רקע
לאחר שאיפיינו את הפטור ברשות המזיק, נידרש בסוגיה זאת לעוד שתי נקודות. נקודה אחת היא תשלומי הנאה בנזק הנעשה ברשות המזיק, והיא תשלים את העיסוק של הסוגיה הקודמת. הנקודה השנייה היא כיצד נתינת הרשות מבטלת את הפטור הנ"ל.
מקורות
א. בבא קמא מז.-מז: מהמשנה עד "ואפילו נשברו ברוח"
ב. בבא קמא נט: המשנה השנייה והגמרא שעליה
בבא מציעא פא: "שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חינם… בעי למשקל מיניה"
ג. רבנו חננאל בבא קמא שטמ"ק מז. ד"ה מתניתין
אור שמח הלכות נזקי ממון פרק ג הלכה ב "ולפ"ז יש לדון… שנהנית אינה משלמת"
תפארת ישראל בבא קמא פרק ה משנה ב אות יא
ד. בבא קמא מח: "ואם הכניס ברשות" עד המשנה
תוספות בבא קמא מז: ד"ה אימא סיפא, מח: ד"ה טעמא
רשב"א בבא קמא מז. ד"ה הא דקתני במתני'
רא"ה בבא קמא שטמ"ק מז. ד"ה נגח הוא שורו
רא"ש בבא קמא פרק ה סימן ג עד "בין שלא תזיק"
ה. בבא קמא מז:-מח. "איבעיא להו… הלכך עליה דידיה בעי נטירותא"
תוספות בבא קמא ד"ה או דלמא
רא"ש בבא קמא פרק ה סימן ד "איבעיא להו… שלא יזיקוהו"
ו. תוספות בבא קמא מח: ד"ה ושמואל
רא"ש בבא קמא פרק ה סימן ג "ופסק רב… מקבל עליו שמירת חבירו"
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכות יג-טו עם ראב"ד פרק ז הלכות ג-ד עם ראב"ד
מאירי בבא קמא מז. ד"ה ולרבי
רמב"ם פירוש המשנה פרק ה משנה ג
הסבר הסוגיה
הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב
[בבא קמא מז.]
המשנה מביאה שלושה מקרים בהם אדם מכניס דבר לחצר חברו: קדרות, פירות, ושור. הדין בשלושת המקרים זהה, אם ההכנסה הייתה שלא ברשות, המכניס חייב בנזקים שהדבר עושה, ובעל החצר פטור אם הוא מזיק את החפץ שהוכנס. אם המכניס קיבל רשות להכניס, לפי חכמים בעל החצר חייב אם הזיק אותו, בעוד רבי חולק ואומר שקבלת הרשות להכניס איננה מחייבת את בעל החצר להישמר בחצרו ולכן יהיה פטור.
התפארת ישראל טוען שבמידה והבהמה הזיקה בשן, על אף שהבעלים פטורים מתשלומי נזק הם חייבים לשלם על הנאת הבהמה. נראה לומר שהוא מבין שהסיבה לכך שהבעלים פטור במידה ובהמתו אוכלת את הפירות הוא מצד זה שהבהמה שמורה. כאשר בהמה שמורה מזיקה בלא פשיעת הבעלים הדבר נחשב אונס אז החיוב הוא על הבעלים.
האור שמח חולק עליו ואומר שפטור לגמרי. תפיסתו של האור שמח נובעת מכך שבעל הפירות פושע בכך שהכניס את הפירות, ובעל הבהמה איננו אחראי כלל על המעשה. הוא מדמה מקרה זה לאדם שמאכיל את בהמת חברו פירות שלא בכוונה להשביח את הבהמה, אז הוא לא יכול לדרוש מבעל הבהמה לשלם על הפירות.
