פרשת בהר פותחת בציווי על שנת שמיטה[1]. אחת לשבע שנים מצווים בני ישראל לנטוש את קרקעותיהם, ולהפסיק לבצע כל פעולה חקלאית, החל מחרישת השדה ועד איסוף הפירות. לא רק שנאסרות הפעולות החקלאיות, אלא שגם הפירות הגדלים בשדה מוגדרים כהפקר, ומתוך כך הם מותרים באכילה לכולם.
אך מצוות השמיטה כבר הופיעה קודם לכן, בפרשת משפטים שבספר שמות[2]. התורה בדרך כלל אינה נוהגת לחזור על מצוות ללא צורך ברור, ולכן יש לשאול מדוע מצווה זו נזכרת פעמיים. השאלה כפולה: מצד אחד, מדוע לחזור עליה פעם נוספת? ומצד שני, מדוע לא לאחד את כל פרטיה במסגרת אחת? אם יש לתורה מה להוסיף, מדוע לא להוסיף את התוספת כבר בפרשה הראשונה?
שמיטה כמצווה סוציאלית
הופעתה הראשונה של מצוות השמיטה בתורה נמצאת בפרשת משפטים, במסגרת רצף של מצוות חברתיות. היא מופיעה לצד דינים העוסקים בצדק משפטי, רגישות לגר, איסור לקיחת שוחד, והתחשבות בעניים. גם הציווי על שמירת שבת, שמופיע מיד לאחר מכן, מנומק בהנחה שיש לאפשר לעבדים ולבהמות לנוח.
ההקשר כולו יוצר רושם ברור: שמיטה היא חלק ממחויבותו של האדם לחברה הסובבת אותו. אחת לשבע שנים, האדם נוטש את שדהו לטובת העניים והחלשים. נותן להם לאכול מפירות השדה ומהיבול שלו. יש כאן דרישה מוסרית בסיסית — לא להחזיק הכול לעצמך, ולשתף אחרים במה שהקרקע מצמיחה.
קריאה סוציאלית של פרשת בהר
בקריאה ראשונית, ייתכן לחשוב שגם בפרשת בהר מצוות השמיטה נועדה למטרות חברתיות. בהמשך אותה פרשה מופיעות מצוות נוספות שנראות גם הן כמצוות סוציאליות: איסור להפקיע מחירים, איסור להלוות בריבית, ולא להשאיר אדם במצב של עבדות לצמיתות. גם מצוות היובל, הכוללת השבת קרקעות ושחרור עבדים, נראית כמי שמטרתה ליצור תיקון מחזורי באי-שוויון הכלכלי, ולהשיב רכוש וזכויות לבעליהם המקוריים.
לפי קריאה זו, אפשר לראות בשמיטה, ביובל ובאיסורי האונאה והריבית מערכת חוקים שלמה, שמטרתה לשמור על איזון חברתי לאורך זמן, למנוע התעשרות יתר של מעטים, ולספק רשת ביטחון לחלשים. במבט כזה, גם פרשת בהר משתלבת במגמה החברתית, בדומה לפרשת משפטים. עם זאת, עיון מדוקדק בפרטי הלשון והמבנה של הפרשה עשוי להצביע על מגמה נוספת, שונה במובהק.
המגמה של פרשת בהר
נתחיל במצוות יובל. בשנת היובל יש ציווי לשחרר את העבדים, ולהשיב את הקרקעות לבעליהם המקוריים. אך למרות זאת, שמה של המצווה אינו מתייחס למצוות הללו כי אם למצווה שלישית, לתקוע בשופר.
עצם העובדה שהתורה בוחרת לקרוא לשנה כולה בשם "יובל" – שהוא כינוי לקרן השופר – מלמדת מהו ליבה של השנה הזו. לו הייתה עיקרה אחת המצוות האחרות, ייתכן שהתורה הייתה קוראת לה "שנת שחרור העבדים", או "שנת השבת הקרקעות". אך היא נקראת על שם השופר, והדבר מעיד שתקיעת השופר איננה רק הכרזה על כניסת השנה או רק הכרזה על הצורך לקיים מצוות, אלא מעשה בעל חשיבות עצמאית.
