רקע

רשות הרבים משותפת לכולם ונמצאים בה אנשים ורכושם באשר הוא. כדי להבין את הנזקים שאנשים גורמים ברשות הרבים בעצמם ועל ידי רכושם נקדים ונסביר את חיובו של אדם המזיק. המאפיין אותו נחקור הוא חיובו של האדם באונס.

מקורות

א. בבא קמא כו.-כז. מהמשנה עד סוף הפרק

     בבא קמא כז: " ובא אחר… לעיוני ומיזל"

ב. תוספות בבא קמא כז: ד"ה ושמואל

     רבנו פרץ בבא קמא כז. ד"ה ואמר רבה נפל

     רמב"ן בבא מציעא פב: ד"ה ומצאתי בתוס' בב"ק

     נימוקי יוסף בבא קמא יא. ד"ה דומיא דשבר את הכלים

     רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה י"א, פרק ו הלכות א-ד

     שאילתות דרב אחאי קיא עד "וזה בא בפשתנו"

ג.  רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י"ג הלכות ה-ו

הסבר הסוגיה

אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן. סימא את עין חבירו, ושיבר את הכלים – משלם נזק שלם

[בבא קמא כו.]

המשנה האחרונה של פרק שני עוסקת בדיני אדם המזיק וקובעת שאדם מועד לעולם. היא מפרטת ואומרת שהאדם מועד גם כשהוא איננו מזיד אלא שוגג וגם כשהוא ישן. נראה שהאמירה של המשנה היא שגם כשהאדם ישן ואנוס הוא חייב. אמירה זאת מקבלת אישור בגמרא על ידי דברי חזקיה שלומד מהפסוק פצע תחת פצע שחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון.

פשט הגמרא הוא שהלימוד מוסב רק על אדם החובל בחברו, אבל במזיק ממון חברו אין צורך בלימוד והדבר פשוט. הגמרא משווה בין חובל למזיק לעניין תשלומי נזק במצב בו אין כוונה, ולאחר מכן שואלת מנא הני מילי, כלומר מניין שחייב גם בלא כוונה באדם המזיק. רוב הראשונים לא לומדים כך את הגמרא ומסבים את הלימוד על שני המקרים.

אמנם ברב אחאי גאון וברמב"ם עולה גישה אחרת. הם מביאים לימוד אחר לחיוב אונס במזיק ממון חברו. התורה אומרת ומכה בהמה ישלמנה ולא מחלקת בין שוגג למזיד ובין אונס לרצון ומכאן שחייב בכל מקרה. כלומר, יש חילוק בין אדם המזיק ממון לאדם החובל בחברו. במזיק פשוט שחייב על אונס, ואת החובל רק משווים למזיק. לכאורה, גם ההיגיון אומר הפוך. נזקי אדם באדם לא קלים יותר מנזקי כלים, ואולי אף חמורים מהם[1]. אם כך מדוע הגמרא לומדת חיוב אונס בנזקי אדם מנזקי בהמה?

כדי להבין את ההבדל בין אדם שהזיק אדם לבין אדם שהזיק רכוש, נקדים ונשאל מדוע האדם חייב בכלל על נזק שעשה באונס, הרי הוא עשה כל שביכולתו כדי להימנע מכך? נראה לומר שלאדם יש אחריות מלאה על המעשים שלו. גם כשהמעשה נעשה באונס עדיין האדם הוא העושה אותו, וחייב עליו.

לפי זה, ניתן להסביר את החילוק בין מכה אדם למכה בהמה. כשאדם מכה בהמה הוא הגורם היחיד בעל הדעת בסיפור ועל כן ודאי שכל האחריות מוטל עליו. לעומת זאת, כאשר אדם מזיק לאדם אחר המזיק יכול לטעון כלפי הניזק שהוא אחראי על מה שקרה לגוף שלו, והיה מוטל עליו להישמר יותר. על כן התורה צריכה לחדש ולומר שאדם חייב גם על חבלה באונס.

רבה מדגים את הכלל שאדם חייב על שוגג כמזיד באמצעות שני דינים. הדין הראשון הוא מקרה שאדם לא הכיר באבן שהייתה מונחת עליו, ובקימתו היא הזיקה אז הוא חייב. הדין השני הוא אדם שנפל מהגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב.

