רקע
בסוגיה זאת נדון במחלוקת התנאים לגבי חיובו של השומר למכור את הפיקדון במידה והוא נפסד. הלכה זאת נוגעת ביסוד חיובו של השומר, האם הוא כלפי הפיקדון או שהוא כלפי המפקיד.
מקורות
א. בבא מציעא לח.-: מהמשנה עד "הכי נמי דמורידין"
פסחים יג. "מעשה… בשוק"
ב. רשב"א בבא מציעא לח. ד"ה מאי טעמא
[מחנה אפרים הלכות שומרים סימן לה]
ג. רש"י בבא מציעא לח. ד"ה בכדי חסרונן
תוספות בבא מציעא לח. ד"ה מחלוקת בכדי חסרונן
ריטב"א בבא מציעא לח. ד"ה אמר רבה בר חנה מחלוקת בכדי חסרונן
[ד. בבא מציעא צג: "שומר חנם שהיה… לטרחא יתירתא"
רמב"ן בבא מציעא צג: ד"ה נראה
רמב"ם הלכות שכירות פרק ג הלכה ו עם השגת הראב"ד
נימוקי יוסף בבא מציעא נד. ד"ה ולא קדם חייב]
ה. תוספות בבא מציעא לח. ד"ה מזבינן לכהנים
רמב"ן בבא מציעא לח. ד"ה והלשון המוגה בספרים
ו. רמב"ן בבא מציעא לח: ד"ה במאי קא מיפלגי
רשב"א בבא מציעא לח: ד"ה במאי קא מפלגי
ז. רי"ף בבא מציעא כא.-: מהמשנה השניה עד "בשוק"
בעל המאור בבא מציעא כא. ד"ה מה שפסק הרי"ף
רמב"ם הלכות שכירות פרק ז הלכות א-ג
רא"ש בבא מציעא פרק ג סימנים י-יא
ב"ח חשון משפט סימן רצב ס"ק יז "ואיכא לתמוה…"
הסבר הסוגיה
המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין – לא יגע בהן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים.
[משנה לח.]
המשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה כיצד השומר ינהג במידה ופירות הפיקדון אובדים. לפי רבן שמעון בן גמליאל מוטל על השומר למכור את הפירות[1]. חכמים חולקים עליו ואומרים שלא ימכור. בניתוח ראשוני של המחלוקת סברתו של רבן שמעון בן גמליאל היא הברורה, בעוד דברי חכמים זוקקים ביאור[2].
כבר בשלב המשנה נראה שרבן שמעון בן גמליאל סובר שתפקידו של השומר הוא לשרת את האינטרסים של המפקיד. לכן הגמרא מדייקת מדבריו שהוא פוסק שניתן לאפשר לקרוב לתחזק את הנכס של השבוי. מפשטות ההנחה של הגמרא שחכמים חולקים על רבן שמעון בן גמליאל בשני הפסקים, נראה שחכמים לא מקבלים את ההנחה הזאת וסוברים שתפקידו של השומר הוא אחר.
ישנן שתי שיטות עקרוניות המובאות באמוראים לביאור שיטתם של חכמים. השיטה האחת היא שיטתו של רב כהנא שאומר שהמחלוקת בין חכמים לרבן שמעון בן גמליאל איננה קיצונית. לפיו חכמים מודים לרבן שמעון בן גמליאל שתפקידו של השומר הוא לשרת את האינטרסים של המפקיד, אולם יישום שיטתו במקרה הזה[3] איננה נכונה כיוון שאדם מעדיף את הפירות שלו על פני שויים הכספי[4].
השיטה השנייה, היא שיטתו של רב נחמן בר יצחק, לפיה יש חשש שהבעלים יפרישו מעשרות מפירות הפיקדון, ואז השומר לא יכול למכור את הפירות. חלק מהראשונים תופסים את דברי רב נחמן בר יצחק כפשוטם. השומר יכול למכור את הפירות, אבל יש חשש שהדבר יגרום למפקיד לאכול טבלים, או לחלופין לקונה לאכול תרומה.