העולה משיטת האור שמח הוא שדיני המשנה לא מבוססים על כך שהבהמה שמורה אלא שאין חיוב על האדם לשמור בחצרו. בכל מקרה בו משהו יכנס לחצרו ויוזק, בעל החצר יהיה פטור. כמו כן בכל פעם בו הגורם החיצוני יזיק הוא יחייב את בעליו. חכמים ורבי חלוקים בשאלה מה יקרה כאשר הגורם החיצוני נכנס לחצר ברשות. לפי חכמים הרשות גורמת לכך שהבעלים מתחייב לשמור, בעוד לפי רבי נתינת הרשות איננה מחייבת בשמירה.
ניתן להסביר את התפארת ישראל על פי דרכו של הרמב"ם. בשיטת הרמב"ם פטור רשות המזיק נובע מכך שברשות המזיק הבהמה אינה משולחת, ולכן בעל הבהמה יכול לטעון כלפי בעל הפירות אילו לא היית נכנס לרשותי לא היה מגיע לך היזק. בדברים שנעשים בשרך ההליכה של הבהמה פטור רשות הניזק מורחב גם לרשות הרבים שם הבהמה לא משולחת. על כן כמו שברשות הרבים חייב לשלם תשלומי הנאה, כך גם ברשות המזיק חייב לשלם תשלומי הנאה[1].
רבינו חננאל לא מבין כאף אחת מהשיטות שהזכרנו. הוא מסביר שלא ברשות הכוונה כשהבעלים מוחה ועושה פעולה אקטיבית. יוצא שכאשר אדם אינו מוחה באופן מפורש על כניסה של חברו יתחייב על הנזקים שהוא גורם לו ומפני זה האדם צריך לשמור גם ברשותו[2].
הגמרא בבבא מציעא תולה את נוסח קבלת השמירה במחלוקת חכמים ורבי. עצם ההשוואה ודרך הדחייה מוכיחות בפירוש שכל המחלוקת היא בשאלה האם כשאדם אומר לחברו שהוא יכול להכניס משהו הוא מקבל על עצמו שמירה. כך גם נשמע מהגמרא בפרק שישי, שאומרת שגם לרבי בשומר של בית הגרנות הוא מקבל שמירה על ידי נתינת רשות, כיוון שזו השפה המוסכמת של שומרי הגרנות.
המקרה שלא נידון במשנה הוא מקרה בו למכניס יש רשות להכניס, והדבר המוכנס הזיק. הגמרא מעלה את המקרה ואומרת שגם בדין הזה תהיה מחלוקת בין רבי לחכמים. לפי רבי המכניס יהיה פטור, כיוון שהוא לא קיבל על עצמו לשמור את החפץ מלהזיק, ולפי חכמים יהיה חייב כי קבלת הרשות מחייבת אותו בשמירה. בשלב זה הגמרא מניחה שדין נתינת רשות שווה לדין של נטילת רשות.
את שיטת חכמים ניתן להבין בשתי דרכים. הדרך הראשונה העולה מפשט הגמרא ומעט קשה בסברה, היא שכל אחד מקבל על עצמו לשמור את דבריו של האחר. כלומר, כשאדם שם את דבריו בחצר הוא מקבל על עצמו לשמור על שאר הדברים, וכן בעל החצר מקבל עליו את שמירת הדברים שנכנסו לחצר ברשותו. אלא שקשה שהרי הנושא המדובר הוא הקדרה המוכנסת, ולכן פשוט שהקדר מתחייב לשמור רק עליה ולא על שאר הדברים בחצר. בנוסף, כדי שאדם יהפוך להיות שומר על משהו הוא צריך לעשות בו פעולת קניין, ופה אין אף פעולת קניין. למרות הקושיות, לשון הגמרא "קבולי קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל חצר" מקיימת את השיטה.
הדרך השנייה היא שנתינת רשות לאחר להכניס את דבריו לחצר, מחייבת הן את המארח והן את המכניס לשמור את הדברים שלו שנמצאים בחצר, בעל הקדרות צריך לשמור שהם לא יזיקו ואם יעשו זאת הוא יתחייב ובעל החצר צריך לשמור את הדבריו בחצר כדי שלא יזיקו את מי שקיבל רשות להיכנס. ניתן להסביר את הדרך הזאת על ידי האמירה שאדם אינו מחויב לשמור בחצרו כיוון שלא אמור להיות שם אחר. לעומת זאת, כאשר הוא נותן לאחר רשות להיות בחצרו, ממילא הוא מחויב שלא להזיק לו.
