רקע
בסוגיה זאת נדון בשאלה כיצד המלאכה עליה מסכמים השואל והמשאיל משפיעה על חיוביו של השואל, ובסיבות לכך.
מקורות
א. בבא מציעא צו. "בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה… ליכא ממונא"
ב. רש"י בבא מציעא צו. ד"ה מהו
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ב הלכה ט עם מגיד משנה
ריטב"א בבא מציעא צו. ד"ה שאלה לרבעה מהו
ג. מאירי בבא מציעא צו. ד"ה השואל את הפרה
תורת חיים בבא מציעא צו. ד"ה שאלה לרבעה
[חידושי הרי"מ בבא מציעא צו. ד"ה שם שאלה לעשות בה פחות משוה פרוטה]
ד. פסקי רי"ד בבא מציעא צו. ד"ה בעי רמי בר חמא
הסבר הסוגיה
בעי רמי בר חמא: שאלה לרבעה מהו? כדשיילי אינשי בעינן – ולהכי לא שיילי אינשי, או דלמא: טעמא מאי – משום הנאה, והאי נמי הא אית ליה הנאה? שאלה ליראות בה מהו? ממונא בעינן – והאיכא, או דלמא ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן, וליכא? שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו? ממונא בעינן – ואיכא, או דלמא כל פחות מפרוטה לא כלום היא? שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה, מהו? מי אמרינן: זיל בתר שואל ומשאיל – ואיכא, או דלמא: זיל בתר פרות, וכל חדא וחדא ליכא ממונא?
[בבא מציעא צו.]
רמי בר חמא מעלה ארבע שאלות לגבי התוכן של עסקת ההשאלה. הראשונה מבין השאלות עוסקת באדם ששאל בהמה על מנת להרביע אותה. ישנן שתי נקודות שצריכות ביאור בשאלה הזאת. קודם כל צריך להבין מה השאלה, או במילים אחרות כיצד העובדה שהבהמה הושאלה על מנת שירביעו אותה משפיע על העסקה? לאחר מכן יש לברר מה הגדר של הרבעה ומדוע הוא גורר את אותו השינוי בעסקה.
הנקודה הראשונה נתונה במחלוקת ראשונים. רש"י מבין שארבעת ספקותיו הראשונים של רמי בר חמא הם לגבי חיוב אונסים. הרמב"ם לעומתו פוסק את ארבעת הספקות הללו רק לגבי פטור שאלה בבעלים. דבריו של הרמב"ם מבוססים על הקשר בעיותיו של רמי בר חמא בגמרא, הן המשך הבעיות העוסקות בפירוש בפטור שאלה בבעלים, והן מיקום הבעיות בגמרא בין סוגיות שאלה בבעלים. אם כן, צריך לשאול מדוע רש"י החליט לפרש לא כך ולהסב את ארבעת ספקותיו הראשונים של רמי בר חמא על חיוב אונסים?
אלא שהראשונים דווקא מקבלים את פירושו של רש"י ומקשים על הרמב"ם. הקושיה שלהם מניחה שאין סיבה לחלק בין חיוב אונסים לפטור שאלה בבעלים. אם ישנה עסקת השאלה אז השואל חייב באונסים ונפטר במידה והוא הושאל עם הבהמה, ואם אין עסקת השאלה הוא פטור מאונסים, ומדוע הרמב"ם מחלק?
כדי לענות על השאלה הזאת נעבור לעסוק בנקודה השנייה והיא האיפיון של הרבעת הבהמה. הגמרא מסבירה את הספק ואומרת שהרבעת הבהמה מיוחדת כיוון שהיא לא הסיבה הרגילה שאנשים משאילים בהמות[1]. העובדה שאין דרך להשאיל את הבהמות על מנת להרביע אותן יכולה לנבוע משלוש סיבות עקרוניות: באותו המקום אין דרכם של אנשים להרביע בהמות, הדבר איננו חוקי או שכשהתורה הגדירה את ההשאלה היא קבעה שכדי שיחולו הדינים ההשאלה צריכה להיות בעלת תוכן מסוים[2].
המשך הגמרא מפתיע. במקום שהגמרא תמשיך את צד הספק השני באותו המישור ותגיד שאולי אין צורך בכך שתוכן ההשאלה יהיה התוכן הרגיל, או שתחלוק על העובדה שאנשים לא שואלים בהמות כדי להרביע אותן, הגמרא אומרת שהצד לומר שאין הבדל בין השאלה בהמה לחרישה לבין השאלה להרבעה היא כיוון שבשני המקרים יש לשואל הנאה. התנסחותה של הגמרא מזקיקה אותנו להתייחס ליחס שבין דרך ההשאלות להנאה שיש לשואל מהחפץ.