אלא שהגמרא בפרק שלישי מסבכת את הדברים. המשנה אומרת שאם אדם הניח כד ברשות הרבים השובר אותו פטור. הגמרא שואלת מדוע הוא פטור, הרי היה לו להסתכל לאן הוא הולך. שמואל מעמיד את הדין של המשנה במקרה בו האדם שובר את הכד בלילה אז הוא לא היה יכול לראות. רבי יוחנן הולך בכיוון דומה ומעמיד את המשנה בכד שהיה מונח בקרן זווית. תירוץ שלישי מועלה על ידי בני מערבא והוא שאין דרך של בני אדם להתבונן בדרכים. תירוצי האמוראים לכאורה לא הולמים תפיסה לפיה אדם חייב גם באונס, שאם לא כן מדוע חוסר היכולת לראות, ולחלופין זה אין דרך להסתכל פוטרים את האדם מנזק?

התוספות מחדש בעקבות הגמרא הזאת שחיוב אדם המזיק באונס איננו מוחלט. הוא מחלק בין אונס שקרוב לפשיעה, לאונס שרחוק מפשיעה. אדם חייב באונס שקרוב לפשיעה כעין אבידה, ופטור על אונס שרחוק מפשיעה כעין גניבה. החילוק הזה מאפשר לו להגדיר את האדם שלא מתבונן בדרכים כאנוס, כיוון שלא מוטל עליו לעשות כך.

נראה שהתוספות מבין שחיוב אדם באונס כהרחבת תחום הפשיעה האפשרי של האדם. האדם הוא בעל שכל ולכן מצופה ממנו להישמר מלהזיק ביותר מקרים מאשר ממונו של האדם. צמצום האונס עליו חייב כנראה נובע מתפיסה שלא יכול להיות מקרה בו האדם עושה את כל המוטל עליו ובכל זאת מתחייב.

המקרה בו התוספות מתקשה הוא אדם שנפל מהגג ברוח שאינה מצויה. הוא נאלץ להעמיד את המקרה הזה כאונס שהוא כעין אבידה. אם כן מה הגדר של גנבה ומה הגדר של אבדה?

הגדרנו את העיקרון המנחה עליו התוספות מסתמך הוא שהאדם לא יתחייב כשהתנהל כמו שצריך. במידה והאדם שמר על החפצים שלו כנדרש ובכל זאת החפץ נגנב ממנו הוא פטור. לפי העיקרון הזה, מעורבות של כוח אחר כמו רוח מצויה גם היה אמור להיכלל בגניבה, ולכן התוספות מתקשה במקרה הזה. התירוץ שלו מעיד על כך שלאדם יש אפשרות להתמודד עם רוח שאינה מצויה כך שלא יזיק ולכן זה לא כלול בגניבה אלא באבידה. פרשנות זאת כמובן גוררת שבמקרה בו האדם לא יוכל להתמודד עם הרוח, כדוגמת רוח של אליהו, ודאי שהתוספות יפטור אותו.

בקצה השני לתוספות נמצא הרמב"ן. טענתו של הרמב"ן היא שהאדם חייב בכל מקרה. בין אם הוא הכה בכוונה, ובין אם הוא עף על ידי סופת טורנדו, האחריות של האדם על הנזקים שהוא גורם היא מוחלטת. נקודת המחלוקת בין ההתוספות לרמב"ן היא בשאלת הפשיעה. התוספות לא מוכן לקבל מצב בו האדם לא פושע ובכל זאת הוא מתחייב, לעומת זאת לרמב"ן כלל לא אכפת אם האדם פשע או לא, יש לו אחריות על הגוף שלו שלא יזיק, ובמידה והוא הזיק הוא יתחייב לשלם בכל מקרה.

נבחן את מחלוקת הראשונים באמצעות ראייתו של התוספות מהירושלמי. המשנה אומרת שהאדם חייב גם על נזקים שהוא עושה בשנתו. הירושלמי מעמיד את המשנה דווקא כאשר הדבר שניזוק היה במקום לפני שהאדם הלך לישון, אבל אם בא אחר ושם אותו שם הישן פטור.

התוספות מסביר שהאדם חייב כאשר הוא ישן כי מצופה ממנו לא ללכת לישון ליד כלים שהוא יכול להתגלגל עליהם, אולם כאשר יש דבר אותו הוא לא יכול לתכנן, כמו אדם אחר ששם כלים, הישן פטור, כי הוא לא יכול לעשות כלום בנוגע לזה. הרמב"ן דוחה את הראיה של התוספות וטוען שסיבת חיובו של הישן היא כי האדם אחראי על גופו גם בשנתו. הפטור במקרה בו אחר שם את הכלים לאחר שהראשון הלך לישון לא תלוי בכך שהישן אנוס, אלא בזה שאדם אחר פשע[2].