הנפקא מינה בין שתי הדרכים היא השאלה האם חלים דיני נזקים או דיני שמירה. לפי הדרך הראשונה כל אחד נהיה שומר ולכן החובה החלה עליו היא להחזיר את מה שהופקד באחריותו, בעוד לפי הדרך השנייה כל אחד מקבל את שמירת נזקי דבריו ולכן על נזק בקרן יהיה חיוב של חצי נזק, שן ורגל יהיו פטורים ולא יהיה חיוב על כלים בתולדת הבור.
גם את שיטת רבי שפוטר ניתן להסביר בשתי דרכים המבוססות על כך שברגע שהאדם נותן רשות לחברו הוא מקנה לו את השטח. הדרך הראשונה מניחה שברגע שלשניהם יש שטח באותה החצר דין החצר הוא כדין חצר השותפים. הדרך השניה מניחה שהחצר לא נעשית חצר השותפים אלא שלכל אחד מהם יש חלקת קרקע באותה השדה, והיא חצר פרטית של כל אחד מהם. על כן, על אף אחד מהם לא מוטל לשמור כמו שאדם לא צריך לשמור בחצרו. יוצא שמחלוקת רבי וחכמים היא בשאלה האם אדם לא חייב לשמור בחצרו כיוון שהוא בעלים על אותו החצר, או כיוון שבחצר הזאת לא אמורים להיות דברים אחרים.
התוספות מקשה כיצד ניתן לומר לפי רבי שאם לאדם יש רשות להכניס את השור שלו לחצר של אחד והשור הזיק הוא יהיה פטור, שהרי גם אם אין פה חיוב שמירה, עדיין הדין צריך להיות לפחות כמו חצר השותפים שחייבים בה על הקרן. הוא מניח כאפשרות השנייה, שרבי אומר שנתינת רשות שוות ערך להקניית השדה לאחר כך ששני האנשים לא צריכים לשמור בה. אבל הוא מקשה כיוון שחצר כזאת היא לפחות כמו חצר השותפים בה חייבים על נזקי קרן.
הוא מתרץ שלפי רבי, נתינת רשות היא פטירת הדבר הנכנס מנזקים שיעשה בחצר, ולכן פטור מצד התנאי, על אף שמהלכות נזיקין חייב. כלומר, נתינת רשות היא הסכם בו בעל החצר מסכים לאדם אחר להתנהג בחצר כמו בעלים, ולכן אף אחד לא צריך לשמור בחצר הזאת ולמרות זאת לא להתחייב. הרמב"ם פוסק כך להלכה, שאם השור הוכנס ברשות הוא פטור אף על הנגיחה. וכך גם הרא"ה מפרש את שיטת רבי במשנה, ונראה שלפיו זאת שיטת רבי למסקנה[3].
התוספות לא מקבל את זה, ואומר שרבי פוטר מנזקי השור רק בהווא אמינא, אבל במסקנה מוכח לקמן שהוא מחייב. התוספות אומר שיש לו ראיה מגמרא בדף מח: העוסקת בלשון קבלת שמירה. אלא שמהסוגיה שם ניתן להביא שתי ראיות.
הראיה הראשונה היא מכך שהגמרא תולה את הברייתא שאומרת כנוס שורך ושמרו בשיטת חכמים, כיוון שאם לא מתנה בעל החצר שבעל השור ישמור אותו הוא יהיה פטור על נזקיו. מוכח מכאן שלפי רבי חייב במקרה כזה, למרות שבעל החצר נתן לשור רשות להיכנס, כלומר, רבי לא אומר שנתינת רשות היא מחילה על כלל הנזקים שיקרו בחצר.
הראיה השנייה היא מכך שרב פפא אומר בפירוש שלפי רבי נתינת רשות היא הפיכת החצר לחצר השותפים בה חלים דיני נזקים רגילים וחייבים חצי נזק על נגיחה ולא נזק שלם לפי רבי טרפון. יוצא שגם רבי תופס את החצר כחצר השותפים לענייני נזקים ולכן יהיה חייב בה על נזקי קרן.
הנפקא מינה בין השיטות היא בשאלה האם רבי מחיל את החיוב רק על שור או על כל הנזקים האחרים. אם התוספות מביא את הראייה הראשונה, ניתן לומר שלמסקנה לפי רבי חייבים על נזק שהגורם שנכנס ברשות עושה, כיוון שלפי רבי גם אם האדם נותן רשות הוא עדיין לא רוצה לשמור בתוך החצר שלו על דבריו, ולכן הוא נוטל רשות ומגביל אותה בכך שהבעלים ישמור. לעומת זאת, אם התוספות משתמש בראיה השניה בחצר חלים כל דיני הנזק הרגילים, וצריך לבחון על פיהם את המעשה[4].
הרשב"א בכלל לא מקבל את הקושיה של התוספות, ולכן נראה לומר שהוא סבר מלכתחילה שרבי משווה לחצר שם של חצר השותפים ולכן כל הנזקים בה נידונים כרגיל לפי דיני נזקים.
הגמרא מקשה על העמדת הדין של נזק שנעשה על ידי דבר שהוכנס ברשות כרבי כיוון שיוצא מהמשנה שפטור, כך שהמשנה היא גם כמו רבי וגם כמו חכמים. האמוראים מעלים שני תירוצים: רבי זירא מבין שצריך לחלק את המשנה והיא באמת כמו שני תנאים. לפיו מסקנת הגמרא היא שלחכמים נתינת הרשות מחייבת כל אחד מהם לשמור, ולרבי נתינת רשות אינה מחייבת אף אחד לשמור ולכן כל אחד מהם יהיה פטור על נזקיו.
רבא חולק ואומר שכל המשנה היא כשיטת חכמים, וגם לפי חכמים המכניס יהיה פטור מנזקים שהוא עושה אם קיבל רשות, כיוון שבניתנת רשות בעל החצר מקבל על עצמו את שמירת הדברים הנמצאים בחצר. רבא דוחה את ההשוואה בין קבלת שמירה בנתינת רשות לקבלת שמירה בנטילת רשות.
דבריו בנויים משני חלקים. רק בעל החצר מקבל עליו את האחריות, ובכך מתורצת הקושיה, כיוון שניתן להעמיד את תחילת המשנה כשיטת חכמים. ובנוסף, האחריות שבעל החצר מקבל עליו היא אחריות כמו של שומר, כך שאפילו אם הדברים ינזקו על ידי רוח יהיה חייב.
הגמרא בהמשך העמוד מסתפקת בשאלה האם כאשר אדם מקבל על עצמו לשמור הוא מקבל על עצמו רק שהבהמה לא תינזק מהדברים הנמצאים בחצר או האם הוא נהיה כמו שומר רגיל וחייב גם אם הבהמה ניזוקת מדברים אחרים.
התוספות מקשה מנוסח דבריו של רבא שאומר שבעל החצר שומר אפילו מרוח ולכן ברור שיהיה חייב על שאר דברים מבחוץ, ומתרץ שני תירוצים:
לפי התירוץ הראשון הספק הוא בשאלה האם רבא אמר את החלק השני של דבריו בדווקא וגם על רוח יהיה פטור או שהוא התכוון רק לחצי הראשון לומר שבעל החצר לוקח אחריות על הדברים שקורים בחצרו ואם באה רוח ושברה הוא לא חייב. לפי התירוץ הזה ספק הגמרא הוא בשאלה האם בעל החצר מתחייב לשמור כך שלא יזיק או מתחייב לשמור על החפץ כשומר.
התירוץ השני המובא בתוספות מניח כדבר פשוט שחייב עם הבהמה יצאה והוזקה. אלא שהספק הוא בשאלה מה האדם מעלה על דעתו שיוכל להזיק כשהוא מקבל לשמור על מה שנכנס לשדהו. לפי התירוץ הזה פשוט שבעל החצר מקבל שמירה על החפץ הנכנס לחצרו ברשות, אלא שהגמרא מסתפקת בשאלה האם הוא קיבל לשמור שמירה של שומר או שהוא התחייב לשמור רק ממה שהוא העלה על דעתו ומדרגתו פחותה משל שומר רגיל.
רש"י אומר שספק הגמרא הוא לא רק לשיטת חכמים, אלא שצריך להסתפק גם לשיטת רבי מה רמת השמירה שהשומר מקבל. הרא"ש דוחה אותו כיוון שהוא מניח כדבר פשוט שלפי רבי בעל החצר נהיה שומר חינם על השור, ושהאדם קיבל עליו את שמירת גוף השור ולכן וודאי שספק הגמרא לא מתחיל לפי רבי. הוא מתרץ, על ידי כך שמערער את הנחתו הראשונה שבקבלת שמירה בעל החצר הופך לשומר חינם על השור. הוא מסביר שלפי רבי ספק הגמרא הוא בשאלה האם האדם מקבל על עצמו שמירת נזקים של בעלים, או מקבל שמירה של שומר על גוף השור.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב ושמואל בשאלה איך פוסקים להלכה. לפי רב הלכה כחכמים ולפי שמואל הלכה כרבי. עקב כלל הפסיקה שהלכה כשמואל בדינים היה נראה שצריך לפסוק כמו רבי. אלא שהתוספות מעלה אפשרות שכיוון שרבא סובר כחכמים יש לפסוק כמותם. רבינו פרץ אומר שרבא לא סובר כחכמים ורק מסביר את שיטתם, ולכן עדיין צריך לפסוק כרבי. ההגהות אשרי אומר מגביל את כל הסוגיה להכנסה לחצר, אבל אם אדם נתן רשות להכניס דבר לביתו גם רבי מודה שהוא קיבל עליו שמירה.
לעניין רמת השמירה, הגמרא לא מכריעה את השאלה. לפי רש"י יש ספק בין לרבי ובין לחכמים. ברם, אם מבינים שהספק הוא רק בשיטת חכמים לפי התוספות הוא נוגע להלכה. לפי המאירי פשוט שבעל החצר נהיה שומר חינם, בעוד שהרמב"ם כותב בפירוש המשנה שבעל החצר נהיה שומר רק לעניין נזקים. אלא שהרמב"ם לא פוסק זאת בשום מקום במשנה תורה. לשיטתו, רבי סובר שנתינת רשות לא מחייבת את השומר באף רמת שמירה, ובמידה והשומר יקבל על עצמו שמירה, נדון זאת לפי הכללים של שומרים. בפירוש המשנה הוא רק מעלה את האפשרות שהשומר יקבל שמירת נזקים, כיוון שזה מה שחכמים סוברים, שהשומר מקבל על עצמו בנתינת רשות.
סיכום
כאשר אדם מכניס את רכושו לחצר חברו שלא ברשות הוא האחראי הבלעדי לתוצאות של פעולתו. האור שמח מבין שהדבר נובע כיוון שהלכות נזיקין מתחילות ברגע שהמזיק הוא לא בסביבתו הטבעית והבעלים מתחייב לשמור עליו. מהתפארת ישראל אפשר להבין שהוא חולק וסובר שהשור הנמצא ברשותו הוא שמור, ולכן הבעלים אנוס על הנזקים. במקרה בו הבעלים מקבל את רשות בעל הבית יש מחלוקת בין חכמים לרבי בשאלה האם נתינת רשות גוררת חיוב שמירה. מחלוקת זאת היא במשמעות המילים.
הגמרא משווה בין נתינת רשות לנטילת רשות ואומרת שיש מחלוקת גם בשאלה האם כאשר אדם מכניס חפץ ברשות עליו לשמור עליו שלא יזיק, כשלפי רבי אין אחריות שמירה ולפי חכמים גם הקדר המכניס צריך לשמור על קדרותיו שלא יזיקו.
את שיטת חכמים אפשר להסביר הן מצד התחייבות שמירה של הקדר על כל החפצים בחצר, והן מצד חובת שמירה כבעלים שעדיין חל כיוון שסוף סוף החצר היא לא חצר הניזק אבל היא חצר השותפים. גם את שיטת רבי שפוטר ניתן להסביר בשתי דרכים התלויות בהגדרת השדה, הדרך האחת היא שהחצר מוגדרת גם כלפי הקדר כחצר המזיק ולכן פטור בה על הכל, הדרך השנייה היא שהחצר מוגדרת כחצר השותפים ויחולו בה דיני נזקים הרגילים. במסקנת הסוגיה על פי רבא חכמים מודים לרבי שהקדר לא חייב על נזקי קדרותיו כיוון שבעל החצר מקבל עליהם שמירה מלאה. רבא מסתפק בשאלה האם השמירה הזאת היא גם כלפי נזקים המגיעים ממחוץ לחצר. ספק זה יכול להתפרש בשאלה האם בעל החצר מקבל על עצמו שמירת נזקים או את שמירת גוף הבהמה.
[1] נראה לפרש שהמחלוקת איננה על השאלה האם חלים דיני נזקים בחצר המזיק, ולזה גם התפאת ישראל מודה. מחלוקתם תהיה בהבנת התשלום הנאה. התפארת ישאל יטען שתשלומי הנאה הם תשלומים נפרדים מתשלומי נזק, ועל אף שברשות המזיק אין על הבעלים חובה לשמור הוא עדיין משלם את מה שנהנה. נראה שהאור שמח חולק על הקביעה הזאת ומשווה בין המקרים בהם חלים דיני נזיקין ודיני הנאה. אולם, דברים אלו לכאורה נסתרים, כיוון שהאור שמח (פרק א הלכה ב) כותב בפירוש שתשלומי הנאה הם לא תשלומי נזקים אלא מעין הלוואה, ואם כן מדוע שלא יחול גם בחצר המזיק? ניתן לפרש שהאור שמח מודה לתפארת ישראל שתשלומי הנאה הם לא חלק מתשלומי נזק, כרם, ברשות המזיק יש סברה פשוטה לפיה כיוון שהניזק פשע המזיק צריך לשלם. כך גם נראה ברמב"ם עצמו שמציין את תשלומי הנאה רק כלפי רשות הרבים ולא כלפי רשות המזיק (פרק ג הלכה א), ולא מזכיר תשלומי הנאה בפסיקתו את המשנה.
[2] שיטה זאת מאוד קיצונית, ולכן נראה שצריך להגביל אותה באחת משתי דרכים. הדרך האחת היא שרבנו חננאל מדבר רק על חיובו של המכניס שלא ברשות. רק אם מוחים בך על הכנסת החפץ ולא הוצאת אותו אתה נחשב פושע וחייב בנזקי אותו החפץ. הדרך השנייה מגבילה את דינו של רבנו חננאל למצב בו הבעלים יודע. עד שהבעלים לא יודע הוא אינו חייב לשמור על בהמה שלו ברשותו, אולם אם הוא יודע ולא מחה הדבר נחשב כאילו הוא נתן רשות.
[3] הרא"ש גם מסביר את מחלוקת רבי זירא ורבא רק בשיטת חכמים, ולכן נראה שסובר כמו הרא"ה. אלא שמהראיות שמביא לשיטת חכמים, נראה שהוא מסביר שרבא חולק גם על רבי זירא גם בשיטת רבי. ואולי הראיות שם הם רק לשיטת התוספות. וצ"ע
[4] המהרש"א (מז: ד"ה בד"ה אימא סיפא אם) מבין שהתוספות משתמש בראיה הראשונה ולכן כותב שהתוספות מצריך לשמור גם על קדירות ופירות. רבי עיקבא איגר (פרק ה משנה ג אות מט) חולק עליו וכותב שלפי רבי החצר היא חצר השותפים כך שחייב על נזקי שור, אבל לא על נזקי פירות וקדרות, כך שנראה שהבין שהראיה היא הראיה השניה.