כאמור, רש"י אומר שהגמרא מסתפקת בשאלת חיוב האונסים. חידושי הרי"מ מעלה אפשרות שחיוב אונסים תלוי בקניית החפץ. על כן, ניתן לקנות את גוף החפץ או את תשמישיו. ספקה של הגמרא נובע מכך שלכל חפץ יש תשמישים מוגדרים, והרבעת הבהמה היא לא אחד מתשמישיה, אלא שיכול להיות שהשואל יכול לקנות את ההנאה שיש לו מהאפשרות להשתמש בבהמה על אף שההנאה הזאת איננה אחד מהשימושים המקובלים.
הריטב"א מבין שרש"י ודאי סבור שהשואל מקבל עליו גדרי שמירה וחייב כשומר שכר, וכל הסתפקותה של הגמרא הוא רק לגבי חיוב אונסים[3]. לפי זה ניתן לפרש את הספק ולומר שאפשר להסתכל בשתי צורות על ההנאה. ההנאה יכולה להיות הדבר הנקנה ואז הקונה אותה יהיה שואל, והיא יכולה להיות שכרו של המקבל את הבהמה ואז חיובו הוא כשומר שכר.
בשיטת הרמב"ם אפשר ללכת בשני כיוונים עקרוניים. הכיוון האחד הוא שהרמב"ם מקבל את דבריו של רש"י ואומר שהספק הוא בעצם החלת שאלה במקרה בו הבהמה הושאלה על מנת להרביע אותה, ואז נצטרך להסביר מדוע בכל זאת לפי הרמב"ם חייב באונסים. הכיוון השני מבוסס על כך שהספק הוא לא בהשאלה אלא רק בפטור בעליו עמו. לפי הכיוון הזה נצטרך להסביר את החילוק שבין חיוב אונסים לבין פטור שמירה בבעלים.
המאירי מסביר את הספק כמו הרמב"ם ומאפיין אותו בכך שהבהמה לא נשאלה למלאכה[4]. הפרשנות הזאת מעלה אפשרות ללכת בכיוון השני. גדר פטור בבעלים לפי הרמב"ם נובע מכך שהמשאיל המשועבד לא יכול לשעבד את השואל[5]. אפשר לטעון שכאשר השואל לא עושה מלאכה בחפץ הוא לא משתעבד. עסקת ההשאלה מתבצעת בשלמותה כי לשואל יש הנאה, אבל פטור הבעלים לא חל כי הוא תלוי בהשתעבדות. לפי זה ספקה של הגמרא הוא האם ההשתעבדות היא דבר עצמאי שתלוי בכך שתוכן ההשאלה הוא מלאכה, או שההשתעבדות תלויה בהנאה שיש לשואל מהחפץ.
התורת חיים אומר תירוץ שאינו שונה בהרבה מזה של המאירי, אבל התפיסה בו היא הפוכה. הנחת המוצא שלו היא שהמשתמש בחפץ אינו מקבל דין שואל ובכל זאת חייב באונסים. כמו שראינו לגבי שומר חינם שחיובו בפשיעה הוא פשוט כך גם חיובו של השואל באונסים פשוט[6]. התורה חידשה את פרשיית שואל ובתוכה גם את פטור שאלה בבעלים רק במקרים הסטנדרטים של שאלה. לכן במידה ולא חלים במקרה הזה דיני שואל נדון אותו לפי עיקר הדין בו האדם המשתמש בחפץ חייב באונסים.
חידושי הרי"מ מציע חילוק אחר. טענתו היא שתוכן העסקה משפיע רק על השואל ולא על המשאיל. לא משנה מה השואל עושה בבהמה מבחינת המשאיל הבהמה עדיין לא אצלו כך שהוא לא יכול להשתמש בה והיא נשמרת על ידי אחר, ולכן התחייבויות השואל כלפי המשאיל נשארות בעינן. לעומת זאת פטורו של השואל בשאלה בבעלים לא חל כיוון שהוא מצידו לא עשה עסקת השאלה[7].
ספקו השני של רמי בר חמא דומה בכך שגם הוא מדבר על שינוי מתוכן עסקת השאלה רגיל. במקום להשתמש בבהמה כדי לחרוש השואל רוצה אותה כדי שיחשבו שיש לו ממון רב. אלא שהגמרא מנמקת את הספק באופן אחר לגמרי. כאן ההתלבטות היא לגבי האם עסקת ההשאלה תלויה בכך שיעבור ממון בין הצדדים השונים וזה מתרחש פה, או שהעסקה נובעת מכך שהשואל ירוויח מגוף הבהמה.