כדי להבין מדוע השובר את הכד ברשות הרבים פטור לפי הרמב"ן, נעבור לעסוק בדברי רב אחאי גאון. נראה מדברי רב אחאי גאון שגישתו דומה לזאת של הרמב"ן והאדם אחראי על כל מעשה שהוא עושה, על אף שהמעשה נעשה באונס, אלא שהוא מגביל את דבריו לרשות הניזק, וברשות הרבים הכלל איננו ואדם אינו חייב באונס.

אפשר להסביר את ההגבלה של רב אחאי גאון בשתי דרכים. הדרך האחת מבוססת על פרשנותו של הרמב"ן למקרה של ישן ששבר את הכלים. ברשות הרבים יש מספר גורמים ולכן האחריות מתחלקת בין כמה אנשים והיא לא תמיד על האדם. הדרך השנייה הפוכה בתפיסה. הנחת המוצא של אותה הדרך היא שאדם אינו חייב באונס, אמנם כאשר הוא נכנס לרשות חברו הוא מקבל על עצמו לא להזיק ולשלם על כל נזק שיעשה.

הרמב"ן ודאי לא מבין כדרך השנייה. האדם אחראי על גופו גם ברשות הרבים. אמנם ברשות הרבין מי ששם את הכד מוגדר כפושע כיוון שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, ולכן השובר את הכד פטור.

ישנן שתי שיטות בין התוספות לרמב"ן: ריב"א והנימוקי יוסף. שניהם מחלקים בין אונס לאונס גמור, אולם נראה שבכל זאת התפיסה שלהם הפוכה. הריב"א מסביר מדוע אדם שנתקל והזיק חייב, בעוד שומר שנתקל והזיק פטור כי לאדם לא היה להתעסק בחפץ של אחר, מתוך כך הוא קובע שאדם חייב גם בגניבה ואבדה.

התנסחותו של ריב"א מזכירה את ההתנחות שראינו בתוספות. האדם חייב כאשר לא עשה את מה שהוא צריך לעשות. כל המחלוקת בין ר"י לריב"א היא רק בשאלת שימת הגבול. טענתו של ריב"א היא שרק במקרה בו האדם יוכח שהאונס היה גמור, דהיינו שלא הייתה שום דרך למנוע את האונס, רק אז הוא לא יוגדר כפושע וייפטר, אבל בכל מקרה אחר הוא יתחייב.

הריב"א כותב שאדם מתחייב על גניבה ואבידה ומזה ניתן להסיק שהוא פוטר באונס גמור. לעומתו הנימוקי יוסף כותב בפירוש שמה שהאדם חייב הכוונה רק באונס שקרוב לשוגג, אבל באונס גמור ודאי שפטור. לכאורה, היה ניתן להבין שהנימוקי יוסף מודה לריב"א אולם נימוקו להלכה זאת מספר סיפור שונה.

כדי לנמק את הדין הנימוקי יוסף מביא את הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" ממנו לומדים את דיני אונס בכל התורה כולה. הנימוקי יוסף לא מסתפק בכך שהמזיק אינו פשע, הוא מגדיר גם את המזיק כאנוס. נראה שתפיסתו של הנימוקי יוסף היא כזאת של הרמב"ן, לאדם יש אחריות מלאה על מעשיו והוא יהיה חייב בכל מקרה, אולם אונס גמור מפקיע את המעשה מן האדם, הוא כבר לא מי שעשה אותו, ולכן הוא נפטר מתשלומי הנזק.

אפשר להסביר שהרמב"ן יגיב לטיעונו של הנימוקי יוסף בכך שיאמר שלא ניתן להשתמש באונס של "ולנערה לא תעשה דבר" הדיני ממונות. כמדברים על בין אדם לחברו יש אדם שצריך לשאת באחריות. במידה ונפטור את המזיק מהאחריות הזאת היא תיפול על הניזק. אם ננסח זאת בצורה חריפה, כשמדובר על בין אדם למקום הקב"ה הוא הצד השני של הדיון ולכן הוא יכול למחול ולפטור את האדם מהאחריות על המעשה שלו, אבל בדיני ממונות הניזק הוא זה שצריך לפטור את המזיק ולא הקב"ה.