תקיעת השופר במקרא איננה רק פעולה טכנית, אלא קול שמסמל הופעת מלך והכרזה על ריבונותו[3]. לכן, גם בשנת היובל התקיעה אינה רק פתיחה של תהליך, אלא מעשה שמבטא את המלכת הקב"ה. היא מציבה את הרעיון שהאדם איננו בעלים מוחלטים לא על קרקעותיו ולא על עבדיו. מתוך תודעה זו נגזרות גם ההשלכות החברתיות של השנה — שחרור העבדים והשבת הקרקעות.
על רקע זה ניתן להבין גם את יתר המצוות שבפרשת בהר. דינים כמו איסור מכירת הקרקע לצמיתות, חובת הפדיון, איסור ריבית, איסור הפקעת מחירים — כולם מבוססים על אותה תודעה יסודית: לאדם אין בעלות מוחלטת, לא על אדמה, לא על ממון, ולא על הזולת. המצוות השונות לא נועדו רק ליצור שוויון חברתי, אלא בראש ובראשונה להזכיר לאדם את מקומו — כנברא החי בתוך עולם שאיננו בבעלותו, אלא נמסר לו באחריות ובאמון. כל מערך הדינים הזה נגזר מתוך אותה נקודת מוצא: שהקב"ה הוא הריבון, והאדם נקרא לחיות על פי תנאיו.
שמיטה כביטוי למלכות ה'
גם במצוות השמיטה עצמה ניתן לראות מהלך דומה, אם משווים את מצוות השמיטה של פרשת משפטים, לזאת של פרשת בהר. בפרשת משפטים מדובר בציווי אקטיבי: האדם מצווה לנטוש את שדהו כדי שהעניים יוכלו לאכול ממנו. לעומת זאת, בפרשת בהר פעולת השמיטה אינה מוצגת כמעשה יזום, אלא כהימנעות — לא לזרוע, לא לזמור, לא לקצור. האדם מתייחס לקרקע כאילו היא לא שלו וממילא הוא לא עובד אותה, וכל מי שרוצה יכול לבוא ולקחת. לא רק העניים רשאים לאכול מן הפירות, אלא כולם גם בעל הקרקע עצמו, התושבים, העובדים, ואף החיות.
הבדל לשוני נוסף נוגע לביטויי הבעלות. בפרשת משפטים הקרקע נקראת "ארצך", והאדם הוא זה שמשחרר את אחיזתו בה לטובת אחרים. בפרשת בהר, לעומת זאת, הקרקע אינה מוצגת כרכושו של האדם, אלא כ"הארץ אשר אני נותן לכם" — כלומר, הארץ היא של הקב"ה, ואנחנו נמצאים בה רק מכוח זה שהוא נתן אותה לנו.
עיון בשתי פרשיות השמיטה מגלה שלמצווה זו שני רבדים משלימים. בפרשת משפטים השמיטה מופיעה כהנחיה שנועדה להיטיב עם החלש. בפרשת בהר, לעומת זאת, הדגש עובר אל עצם הציות — ההכרה בכך שהקרקע, כמו גם האדם עצמו, שייכים לקב"ה. אין כאן תיקון חברתי, אלא אמירה ברורה שלא האדם הוא הריבון אלא ה'.
מהלך כפול זה אינו ייחודי לשמיטה בלבד, אלא מאפיין את כל מצוות התורה. כל מצווה מורכבת מחובת ציות – מעשה שנדרש מהאדם משום שצווה עליו – וממשמעות פנימית העומדת בבסיס הצו. גם כאשר הטעם איננו גלוי, הציות נדרש; אך כאשר מעמיקים, מתגלה שהתורה כולה נועדה לא רק לכפות על האדם את רצון ה', אלא לעצב באמצעותו חברה מתוקנת, צודקת ורגישה. מצוות התורה אינן גזירות טכניות, אלא קריאה לחיים מוסריים תחת ריבונותו של ה'.
[1] ספר ויקרא פרק כה פסוקים א-ז
[2] ספר שמות פרק כג פסוקים י-יא
[3] למשל בהמלכת שלמה (ספר מלכים א, פרק א פסוקים לד ולט) אנחנו רואים שתקיעת שופר מצטרפת לקריאה יחי המלך