למרות השוני בין הסברי הגמרא לספקות השונים לא קשה להתאים ביניהם. לפי רש"י הספק הוא בשאלה האם ניתן לקנות את הבהמה לצורך של להראות בה, כאן למרות שהשימוש הוא חלק מהשימושים המקובלים הבעיה היא שלכאורה שום דבר אינו נקנה. המאירי אומר בפשטות שגם כאן אין מלאכה והספקות זהים. לפי האדמו"ר מגור אפשר להבין בקלות שאם הולכים אחר המשאיל יש כאן עסקת השאלה רגילה כיוון שהוא מאבד את העבודה הרגילה של הפרה. צד הספק השני מניח שהולכים אחר השואל ואז הוא לא מרוויח ממון, על אף שהוא נהנה.
הרי"ד לעומת זאת מבין שהספק הזה תלוי בפשיטת הספק הקודם[8]. כדי להסתפק לגבי השאלת בהמה להראות בה, צריך להכריע לפני כן שכל הנאה, גם אם איננה מלאכה, מגדירה את העסקה כהשאלה. לפי זה צריך לשאול האם ההנאה צריכה להגיע דווקא מגוף הבהמה ואז במקרה בו ההנאה מגיעה מאחרים שחושבים שאתה עשיר ההנאה מגיעה ממקום אחר ואין השאלה, או שאין כלל כזה.
הספק השלישי עובד גם הוא על אותו העיקרון שראינו בשתי הספקות הקודמים לפי רש"י והרמב"ם[9]. כאן המלאכה היא אמנם המלאכה הרגילה, אמנם היא מוגבלת לפחות משווה פרוטה. היה ניתן להסביר שהספק הוא בשאלה האם מתייחסים לפחות משווה פרוטה כממון או לא, אך לא נראה כך מההסבר שהגמרא מביאה לספק. לכן נראה לומר בפשטות שהספק מניח שפחות משווה פרוטה לא נחשב ממון. אם מניחים כך שוב ניתן להסתפק בשאלה שלא למלאכה כמו שעושה המאירי, או לחלופין האם הולכים אחר השואל שמקבל דבר שאיננו ממון או אחרי המשאיל שמאבד ממון.
הספק הרביעי הוא בשאלה האם כאשר שאל שתי פרות לעשות מלאכה של פרוטה כך שכל אחת מהפרות בפני עצמה דינה בפחות מפרוטה. בפשטות הספק הזה מבוסס על הקודם[10]. אם בהמה אחת שמשאילים אותה בשביל פחות משווה פרוטה לא נחשבת מושאלת, האם הדין ישתנה כשמצרפים עוד בהמה כך שביחסים בין השואל והמשאיל יש העברת הנאה של פרוטה.
שורש הספק הוא האם יש להתייחס לעסקת השאלה כשתי עסקאות או עסקה אחת. בדומה לדרך בה הסברנו את שיטת רש"י על פי חידושי הרי"מ צריך לפרש כאן. שאלה היא קניית שימוש בחפץ. על כן צריך להסתפק בשאלה האם כיוון שצריך לקנות תשמיש כל בהמה בנפרד יש לפצל את העסקאות, או שההסתכלות היא על השואל שמקבל מהמשאיל שווה פרוטה כך שהוא וודאי שואל.
סיכום
רמי בר חמא מסתפק במקרה בו האדם שואל בהמה מחברו על מנת להרביע אותה. רש"י מסביר שהספק הוא האם נוצרת עסקת השאלה. הריטב"א אומר שאם אין כאן השאלה יש כאן שמירת שכר. הרמב"ם מגביל את הספק רק לשאלה האם ייפטר כאשר גם הבעלים ישאל.
בביאור הספק לפי רש"י נראה לומר שהרבעה הוא לא אחד מתשמישי הבהמה בשבילו ניתן לקנות אותה. הרמב"ם יכול לקבל את העיקרון הזה ולומר שבכל זאת הוא חייב באונסים כיוון שבאונסים הוא חייב מעיקר הדין וההגבלה הזאת היא רק כדי להחיל את הפטור. המאירי הולך בקו לפיו הספק הוא בשאלה האם הפטור חל למרות שיש כאן השאלה.
בנוסף, רמי בר חמא מסתפק במקרה בו הבהמה הושאלה על מנת שיראה כאילו לשואל יש יותר נכסים, העבודה אותה הבהמה תעשה פחותה משווה פרוטה, וכן בשאלת הצטרפות שתי עסקאות השאלה על מנת להשלים לפרוטה.
[1] לולא הסברה של הגמרא היה ניתן לומר שכיוון שצריך להרוג בהמה שנרבעה, מלכתחילה השואל מחל עליה.
[2] כל אחד מהשימושים הנ"ל יחייבו אותנו לשאול מדוע הגמרא בחרה דווקא את הדוגמא של הרבעת הבהמה שהיא גם מאוד רחוקה ובוטה.
[3] על פי הדרך בה הסברנו קודם אין הכרח לומר כך. שואל ושומר שכר הם חיובים שונים לפי רש"י, ולכן השומר צריך לקנות את החפץ כדי להתחייב באונסים. במידה והוא עושה את זה הוא נהיה שואל, ואם הוא לא יכול לעשות את זה אפשר לומר שהוא בכל זאת לא שומר שכר, כיוון שלשומר אין את הזכות להשתמש בבהמה. הנחת המוצא של טענה זאת היא שהסכם מחייב את השומר לשמור ובמקרה הזה התורה ביטלה את ההסכם הקיים.
[4] חידושי הרי"מ משתמש בעיקרון הזה כדי להסביר מדוע הרי"ף לא הביא את ספקות הגמרא. איפיון הספקות כלא מלאכות גורם לו לקשר בינם לבין שיטת רב המנונא שכדי שיחול פטור שאלה בבעלים הבעלים צריך להיות עם הבהמה בשעת מלאכתה. על כן, במידה ואין מלאכה והשואל רק נהנה מהבהמה יש להסתפק אם פטור. כיוון שדבריו של רב המנונא נדחו מההלכה הרי"ף לא היה צריך להביא אותם.
[5] ראש הישיבה ביד פשוטה (הלכות שאלה ופיקדון פרק ב הלכה ח ד"ה נלפע"ד) מציע להסביר שצד הפטור מניח שסיבת הפטור היא שותפות שנוצרת בין השואל והמשאיל. כאשר הבהמה נשאלת על מנת להרביע אותה או להראות בה, לא סביר שהבעלים שותפים מביצוע המלאכה ולכן הפטור לא יחול.
[6] הלחם משנה (הלכות שאלה ופיקדון פרק ב הלכה ט ד"ה השואל את הבהמה) מסביר שהחיוב אונסים נובע מעצם ההשתמשות. אבן ישראל תולה את החיוב בהתחייבותו של השואל לשלם אונסים. הגרי"ד (רשימות שיעורים ד"ה גמ'. וז"ל שאלה לרבעה מהו) אומר באופן יותר פשוט שגם אם אדם אינו שואל ומשתמש בחפץ הוא חייב מדין שואל שלא מדעת.
[7] ישנו צד בעייתי בפרשנות הזאת כיוון שכל חיוב ופטור הוא דו צדדי. המשאיל עושה עסקת השאלה עם השואל. אם הולכים אחר המשאיל בו הכל רגיל מדוע מחלקים בין חיוב לפטור, וכן אם הולכים אחר השואל. וצריך עיון. אלא שניתן להשתמש בפרשנות הזאת דווקא בשיטת רש"י. אם הולכים אחר המשאיל הוא איבד פרה ולכן יש כאן השאלה, לעומת זאת השואל קיבל מושא הרבעה וזאת לא השאלה.
[8] טענתו מבוססת ככל הנראה על גרסה שונה בגמרא.
[9] הרי"ד מסביר שגם הספק הזה תלוי בקודם ורק אם אומרים שלהראות בה זה הנאה, אפשר לדון על כמה הנאה צריכה להיות שווה. המוטיבציה לפרשנות הזאת היא שככל הנראה קשה לתאר סיטואציה בה אדם שואל בהמה לצורך חרישה שהיא פחות משווה פרוטה, ולכן הרי"ד אומר שהמקרה הזה ככל הנראה הוא במצב בו הבהמה הושאלה על מנת להראות בה.
[10] הלחם משנה נדרש לשאלה מדוע הרמב"ם פוסק את הספק השלישי אם הספק הרביעי מבוסס עליו, הרי יש כלל שבכל מקרה בו ספק תלוי בספק אחר, ניתן לפשוט את הספק הראשון לפי השני, ובמקרה שלנו מזה שמסתפקים לגבי שתי פרות אפשר לפסוק שבפרה אחת צריך שווה פרוטה. הוא מתרץ שהכלל תקף רק כאשר הגמרא תולה את הספקות בפירוש. עולה מדבריו שהכלל נובע מכך שהגמרא היא זאת שאומרת שכך צריך לפסוק, וכשהיא לא אומרת כך בפירוש אי אפשר להכריע את הספק. הב"ח (אבן העזר סימן קכב ד"ה כתב בית יוסף) חולק על הקביעה הזאת, ואומר שלכאורה גם כאשר הגמרא לא כותבת בפירוש צריך לפסוק לפי הסברה. עולה מדבריו שההיגיון מאחורי כלל הפסיקה הוא שהסתפקות במצב שתלוי בספק מוכיחה שלשם המסתפק נוטה. וצריך עיון כיצד יסביר את הרמב"ם אצלנו.