אלא שלפי תירוץ זה לא ברור מדוע רבן שמעון בן גמליאל לא חושש לאותם הדברים. הרשב"א נדרש לשאלה הזאת ואומר שכיוון שהשומר מגיע למצבים בהם הוא צריך למכור המפקיד מלכתחילה לא מעשר. אם כך, נראה שכוונתו של רב נחמן בר יצחק לומר שהחשש קיים כיוון שהמפקיד מתייחס לפירות כמו בעלים, וזה עיקר הטיעון שלו. תפקידו של השומר הוא להחיל בשם הבעלים את בעלותם על החפץ, ולכן ודאי שהשומר לא יכול למכור את החפץ. לפי פירושו של רב נחמן בר יצחק, הסברה של חכמים היא שהשומר שומר על החפץ באופן ספציפי, ואין מתפקידו לאמוד את רצונותיו של הבעלים. חוסר יכולתו של השומר למכור את הפירות מאפשר למפקיד לנהוג בהם כרצונו.
הנפקא מינה שהגמרא מעלה בין שתי שיטות הללו, היא הגבלתו של רבה בר בר חנה למחלוקת. רבה בר בר חנה מגביל את המחלוקת למקרה בו חיסרון הפירות הוא מסוים, אבל בחיסרון גדול גם חכמים מודים שימכור את פירות. כמובן ששיטת רב נחמן בר יצחק אינה יכולה לסבול חידוש כזה בשיטת חכמים. המפקיד צריך להיות מסוגל בכל עת לשתמש בפירות, ולכן אף בהפסד מרובה השומר לא יכול למכור אותם. בשיטת רב כהנא לעומת זאת, ניתן להסתפק כיצד יש לתעדף את השיקולים, האם אדם מעדיף את פירותיו שלו אפילו מהפסד מרובה.
מחלוקת תפיסתית זאת מתכתבת עם מחלוקת ראשונים בעניין מחויבות אחרת של השומר. הברייתא אומרת ששומר שכר צריך לשכור אנשים בשכר שיעזרו לו על מנת להבריח אריה שמתנפל על הפיקדון בשווי שלא עולה על דמי הפיקדון. במידה והשומר לא עושה זאת הוא נחשב פושע וחייב לשלם.
נחלקו הראשונים בשאלה כמה השומר חייב לשלם. לפי הנימוקי יוסף, וכך הוא מדייק גם מהרמב"ם, השומר צריך לשלם את דמי הפיקדון במלואם. אולם הרמב"ן והראב"ד מעלים אפשרות אחרת לפיה מקזזים מדמי הפיקדון את הסכום שהיה עולה לשומר לשכור את תגבורת השמירה.
מדברי הרמב"ן והראב"ד עולה שחיובו של השומר הוא לא כלפי חפץ הפיקדון, ולכן השומר לא פשע בו. מחויבותו של השומר מוגבלת לאינטרס הכלכלי שהיה לבעלים באותו המקרה, ופשיעתו של השומר היא רק בסכום אותו הפסיד את המפקיד. הרמב"ם והנימוקי יוסף חולקים ומבינים שהמשימה שהוטלה על השומר היא לשמור על החפץ, והוא לא עמד בה כך שחיובו הוא דמי החפץ. הדין לפיו אם היה שוכר אנשים אחרים היו מחזירים לו את הכסף נובע מעניין לא קשור והוא שהוצאות השמירה מוטלות על הבעלים ולא על השומר. ואין סיבה שכאשר לא עשה זאת הכסף יקוזז.
רש"י מסביר שלפי רבה בר בר חנה מחלוקת היא במקרה בו חיסרון הפירות הוא יותר ממה שהיה מצופה. כלומר, יש קצב קבוע בו הפירות אובדים, ובמצב בו הפירות מתמידים בקצב הזה ישנה מחלוקת תנאים. פרשנות זאת הופכת את שיטת חכמים למאוד הגיונית. המפקיד צפה שהפירות יחסרו ובכל זאת הוא הפקיד אותם, כך שרצונו הוא לקבל חזרה את הפירות על אף החיסרון. במקרה בו קורה דבר לא מתוכנן, השומר צריך לאמוד את רצונו של המפקיד ולמכור את הפירות.
אלא שאם כך לא מובנת שיטת רבן שמעון בן גמליאל. מדוע הוא מחייב את השומר למכור את הפירות על אף שהם מחסירים בדיוק כמו שהמפקיד התכוון? נראה לומר שלפי רש"י צריך לקחת את שיטת רבן שמעון בן גמליאל צעד אחד קדימה. תפקידו של השומר איננו מוגבל לאינטרסים של המפקיד כלפי הפיקדון שלו, אלא רצונותיו הכלליים. על כן ניתן לטעון שאדם לא רוצה פירות שהוא יודע שהם יחסרו, אלא שהוא ראה שלא ישתמש בהם, ולא מצא למי למכור ולכן הפקיד אותם. אם כך, ברור שמותר לשומר למכור את הפירות כי הוא ממלא בזה את רצונו של המפקיד.
החקירה שצריך לעשות בדברי רבן שמעון בן גמליאל לפי רש"י, היא האם ההפסד הכלכלי שנגרם הוא המתיר לשומר למכור את הפיקדון או האומדן שכך המפקיד היה עושה. מקרה הבוחן של החקירה הזאת הוא פיקדון חמץ לפני הפסח. אם מכירת השומר מבוססת על אומדן דעת ודאי שעל אף שההפסד עוד לא הגיע השומר יכול למכור את הפיקדון בשעה בה ודאי שהמפקיד עצמו היה מוכר את החמץ. לעומת זאת, אם יכולת המכירה של השומר מבוססת על הפסד שכבר קרה אז הפיקדון לא נפסד, והשומר לא יכול למכור אותו.
ריב"ם לא מוכן לקבל את הסברו של רש"י בדברי רבן שמעון בן גמליאל. המניע לכך הוא מובן. כל עוד המצב נשאר כפי שהיה ניתן לחזות ברגע תחילת ההסכם אין שום סיבה שהשומר יידרש לעשות פעולה שלא התבקש לעשות. לכן לא יכול להיות שיוטל על השומר חיוב למכור את הפירות אלא אם כן הפירות אובדים, דהיינו, קרה להם משהו שלא היה מתוכנן מלכתחילה.
הוא מעמיד את שיטת רבן שמעון בן גמליאל במצב בו הפירות נחסרו בשיעור בו היו אמורים להיחסר במשך כל ההפקדה, בזמן מוקדם יותר. לדוגמא שומר שהופקדו אצלו תפוזים לשנה, ובמהלך הזמן הזה שליש מהם היו אמורים להירקב. אלא ששליש מהתפוזים נרקבו לאחר שלושה חודשים.
הריטב"א מסביר את המחלוקת במקרה הזה כך שהיא נראית כמו מחלוקת מציאותית. חכמים טוענים שהפירות לא יחסרו עוד ורבן שמעון בן גמליאל טוען שהפירות ימשיכו ויחסרו. אולם ניתן להסביר לפיו את המחלוקת באופן פסיכולוגי. חכמים מבינים שכרגע התכנון עוד עומד בעינו, ועד שהוא לא ישתנה בפועל ניתן לומר שהפירות לא יחסרו עוד. לעומת זאת רבן שמעון בן גמליאל אומר שהתכנון נוגע הן לכמות החיסרון והן לזמן, ולכן השומר יכול לאמוד את רצונו של המפקיד למנוע את החיסרון שכנראה יתרחש ולמכור את הפירות.
כל מה שאמרנו עד כה, מניח שרבן שמעון בן גמליאל וחכמים נחלקו במחויבות של השומר לבעלים. רבן שמעון בן גמליאל טוען שהשומר מחויב לאינטרסים, וחכמים חולקים ואומרים שהשומר מחויב להשבת הפיקדון. אמנם, ניסוח המחלוקת כפי שהוא מופיע במשנה מורה אחרת. רבן שמעון בן גמליאל מודה לחכמים שהשומר מחויב לפיקדון, אך מדיני השבת אבידה הוא יכול, ואולי אפילו צריך למכור את הפירות.
ההבדל בפסיקת ההלכה לפי שני הניסוחים של המחלוקת הוא האם שומר שלא מכר את הפירות, לפי הזמן בו מחייב כל אחד מהתנאים לעשות זאת, חייב לשלם עליו. במידה ועל השומר חל חיוב מדין שומרים למכור את הפירות, אם הוא לא עושה זאת ניתן להגדירו כפושע ולחייב לשלם. אולם אם השומר אינו מחויב מצד הלכות שומרים למכור את הפיקדון, אז למרות שהוא פעל שלא כדין והיה ראוי שימכור את הפיקדון, למפקיד אין שום טענה ממונית כלפיו.
הגמרא ממשיכה ומקשה על שיטת רבה בר בר חנה משתי ברייתות. הברייתא הראשונה אומרת שהמפקיד יכול להפוך את הפירות לפירות מעשר. טענה זאת לא אפשרית לפי רבה בר בר חנה, כיוון שלפיו יש סיטואציה בה הפירות נמכרו והמפקיד לא יכול לעשר מפירות שאינם שלו. על כן הגמרא נדרשת לומר שהמפקיד לא צריך לחשוש למכירת הפירות כיוון שלא שכיח שהפירות נחסרים ביותר ממה שהם היו צריכים להיחסר.