שיטת הרמב"ם צריכה עיון מיוחד. הרמב"ם פותח את פרק ו' של הלכות חובל ומזיק בקביעה שלא משנה כיצד האדם הזיק הוא חייב כאילו עשה זאת במזיד. בהלכה ג' הוא מצמצם את הדין רק לנזקים שנעשים ברשות הניזק. אמנם בהלכה שלאחריה הרמב"ם כותב שבמקרה בו האדם עולה בסולם חזק ואחד השלבים נשמט מהסולם ומזיק האדפ פטור כיוון שזה מכה בידי שמיים.

המגיד משנה מבין מהלכה א' שהרמב"ם לא מחלק בין אונס לאונס גמור, וכך נראה מפשטות ההלכה. אמנם הכסף משנה משיג עליו כיוון שבהלכה ד' רואים בפירוש שהרמב"ם פוטר במכה בידי שמיים[3].

גם אם לא נקבל את דברי המגיד משנה הבעיה לא תיפתר. הרמב"ם בפרק א מביא את דין הירושלמי לגבי אדם ישן, ומנמק את ההלכה כמו הרמב"ן, הישן פטור כי השני פשע. וצריך עיון מדוע נזקק לטעם הזה, הרי גם בלא פשיעתו של המניח את הכלים הישן היה אמור להיות פטור כיוון שהאונס הוא אונס גמור?

אפשר להציע פרשנות לרמב"ם המבוססת על כך שהרמב"ם מגביל את הדין דווקא לרשות הניזק. הרמב"ם מבין שהאדם שנכנס לרשות הניזק מקבל על עצמו אחריות מלאה על מעשיו. אחריות זאת חלה גם מעשים שהוא אל יכול לצפות דוגמת אדם שישים כלים על ידו בשנתו. אמנם, האדם לא יכול לקבל אחריות על מעשה שהוא אנוס לגביו, על מעשה שלא הוא עשה, ולכן פטור במכה בידי שמים[4].

סיכום

אדם מועד לעולם, גם על נזקים שהוא עושה בשוגג, ואף על אלו שהוא עושה באונס. אולם נראה שהקביעה הזאת מוגבלת כיוון שבכמה מקרים אנחנו רואים שאונס מועיל לאדם כדי להיפטר מהנזק.

ישנן שתי תפיסות עקרוניות בחיוב נזקי אדם, המציגות שתי קיצונויות בהבנת חיוב אדם המזיק באונס. הרמב"ן תופס את הדברים כפשטם ואומר לאדם יש אחריות מלאה על מעשיו והנזקים הנגרמים מהם. בכל מקרה שהוא פטור זה לא כי הוא לא אחראי אלא כי יש אדם אחר שאשם יותר. הנימוקי יוסף חולק על הרמב"ן ומסייג את דבריו ואומר שבאונס גמור פטור כי המעשה לא מתייחס אליו.

תפיסתו של התוספות היא שאדם חייב על נזקיו כי הוא פשע בכך שגרם אותם, על כן כשהיה אנוס הוא פטור. דברי הגמרא שאדם חייב באונס באים לומר שהציפייה מהאדם היא גדולה יותר, ואדם שהיה נחשב אונס במקומות אחרים אינו פוטר את האדם כי הוא בר דעת ויכול להתמודד עם יותר מצבים. האדם חייב באונס שהוא כעין אבידה וחייב אל אונס שהוא כעין גניבה. הריב"א מרחיב את אחריותו של אדם גם לאונס שהוא כעין גניבה.


[1] הרמב"ם לא מזכיר בשום מקום את הלימוד של פצע תחת פצע. ערוה"ש (שעח, ד) טוען שהסיבה לכך היא שחיוב על חבלה באונס הוא פשוט, אבל למזיק צריך להביא פסוק.

[2] האחרונים הביאו כמה נפקא מינות בין ההסבר של התוספות לזה של הרמב"ן. ובינהם מקרה בו אדם שלישי שם את הכלים. לפי התוספות הישן פטור כי הוא אנוס, לעומת זאת לפי הרמב"ן בעל הכלים לא הזיק את עצמו ולכן הישן חייב.

[3] ועיין דרישה (שעח) שגורס במגיד משנה שהרמב"ם מקבל את החילוק בין אונס לאונס גמור.

[4] ועיין אבל האזל שכתב בשיטת הרמב"ם שכל דבר שבאומדנא לא אמור לקרות חשוב אונס. על כן לא האדם הוא זה שהזיק אלא הדבר מכה בידי שמים. אבן האזל עצמו מחלק בין פעולה שהאדם עשה בגופו, לפעולה שהוא עשה על ידי חפץ. האחריות המלאה של האדם היא רק על גופו עצמו, אבל על נזקי דברים אחרים הוא אינו חייב באונס גמור.

עשוי לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *