המלחמה בעלת התיאור המפורט ביותר במקרא היא מלחמת מדיין. ערב הכניסה לארץ משה מצטווה לעשות את משימתו האחרונה ולהילחם במדיין. בציווי ה-לוהי לא נזכרת הסיבה למלחמה, אולם מתוכחתו של משה למפקדים המופיעה בהמשך ניתן לראות כי הצורך בנקמה הוא על דבר פעור, דהיינו על כך ששלחו נשים להחטיא את עם ישראל.
אמנם, ידועים לנו פרטים רבים אודות מלחמה זאת, אך עדיין מרחפים מעליה לא מעט סימני שאלה. הראשון הוא במניע לצאת למלחמה הזאת. בדרך כלל פעולה צבאית מגיעה על רקע רצון לכבוש שטח או חשש מפעולה צבאית נגדית, ואילו כאן הסיבה המוצהרת היא נקמה. כאן עולה סימן השאלה השני בדבר הדיסוננס בין ההיגיון שעומד מאוחרי האיסור לנקום, לבין הציווי המפורש כאן לנקום במדין. סימן שאלה נוסף עולה בעקבות הפרש בין הציווי ה-לוהי שמדבר על נקמת בני ישראל, לבין הציווי של משה שאומר שהנקמה היא נקמת ה'.
מעבר לשאלות שהזכרנו בדבר המניע ליציאה למלחמה והמוסריות שלו, גם ההתנהלות הצבאית של העם מעוררת שאלות רבות. מדוע לא כל צבא עם ישראל נשלח למלחמה אלא רק קומץ של שניים עשר אלף חיילים[1]? בעבור מה במלחמה זאת מוזכרים מחד היציאה למלחמה עם החצוצרות וכלי הקודש, ומאידך דיני הטומאה והטהרה? אך השאלה שזועקת היא בדבר האכזריות הנדרשת מעם ישראל, הכוללת השמדת כל העם למעט הילדות הקטנות. אם כי מדיין לא נכחד ומופיע בספר שופטים[2] כך שקשה לקבל את התיאור כפשוטו.
כדי להתחיל לענות על השאלות הרבות שהגיעו לפתחנו, נעיין בציווי הראשוני לצאת למלחמה הזאת, אשר נמצא בסיכום החטא על דבר פעור[3]. עוד לפני הציווי בפרשתנו לצאת למלחמה במדיין, ה' מצווה את משה לצרור את המדיינים ולהכות אותם. בציווי לצרור את המדיינים יש שני חידושים. החידוש האחד הוא שהעובדה שהמדיינים החטיאו את עם ישראל הופכת אותם לאויבים. החידוש השני הוא שהכעס מופנה רק כלפי המדיינים ולא כלפי המואבים, זאת למרות שבתיאור החטא נראה שמואב תופסת חלק גדול יותר.
כפי שאמרנו, החידוש הראשון הוא שמעשה המדיינים משווה להם מעמד של אויבים. המדרש[4] מסביר את החידוש הזה, ואומר שציווי זה מעיד על כך שצריך להפוך לאויבים את כל מי שתופס אותך כאויב. הנימוק המובא לציווי להפוך את המדיינים לאויבים, הוא העובדה שהם צוררים לנו, כלומר הם חושבים שאנחנו האויב שלהם. דרשה זאת מובילה גם לחידוש הלכתי, לפיו יש חובה להרוג כל מי שקם להרוג אותך. בהמשך המדרש גם עושה את ההיסק מרוצח למחטיא. מעשהו של המחטיא הרבה יותר קשה, ולכן אם אדם חייב להרוג את הבא להורגו, הוא חייב גם להרוג את מי שבא להחטיא אותו.
החידוש השני הוא האבחנה בין מדיין למואב. מדיין הוא אויב, אך את מואב אין ציווי להפוך לאויב. לכאורה, קריאת הפסוקים אמורה להעלות מסקנה הפוכה. החטא המתואר בבעל פעור הוא מול בנות מואב ולא מול בנות מדיין. האזכור היחיד של מדיין בחטא זה הוא באשה מדיינית אחת, כזבי בת צור, ואיש ישראלי אחד, זמרי בן סלוא. אם אכן בנות מואב היו אחראיות על החטא, מדוע מדיין הוא זה שהופך לאויב ולא מואב?
הכיוון המרכזי בו הולכים הפרשנים[5], הוא שלמואב הייתה סיבה רציונלית ברורה להילחם בעם ישראל. כפי שמתואר בתחילת פרשת בלק, העם המואבי מפחד מעם ישראל שניצח את כל גיבורי האמורי. אמנם, אין בחשש מספיק כדי להצדיק את מעשה מואב, אבל המניע הברור גורם לכך שאין צורך להפוך אותם לאויב דתי.