אולם העמדה זאת איננה מספיקה, כיוון שלמרות שנפתרה הבעיה שיש למפקיד לעשר את הפירות, ישנה בעיה נוספת כלפי הקונה שיקבל פירות תרומה בלא ידיעתו ויוכל להתחייב מיתה. לכן הגמרא אומרת שלפי רבה בר בר חנה השומר שמוכר את הפירות כשהגיעו למצב שהוא יותר מכדי החיסרון צריך לעשות זאת כאילו הם פירות תרומה, ולמכור אותם לכוהנים במחיר זול.
הגמרא דוחה את ההעמדה הזאת, כיוון שאם יש אפשרות להיפטר מחשש שהבעלים הפכו את הפירות לתרומה על ידי התייחסות אל הפירות כאל תרומה, מדוע רב נחמן בר יצחק לא משתמש בפיתרון זהה? תירוץ הגמרא לפי הגירסה שנמצאת לפנינו הוא שמחלוקת רב נחמן בר יצחק ורבה בר בר חנה היא האם המפקיד צריך לחשוש לכך שפירותיו נמכרו. לפי רבה בר בר חנה חשש כזה אינו קיים כיוון שהוא סבור שמציאות בה השומר מגיע למכירת הפירות איננה שכיחה. רב נחמן בר יצחק חולק ואומר שחיסרון הפירות מעבר למצופה הוא דבר שכיח, כך שאם הייתה ניתנת לשומר הסמכות למכירת הפירות המפקיד תמיד היה צריך לחשוש לכך שפירותיו נמכרו.
ריב"ם אומר שלפי התפיסה הזאת צריך לחזור אחורה ולבחון מדוע הגמרא הוכרחה לומר שרב נחמן בר יצחק ורבה בר בר חנה חולקים, הרי מחלוקתם היא בשכיחות חיסרון הפירות? מדוע הגמרא אמרה שודאי תפיסתו של רבה בר בר חנה אינה מתאימה לדברי רב נחמן בר יצחק, הרי גם רב נחמן בר יצחק יכול לומר שלא שכיח שהפירות יחסרו מעבר לשיעור המקובל, ובמקרה הזה השומר ימכור את הפירות ויתייחס אליהם כמו אל תרומה?
לפי השיטה שהצענו בהסבר דברי רב נחמן בר יצחק, מובן מדוע הגמרא הנגידה בין השיטות. רב נחמן בר יצחק מדגיש את עיקרון בעלותו של המפקיד על הפירות ולכן תמיד הוא צריך להיות בעל יכולת לעשות בפירותיו פעולה קניינית. דרך זאת אינה סובלת אפשרות שהשומר ימכור את הפירות, גם לא בהפסד מרובה. הבעיה שיש בפרשנות הזאת היא להסביר את המחלוקת שהגמרא יוצרת בין רב נחמן בר יצחק לרבה בר בר חנה בנוגע לשכיחות חסרון הפירות.
אלא שגם בלא הסבר זה המחלוקת שהגמרא מציעה מעלה שתי תמיהות. התמיהה הראשונה היא שהמחלוקת מציאותית, ולא מובן מדוע האמוראים נחלקו בדבר שניתן לאמוד אותו. התמיהה השניה היא הדרך בה הגמרא מעמידה את שיטתו של רב נחמן בר יצחק. הגמרא אומרת שלפי רב נחמן בר יצחק הפירות עוברים את שיעור החיסרון לאלתר, דבר שקשה מאוד לקבלו מציאותית, הרי השיעור נקבע גם הוא לפי השכיחות.
לכן נראה לומר שרב נחמן בר יצחק לא חולק על רבה בר בר חנה באופן מציאותי. טענתו של רב נחמן בר יצחק היא לגבי תפיסתו של השומר. השומר צריך להתייחס לפיקדון כדבר שבדעתו של המפקיד, ושהמפקיד יכול להתשמש בו בכל רגע נתון. על כן, גם כאשר הגיע המצב בו הפירות חסרו יותר ממה שהיה מצופה, השומר צריך לחשוש לכך שהמפקיד, בתור הבעלים של הפירות, יעשה בהם שימוש, ולכן הוא לא יכול למכור אותם.
