מיוחד לחבית. אם הבעלים לא יחדו מקום מיוחד לחבית השומר יכול להיפטר בכך שהוא מחזיר את החבית, בניגוד למקרה בו לחבית יש מקום מיוחד, אז השומר לא יכול להיפטר בהחזרתו את החבית.
כדי להסביר את ההבדל בין מקרה בו הבעלים יחדו לחבית מקום לבין המקרה בו הם לא עשו זאת, רבי יוחנן מעמיד את המשנה כשני תנאים שונים. רבי ישמעאל סובר שלא צריך שהבעלים ידעו בדווקא על החזרת הגזלה ולכן לפיו השומר תמיד ייפטר לאחר שהחזיר את החבית. רבי עקיבא שסבור שהשומר צריך להודיע לבעלים לא פוטר את השומר גם אם הם החזירו את החבית למקומה המיוחד. רב ששת מתרץ את המשנה ואומר שכולה לפי רבי ישמעאל, ובמקרה בו הבעלים הקצו לחבית מקום מיוחד, השומר לא נפטר כי הוא לא החזיר לאותו המקום. רב זביד מפרש את מחלוקת התנאים בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא באופן אחר. טענתו היא שלפי רבי ישמעאל הגזלה לא פוגעת בעצם השמירה, ולפי רבי עקיבא כלתה שמירתו של השומר מרגע שגזל. רש"י מסביר שהשאלה האם השומר עדיין נחשב שומר משפיעה על יכולתו של השומר להחזיר כיוון שאם שמירתו לא פקעה ממנו הוא מייצג את הבעלים, והחזרת החפץ לדעתו היא החזרתו לדעת בעלים. הראב"י מבין את מחלוקת התנאים לפי רב זביד אחרת, ואומר שפקיעת שמירתו של השומר היא המאפשרת לו לגזול את החפץ, ולכן רבי ישמעאל שסובר שהשמירה עוד תקפה פוסק שהשומר לא יכול לגזול ולכן הוא פטור לאחר שהחזיר, זאת על אף שיש משהו שמחייב אותו בלקיחתו.
[1] רבי יוחנן מתמודד עם החילוק שהמשנה עושה בין חבית עם מקום מוקצה לחבית בלי מקום מוקצה, בכך שהוא אומר שזה נתון שנאמר כדי להעצים את שיטות התנאים. רבי ישמעאל פוטר את השומר למרות שהוא לא מחזיר את החבית למקומה המיוחד הוא נפטר. ורבי עקיבא מחייב את השומר למרות שהחזיר את החפץ למקומו המדויק.
[2] ישנו הבדל בפסיקת ההלכה בין רבי יוחנן לרב ששת. לפי רב ששת צריך לפסוק כרבי ישמעאל, כיוון שהמשנה היא לפיו, ולא מוזכר בה השם של התנא כך שהיא נפסקה להלכה ("הלכה כסתם משנה"). בעוד לפי רבי יוחנן המשנה היא לא כתנא מסוים, ולכן צריך להכריע על פי הברייתא, שם נשתמש בכלל ש"הלכה כרבי עקיבא מחברו", לפיו כשרבי עקיבא חולק עם תנא אחר הלכה כרבי עקיבא.
[3] הסברו של רב זביד למחלוקת לא משנה את לא משפיע על מחלוקת רב ששת ורבי יוחנן בסוגייתנו.
[4] המחלוקת בגונב דינר מהכיס מייצגת מקרה בו הבעלים יודע על הגניבה כי הוא ממשש בכיסו כל רגע, ומונה את כספו, ולכן היא מקבילה למחלוקת רב ושמואל בשאלה האם כשהבעלים יודע על הגניבה צריך דעת בעלים או שמספיק שהבעלים ימנה את המטבעות ויראה שכבר לא חסר לו כסף. המחלוקת במקרה של גונב טלה מן העדר מייצגת מקרה בו הבעלים לא יודע על הגניבה כך שלפי רבי יוחנן עצם ההשבה מספיקה, ורב חסדא אינו פוטר את השומר עד שלא יודיע לבעלים.
[5] בפשטות נראה שרב זביד מתייחס לשתי המחלקות, כך שחוסר שם שומר גורם לו להתחייב גם במקרה שגנב טלה וגם במקרה שגנב מטבע. אולם בעל המאור (בבא קמא מה. בדפי הרי"ף ד"ה מאי לאו סלע לדעת) מגביל את תירוצו של רב זביד רק למחלוקת של הגונב טלה מן העדר, שם לפי רב חסדא יש צורך מיוחד בדעת בעלים כי הבהמה הגנובה למדה דרכים חדשות וצריכה שמירה יתירה. אבל במטבע בו אין צורך מיוחד בדעת בעלים, מחלוקת התנאים, היא עדיין כמחלוקת האמורים בשאלה האם מניין פוטר. וצע"ג
[6] ישנן שתי אפשרויות לנסח את הצורך בהמשך שמירתו של השומר לפי כיוונו של רש"י והרי"ף, שאומרים שהצורך שלא תכלה שמירתו של השומר הוא כדי שהשבתו של השומר תתקבל. הניסוח האחד, כמוהו נראה מרש"י הוא שהשומר צריך להשיב לדעת הבעלים, כך שאם הוא עוד שומר כיוון שהוא מייצג את הבעלים דעתו היא כדעתם. הר"ן לעומתו תולה את הצורך בחלות שמירתו של השומר כדי שרשותו של השומר תחשב כרשות הבעלים, כך שהשבתו תחשב השבה. מחלוקת פרשנית זאת, נובעת ממחלוקת דינית בדיני גזילה האם השבה לרשות בעלים מצריכה דעת בעלים, וממנה נגזרת מחלוקת נוספת והיא בשאלה האם שומר שגזל צריך דעת כשהוא משיב כמו כל שומר. לפי רש"י יש צורך דווקא בכך שהבעלים ידעו, אבל השומר הוא המייצג את דעתו של הבעלים, בעוד לפי הר"ןהבעיה בשומר שכלתה שמירתו היא שרשותו איננה רשות שניתן להחזיר אליה את החבית, אבל אין צורך בדעת, ואם היה צורך בדעת אז השומר לא היה יכול להשיב את החפץ כי אין דעתו כדעת בעלים.
[7] מובא ברשב"א בשם הר"א אב ב"ד. הכוונה היא לראב"ד השני – רבי אברהם בן יצחק מנרבונה, ולא רבי אברהם בן דוד מפושקירה – הראב"ד השלישי, שהוא הראב"ד בעל ההשגות ואליו אנחנו בדרך כלל מתייחסים כה'ראב"ד'. ובכך מתורצת הסתירה שמעלה רבי מאיר שמחה הכהן בחידושיו (בבא קמא קיח: ד"ה אך הראב"ד), וכן כך ניתן ליישב דברים אלו עם מה שמופיע בחידושי הראב"ד שלפנינו (בבא קמא קיח: ד"ה אמר רב זביד).
[8] חושן משפט סימן מא ט
[9] כשיטת התוספות בסוגיה כג: שליחות יד.
[10] ועיין לעיל סוגיה כו: שואל שלא מדעת, שם דנו באפשרות ששואל שלא מדעת לא יהיה גזלן. כעין זה כותב בפני יהושע (מא. ד"ה שם תרגמה ר' יעקב בר אבא). גם לפי השיטה ששואל שלו מדעת הוא כן גזלן, ניתן להציע ששומר לא יכול לגזול, אבל הוא כן יכול להתחייב כגזלן, כאשר הוא משתמש בחפץ.