לא כך המצב במחנה המדייני. בספר יהושע[6], כאשר נזכרת מלחמה זאת, נסיכי מדיין המוזכרים אצלנו מקבלים כינוי נוסף, נסיכי סיחון. הרד"ק[7] מסביר את הכינוי הזה ואומר שמלכי מדיין המוזכרים במלחמה זאת היו תחת כיבושו של סיחון. אם כן, כשעם ישראל כובש את סיחון, הוא משחרר את המדיינים משיעבודו של סיחון. התגובה שהיינו מצפים לקבל מהמדיינים היא הכרת תודה, אך הם במקום מחליטים לתקוף את עם ישראל ולהחטיא אותם.
ההבנה כי המלחמה מול מדיין הינה מלחמה דתית פותחת פתח להבין את כל הפרשייה מחדש. קודם כל, ברור עכשיו למה התורה מציינת בפירוש את לקיחת כלי הקודש אל שדה הקרב. כמו כן, ניתן להסביר מדוע יש צורך לבחור מיעוט של אנשים אשר צדיקותם ידועה ולא לצאת עם צבא שלם. בנוסף, הפער בין הציווי ה-לוהי שמדבר על כך שהנקמה היא לטובת עם ישראל מול ציוויו של משה שעוסק בנקמת ה' מצטמצם. גם מלחמת מדיין, כמו כל המצוות שה' מצווה אותנו היא לטובתנו, אולם כשאנחנו עושים אותה יש לעשותה לא בשביל הטובה המתקבלת ממנה אלא כי ה' ציווה.
אך השאלה שעדיין נשארת פתוחה היא שאלת מוסר המלחמה. כיצד עם ישראל טובח כפי שהתורה מתארת? המדרש[8] טוען כי גם הבדל זה נובע מכך שהסכסוך עם מדיין הוא סכסוך אידיאולוגי. בדרך כלל התורה מחייבת לקרוא לעיר לשלום לפני שנלחמים בה, אך כאן, עקב ייחודיות המלחמה ציווי זה לא תקף. לא ניתן לקרוא לשלום, כיוון שקריאה לשלום וקבלת המדיינים עלולה להשפיע על העם בטווח הרחוק. לו עם ישראל היה משאיר את המדיינים בחיים, הוא היה לומד מדרכיהם הרעות ובסוף מתאכזר גם לאנשים רחמנים[9].
אלא שחשוב להדגיש נקודה מסוימת. העובדה כי לא ניתן לקרוא לעיר לשלום, ויש צורך בסילוק כל אנשיה לא מפרה את מוסר המלחמה לגמרי, אלא פשוט מכריחה שימוש בסט נורמות אחר. על כן, במדרש ההלכה[10] נלמד מכך שכתוב כי המצור נעשה על פי ה' שהותירו למדיינים את האפשרות לברוח. מי שרצה ברח, ומי שבחר להישאר הכריז בכך מלחמה על עם ישראל ונהרג.
בנוסף, תוך כדי הפרשה נזכרים פעמיים דיני טומאת מת. נראה להציע כי אזכורם פה בא לשלול את התפיסה שאם מלחמה היא דתית, אז ההרג באותה המלחמה מקרב את ההורג אל ה'. התורה מבהירה שלא כך הדברים. גם כאשר ההריגה מבוצעת על פי ציווי -לוהי היא איננה טובה, וההורג לא יכול להיכנס למקדש עד שיעבור תהליך של טהרה.
אולם ישנו עוד רעיון המסתתר במלחמה זאת. התורה מפרטת על פני פסוקים רבים את חלוקת השלל. הלוחמים מתחלקים בביזה עם האנשים שנשארו מאחור כך שכל אחד מהצדדים מקבל מחצית מהביזה. ושוב עולה השאלה למה דווקא במלחמה זאת עולה דין השלל? אם יש צורך תמיד לחלק את השלל למה הוא לא מוזכר במלחמות הקודמות, ואם אין צורך כזה למה כאן מחלקים את השלל?
כמו כן, החלוקה לשניים בין הצבא הקטן לבין כל שאר האנשים איננה שוויונית. הלוחמים מקבלים הרבה יותר משאר העם. גם אם מניחים כי לוחם אמור לקבל יותר עבור עבודתו, אין כאן מידתיות. לוחם אחד מקבל בערך כמו שש מאות אנשים שלא יצאו למלחמה. על כן, מסתבר כי חלוקה זאת נעשית במובן סמלי ואין מטרתה באמת לתת לכל אחד שכר הולם לעבודתו. אך זה רק מעצים את השאלה למה מתבצעת חלוקה כזאת?
נראה שהמפתח לפתרון מסתתר במספר חצי. המספר חצי מופיע שוב בהמשך הפרשה באופן מפורש. בני ראובן ובני גד מבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי. לאחר דיון ארוך עם משה בקשתם מתקבלת, אך לשני השבטים הללו מתווסף גם חצי שבט המנשה. יש בעניין זה קושי כפול. מצד אחד לא ברור מדוע משה מוסיף את שבט מנשה לנחלת בני גד ובני ראובן? מצד שני, אם משה מוסיף את שבט מנשה, למה הוא מוסיף רק חצי ממנו ולא את כולו?
הנצי"ב[11] מתייחס לשאלה הראשונה. הוא טוען כי אנשי מנשה היו אנשים צדיקים. יש חשש גדול בהיפרדות של שני השבטים מיתר העם. לכן משה שולח להם את חצי שבט מנשה שיצטרף אליהם כדי למנוע מהריחוק הגיאוגרפי ומהפירוד היחסי להוביל התרחקות מהעם ומה'. תפקידם של אנשי מנשה הוא למנוע מדבר כזה להתרחש. איך משה יודע כי חצי שבט המנשה ישפיעו על שני השבטים האחרים ולא להפך? הוא משאיר שם חצי שבט. הקשר בין שני חצאי שבט המנשה אמור לשמור על חיבור לארץ ולעם, ובעיקר לאפשר לחצי שנמצא בצד השני את המקום לא ללמוד משכניהם ולהתקלקל[12].
רעיון זה מסביר את ההשתלחות של משה בשני השבטים שבאים לבקש ממנו נחלה בעבר הירדן המזרחי. משה לא מקבל את הבקשה בעין יפה, ותוקף את שני השבטים. טיעונו המרכזי הוא שלא יכול להיות שהעם ילך לכבוש את הארץ ואתם לא רוצים לצעוד איתו אל המערכה. בני גד ובני ראובן מבקשים להיפרד מהעם, ומשה מבהיר להם שהם צריכים להיות חלק.
נחזור לשאלת חלוקת השלל. אמרנו כי החלוקה הזאת היא סמלית בלבד. על כן, נראה לומר כי מטרתה היא לסמן את היות הלוחמים נציגי העם ולא מי שפועלים כשכירי חרב עצמאיים. רק ככה הם יוכלו לעמוד בפני האתגרים הרבים שיש במלחמה. כאשר אדם פועל כיחיד הוא מפעיל שכל, ומה שהכי טוב בעיניו זה מה שהוא יעשה, ובמצבי קיצון, ובטח במלחמה הוא יכול גם לטעות. ההבנה שהאדם הוא חלק ממשהו שיותר גדול ממנו, מחייבת אותו להתבטל אל הכלל.
אחרי שעם ישראל נכשל בבנות מואב בבעל פעור הם יוצאים למלחמה מחודשת מול מדיין. מי ערב להם שהם לא יחטאו שוב? הם, כי הם הולכים לא כאנשים פרטיים אלא כנציגי העם. אפשר להעלות על הדעת גם כי מספר הלוחמים במלחמה זאת הוא שתיים עשרה אלף, בדיוק מחצית ממספר האנשים שמתו במגפה על חטא בעל פעור. מחווה זאת מראה כי הצבא בא להילחם במדיין בשמם של אותם עשרים וארבעה אלף.
הפרשה גם מתחילה ברעיון זה אלא בצורה יותר גולמית שלו, במערכת יחסים. פרשת מטות פותחת בדיני הפרת נדרים. האב יכול להפר את נדרי ביתו, האיש יכול לבטל את נדרי אשתו. מערכת היחסים דורשת מהאדם להבין כי הוא לא לבד ולא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא חלק ממשפחה, ואם הדבר מפריע לשאר המשפחה עליו להפסיק.
[1] לצורך השוואה, במפקד בפרשת פנחס (במדבר פרק כו פסוק נא) בו נמנה צבא עם ישראל, הצבא מונה מעל שש מאות אלף חיילים.
[3] ספר במדבר פרק כה פסוקים יז-יח
[5] ראה למשל רש"י ספר במדבר פרק לא פסוק ב ד"ה מאת
[7] ספר יהושע פרק יג פסוק כא ד"ה נסיכי סיחון יושבי הארץ
[9] כמובן שסברה זאת אינה מספקת הסבר מניח את הדעת להריגת הטף. הרב יואל בן נון נדרש לשאלה זאת וטוען שהמורשת של אותם ילדים הייתה רצח הוריהם כך שבשלב מסוים הם היו רוצים נקמה, על כן הורגים אותם, כפי שהורגים בן סורר ומורה.
[10] ספרי במדבר סימן קנז אות ה כדעת רבי נתן
[11] העמק דבר ספר דברים פרק ג פסוק טז
[12] רעיון זה מובא על ידי הרב שלמה ריסקין בספרו אור תורה לספר במדבר עמוד 199