הראשונים תירצו את הקושיה בדרך אחרת. רבנו תם מחדש שרב נחמן בר יצחק לא חולק על רב כהנא אלא מוסיף על דבריו. אם מקבלים את דברי רב נחמן בר יצחק כפשוטם יוצא שהוא מאוד מצמצם את המחלוקת במשנה. שהרי רק כאשר הפיקדון הוא דבר שצריך להפריש ממנו תרומה החשש שלו שייך. לכן רבנו תם מציע לומר, שרב נחמן בר יצחק מוסיף על דברי רב כהנא, ואומר שגם כאשר לא שייך הטעם שהמפקיד מעדיף את פירותיו שלו, ושיקולים אחרים, דוגמת הפסד מרובה גוברים, צריך לחשוש לבעלותו של המפקיד. מוכרח מדברים אלו שחידושו של רב נחמן בר יצחק הוא ביותר מכדי חסרונם, ומובן מדוע הגמרא אומרת בוודאות כל כך גדולה שהוא חלוק על רבה בר בר חנה.
הרמב"ן הולך בכיוון אחר ודוחה את הנחת היסוד של קושיית ריב"ם. קושייתו של ריב"ם מניחה שרב נחמן בר יצחק חולק על רבה בר בר חנה, אלא שהנחה זאת מבוססת על גרסתו של רש"י לגמרא. הרמב"ן מביא גירסה אחרת לפיה למסקנה, שרב נחמן בר יצחק אינו חולק על רבה בר בר חנה ומודה שבמצב בו הפירות פחתו יותר מכדי חסרונם צריך למכור את הפירות, אלא שיש להתייחס אליהם כאל תרומה.
בין לפי רבנו תם ובין לפי הרמב"ן יוצא שרב נחמן בר יצחק איננו קיצוני בשיטתו. לפי רבנו תם רב נחמן בר יצחק מודה לרב כהנא, ובעצם אומר שמעבר לשיקול העדפת המפקיד את פירותיו יש להתייחס גם לשיקול לפיו המפקיד רוצה להשתמש בפירות כמעשר מפירות אחרים. לפי הרמב"ן רב נחמן בר יצחק מקבל את חילוקו של רבה בר בר חנה, ומודה שהשומר יכול למכור את הפירות ביותר מכדי חסרונם. נראה מדבריו שלפי רב נחמן בר יצחק מחלוקת התנאים היא רק בחשש שהמפקיד יעשה את הפירות לתרומה, אבל מהותית גם תנא קמא סבור שהמפקיד צריך למכור את הפירות.
הברייתא השנייה ממנה הגמרא מקשה על רבה בר בר חנה מתארת מחלוקת זהה למחלוקת במשנה. רבי מאיר אומר שאין למכור פיקדון שאובד, בעוד חכמים מציעים למכור את הפיקדון בבית דין. אולם בניגוד למשנה אותה רבה בר בר חנה היה יכול להעמיד בחיסרון פחות מהשיעור, הברייתא מביאה דוגמאות של יין שמן ודבש שפחתו יותר מכדי חסרונם, ועדיין רבי מאיר טוען שלא למכור אותם.
כדי לתרץ את שיטת רבה בר בר חנה, הגמרא מעמידה את הברייתא בשינוי שאינו מתפשט, כך שלפי רבי מאיר אין סיבה למכור את הפיקדון. הבעיה עם ההעמדה הזאת היא שאז לא מובן שיטת חכמים. אם באופן מציאותי אין סיבה למכור את הפיקדון, מדוע חכמים חולקים על רבי מאיר ואומרים לשומר לעשות תקנה ולמכור אותו?
לכן הגמרא נדרשת להעמדה שניה והיא לומר שהמחלוקת איננה על הפירות כמו במשנה אלא על הקנקנים עצמם שנהרסים מאצירת התכולה הרקובה. רבי מאיר אומר שהשומר לא ימכור את הפיקדון כדי להציל את הקנקן כי להפסד צדדי לא חששו. חכמים חולקים וסוברים שגם להפסד צדדי חששו, ולכן השומר ימכור את הפיקדון כדי להציל את אריזתו. יוצא שלפי רבה בר בר חנה ישנן שתי מחלוקות תנאים שונות. מחלוקת אחת בשאלה האם ניתן למכור פירות פיקדון שאובדים, ומחלוקת שניה האם ניתן למכור פיקדון כדי להציל את הקנקנים[5].
במחלוקת התנאים השניה צריך להבין את שיטת רבי מאיר, ומדוע שבהפסד מועט לא ימכור? אלא שלפני שנעמוד על הסברה, נקדים ונציג שיש מחלוקת בראשונים בשיטת רבי מאיר. הרמב"ן אומר שלפי רבי מאיר לא חייבו את השומר למכור, אבל אם השומר רוצה לעשות זאת הוא יכול. הרשב"א חולק וסובר שלא רק שלא חייבו את השומר למכור, אלא שגם אין לו את היכולת לעשות זאת.
אם נקבל את טענתו של הרמב"ן לפיה השומר יכול למכור את הפיקדון אבל לא מוכרח לכך, דבריו של רבי מאיר יתבהרו לפיו בהפסד מועט יש מצב ביניים בו גם המפקיד עצמו היה מתלבט האם הפרוצדורה שווה לו את הרווח המועט, לכן השומר המייצג אותו יכול לפעול כמותו.
אולם הרמב"ן הולך בדרך מעט אחרת לפיה המפקיד ודאי רוצה שהפיקדון יימכר, אבל חכמים הם אלו שלא חייבו את השומר לעשות זאת, כי ההפסד הוא מועט. יוצא, שחכמים לא מוכנים להגדיר את השומר כפושע בכך שלא מכר את הפיקדון, אבל במידה ומכר המפקיד לא יוכל לטעון כנגדו שלא רצה במכירה.
הרשב"א כמובן לא יכול להסביר כך את דברי רבי מאיר. ההנחה עליה מבוססת טענתו היא שמרגע שמתרחש בפיקדון שינוי שאינו יכול להיות גרוע יותר, ההתייחסות לפיקדון במצבו היא כאילו כך הוא היה כשהופקד. ההיגיון שיש מאחורי ההסתכלות הזאת הוא ששומר אחראי על הפיקדון עצמו ולא על האריזה שלו. במידה והפיקדון עצמו נפסד השומר צריך, מתוקף מחיובותו לבעל הפיקדון, לראות כיצד הוא יוכל למזער את הנזקים, אבל כשההפסד הוא בדבר צדדי מוטב שהשומר יחזיר את הפיקדון[6].
פסיקת ההלכה בסוגיה שלנו מעט סבוכה. ראשית יש להכריע בדין המשנה. האם הלכה כחכמים או כרבן שמעון בן גמליאל. אם פוסקים שהלכה כחכמים צריך להכריע במחלוקת בין רב כהנא לרב נחמן בר יצחק בנוגע לטעם הדין. לפי שיטות הראשונים הראשונות צריך גם לעמוד על היחס בין הפסיקה הזאת לבין הגבלתו של רבה בר בר חנה. כמו כן, אם מקבלים את דברי רבה בר בר חנה צריך גם להכריע במחלוקת בברייתא ששונה מזאת במשנה.
הרי"ף פוסק כשיטת חכמים לפי הגבלתו של רבה בר בר חנה כך שהשומר לא ימכור את הפיקדון, אלא אם כן הפיקדון נפסד יותר מכדי חסרונו. ההכרעה של הרי"ף כשיטת רבה בר בר חנה מכריחה אותו לפסוק גם בברייתא, האם חוששים להפסד מועט או לא, שם הוא פוסק גם כחכמים ולא כרבי מאיר.
אולם הרי"ף מביא את שיטת הגאונים, לפיה יש לפסוק בברייתא כרבי מאיר כיוון שדבריו מקבילים לשיטת חכמים במשנה, ודוחה אותה כיוון שאין תלות בין המחלוקות. בעל המאור, ואחריו גם הרא"ש, מקיימים את דעת הגאונים, ואומרים שכיוון שהברייתא מציינת בין היתר גם פירות, מוכרח שמחלוקתם היא גם לגבי פירות כמו במשנה, ולכן הפסיקה במשנה גוררת את הדין בברייתא.
מפסקו של הרמב"ם עולה שהוא מבין שהעמדת הגמרא את הברייתא בקנקנים נכונה גם לדוגמה של הפירות. הרמב"ן במלחמות מתרץ שגם אם לא נאמר כך, הגמרא מסבירה את המחלוקת בקנקנים כמחלוקת בטעם אחר, ולכן ניתן מצד אחד לפסוק שלא ימכור את הפירות, ומצד שני לחשוש גם להפסד מרובה.
הרא"ש עצמו פוסק כרבן שמעון בן גמליאל ולא כחכמים. אלא שהוא פוסק גם כרב נחמן בר יצחק לפי הבנתו של רבנו תם שהוא לא חולק על רב כהנא. הב"ח שואל מדוע הרא"ש נזקק לפסוק במחלוקת בין רב כהנא לרב נחמן בר יצחק, הרי הוא פוסק כרבן שמעון בן גמליאל. כדי לתרץ את הקושיה הב"ח אומר שגם לפי רבן שמעון בן גמליאל יש הפסד מועט בו השומר לא אמור למכור, ובשביל זה צריך להכריע על פי איזה טעם.
אולם תירוץ זה מצריך עיון, כיוון שרבנו תם, שהרא"ש פוסק כמותו, אומר שכל חידושו של רב נחמן בר יצחק הוא רק במצב בו הפירות חסרו הרבה, ולכן לפי הב"ח, פסיקת הרא"ש כרב נחמן בר יצחק ולא כרב כהנא היא חסרת ערך, כי לא ניתן לומר שהרא"ד משתמש בשיטתו כדי להבין את שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל בהפסד מועט.
לכאורה, לפי רבנו תם צריך לומר שפסיקה כרב נחמן בר יצחק אמורה להיות פסיקה כנגד רבה בר בר חנה. בפשטות, גם הפסיקה כרבה בר בר חנה משמעותית רק לדברי חכמים, כי רבן שמעון בן גמליאל לפי כל השיטות לא מחלק בין גדלי ההפסד. אמנם, לפסיקה כרבה בר בר חנה יש השלכה נוספת והיא שאין צורך להעמדת הברייתא כך שאין מחלוקת נוספת לגבי הפסד מועט. יוצא שלפי דברי הרא"ש שיטת חכמים בברייתא לא מתייחסת להפסד מועט[7].
סיכום
ישנה מחלוקת תנאים כאשר פירות הפיקדון מרקיבים. רבן שמעון בן גמליאל אומר שהשומר צריך למכור אותם ובכך למנוע מהמפקיד להמשיך להפסיד, וחכמים אומרים שהשומר לא אמור לגעת בפירות. תפיסתו של רבן שמעון בן גמליאל היא שהשומר מחויב לאינטרסים של המפקיד. ובשיטת חכמים ניתן לומר שהם חולקים רק על ההנחה שמכירת הפירות היא טובתו של המפקיד, או לחלופין שהם סוברים שתפקידו של השומר הוא רק לשמור על הפיקדון והוא לא צריך להתייחס לשיקוליו של המפקיד.
רבה בר בר חנה מגביל את המחלוקת למצב בו הפירות נחסרו קצת, אבל אם הם נחסרו הרבה גם חכמים מודים שהשומר אמור למכור את הפירות. הראשונים נחלקו בשאלה מה השיעור בו לפי רבה בר בר חנה לפי כולם אמור למכור. רש"י מבין שהשיעור הוא השיעור בו הפירות היו מתוכננים להיחסר. עולה מדבריו שלפי רבן שמעון בן גמליאל מתעדף את טובתו של המפקיד על פני התכנון שלו. ריב"ם חולק וטוען שהכוונה שהשיעור בו הפירות היו אמורים להיחסר בפרק זמן מסוים נחסרו בפרק זמן קטן יותר, כך שתוכניותיו של המפקיד לא התקיימו כרגע, אבל יכול להיות שבעת החזרת הפיקדון הדברים יתאזנו.
הגמרא מתאימה את הגבלתו של רבה בר בר חנה עם שיטתו של רב כהנא שאומר שלפי חכמים טובתו של המפקיד אמורה להיות בראש מעינייו של השומר. בנוסף, היא אומרת שישנה מחלוקת בין רבה בר בר חנה לרב נחמן בר יצחק. בביאור המחלוקת הגמרא אומרת שרבה בר בר חנה סבור שהרקבה של הפירות מגיעה מספיק מאוחר כך שאם המפקיד ישתמש בפירות על מנת לעשר הוא כבר עשה זאת. רב נחמן בר יצחק טוען שהמציאות הפוכה והמכירה יכולה להגיע לפני שהמפקיד הופך את הפירות למעשר.
ריב"ם שואל מה ההכרח של הגמרא לומר שרבה בר בר חנה חלוק על רב נחמן בר יצחק. לפי דברינו מחלוקתם נובעת מתפיסות שונות לגבי תפקידו של המפקיד. רבנו תם הולך בכיוון אחר לפיו רב נחמן בר יצחק לא חולק על רב כהנא, אלא מוסיף על דבריו. אם כך חששו של רב נחמן בר יצחק הוא רק במקום בו רב כהנא לא דיבר, דהיינו, בפירות שחסרו יותר מהשיעור המצופה. הרמב"ן מציע דרך אחרת, לפיה יש גרסה אחרת בגמרא, ורב נחמן בר יצחק לא חולק על רבה בר בר חנה.
הגמרא מקשה על הגבלתו של רבה בר בר חנה מברייתא בה מובאת מחלוקת המקבילה למשנה שלנו, אלא ששם בפירוש מדובר על חיסרון גדול ובכל זאת יש מחלוקת תנאים. על מנת לתרץ את רבה בר בר חנה, הגמרא מעמידה את הברייתא בהפסד שאינו משתנה כשהדילמה של השומר היא לגבי הקנקנים. יוצא שלפי רבה בר בר חנה ישנה מחלוקת תנאים נוספת לגבי חובתו של השומר למנוע את המפקיד, כשהסברה בגמרא הוא האם לשומר יש חובה למכור גם בהפסד מועט.
הראשונים נחלקו בביאור שיטת רבי מאיר שאומר שבהפסד הקנקנים לא ימכור. הרמב"ן אומר שהשומר אינו מחויב למכור אבל יכול לעשות זאת, כיוון שלפיו יש כאן דבר שלמרות שהמפקיד היה רוצה בו, חכמים לא הטריחו את השומר לעשות. הרשב"א מבין שאסור לשומר למכור בהפסד מועט, כיוון שחובתו של השומר לאינטרסים של המפקיד מוגבלת לפיקדון עצמו ולא לאריזה ולדברים הצדדיים.
הגאונים והרי"ף פוסקים כחכמים, לפי שיטתו של רבה בר בר חנה, כך שהשומר מוכר את הפירות רק אם חסרו יותר מהמצופה. אלא שהם חלוקים לגבי הפסיקה בברייתא, כשלפי הרי"ף פוסקים כחכמים וחוששים גם להפסד מרובה, ולפי הגאונים פוסקים כרבי מאיר. הרא"ש פוסק כרבן שמעון בן גמליאל.
[1] צריך לחקור כיצד השומר יכול מדעתו למכור דבר שאינו שלו. הנימוקי יוסף (כא: ד"ה לקנקנים) מביא בשם הרשב"א שלשומר עצמו אין יכולת למכור את הפירות, ולכן יש צורך בבית דין. לולי דבריו היה ניתן לחשוב על כיוון לפיו השומר מקבל קניין בפירות לצורך האינטרס של הבעלים. אפשר ללכת באופן יותר מתון ולתלות את היכולת בדין זכין המקנה לכל אדם את האפשרות לעשות פעולות קנייניות (האחרונים דנו האדם גם ניתן למכור מדין זכין) שעושות לחברו טוב. אלא שלפי האפשרות הזאת הדין איננו מיוחד בשומר אלא תקף על כל אדם.
[2] כך גם עולה מהגמרא ששואלת על סברתם של חכמים ולא על זאת של רבן שמעון בן גמליאל.
[3] כמובן שהסבר זה נדרש לכך שחכמים ורבן שמעון בן גמליאל לא נחלקו במחלוקת זהה לגבי נכסי שבוי.
[4] ועיין במיוחס לריטב"א (לח. ד"ה רוצה אדם בקב שלו) שמסתפק במידה והמפקיד לא עמל על הפירות. מסקנתו היא שגם עמל קניין נחשב עמל, אבל בפחות עמל מזה (כגון שקיבל את הפירות במתנה או בירושה) הסברה לא חלה וגם חכמים מודים שהשומר צריך למכור את הפירות.
[5] כדי לקיים את המחלוקת בברייתא חייבים לומר שמוכרים פיקדון שעומד להתקלקל. אלא שגם אם מוכרים פיקדון שעומד להתקלקל ניתן לומר שדין פירות יהיה שונה, בטח לפי שיטת הרמב"ן שרבה בר בר חנה יכול לקבל את דברי רב נחמן בר יצחק.
[6] רבי דוד פוברסקי (לח: אות רטז) מפרש את הרשב"א באופן כמותי. השבת הפיקדון עצמו חשובה יותר מהפסד מועט אבל פחות מהפסד מרובה.
[7] קבלת הרא"ש את עמדת הראשונים כנגד הרי"ף איננה סותרת את הצורך שלו לפסוק כרב נחמן בר יצחק. שהרי, למרות שגם בלא הפסיקה כרב נחמן בר יצחק הרא"ש משווה את הדעה במשנה לדעה בברייתא, הדעות עצמן משתנות על פי הפסיקה שלא כרבה בר בר חנה.