רקע
טענת הגמרא שבעסקת שמירה הדדית השומרים פטורים מלשלם עקב פטור שאלה בבעלים, גורמת לראשונים לדון ביחס של הפטור בין מערכת השומרים למערכת השואלים.
מקורות
א. בבא מציעא פא. "שמור לי ואשמור לך… ואשמור לך למחר" (השני)
ב. רש"י בבא מציעא פא. ד"ה שמירה בבעלים היא
[נתיבות המשפט סימן שה ס"ק ב]
טור חושן משפט סימן שה "שמור לי ואשמור לך…"
רמב"ם הלכות שכירות פרק י הלכה ב עם מגיד משנה
ש"ך חושן משפט סימן שה ס"ק ו
[אבן האזל הלכות שכירות פרק י הלכה ב]
בית יוסף חושן משפט סימן שה "ובקושיית רבינו… שורש קכ"ה"
הסבר הסוגיה
תנו רבנן: שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמור לך – כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ואמאי? שמירה בבעלים היא! – אמר רב פפא: דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר
[בבא מציעא פא.]
המשנה אומרת שכאשר שני אנשים מסכימים על שמירה הדדית הם נעשים שומרי שכר זה לזה. הגמרא שואלת כיצד הדבר יתכן, הרי אם כל אחד מהאנשים הוא השומר של השני, יש פה דין של שמירה בבעלים[1]. רב פפא מתרץ את המשנה על ידי כך שהוא מעמיד אותה דווקא במקרה בו הסיכום בין האנשים הוא דווקא על שמירה שאיננה חופפת ומתבצעת בזמנים שונים, דוגמת שמור לי היום ואשמור לך למחר.
הגמרא עושה מהלך זהה לברייתא המרחיבה את דין המשנה ומפרטת שלושה מצבים נוספים בהם יש עסקאות הדדיות של שמירה ושאלה בהן דין האנשים הוא כשל שומרי שכר. גם כאן הגמרא מקשה שדין האנשים לא אמור להיות כשל שומרי שכר כי עסקה הדדית מפעילה את פטור שמירה בבעלים. רב פפא מתרץ באותה צורה ומעמיד גם את הברייתא במקרה בו זמני השמירה אינם חופפים.
בפשטות, כשהגמרא מקשה על הברייתא היא מקשה על כל ארבעת המקרים, אולם רש"י מפרש אחרת. רש"י מגביל את קושיית הגמרא רק למקרה הראשון של שמור לי ואשמור לך, אז יש דין שמירה בבעלים[2], אבל בעסקת השאלה הדדית ובעסקה המשלבת שמירה והשאלה אין דין שמירה בבעלים.
הרמב"ם חולק על רש"י. הוא פוסק את העמדתו של רב פפא על כל המקרים המופיעים בברייתא, כך שניתן להבין כמו שכותב הרב המגיד, שבמקרה בו זמני השמירה חופפים יש דין שמירה בבעלים[3] כמו פשטות הגמרא. וכך מביא הטור בפירוש בשם הרמ"ה.
הטור מקשה הן על רש"י והן על שיטת הרמב"ם והרמ"ה. הקושיה הגדולה שלו על רש"י היא מהמקרה בו שני אנשים משאילים אחד לשני באותו הזמן. במקרה הזה כל אחד מהאנשים מספק שירות בשביל חברו, כך שאמור לחול פטור שאלה בבעלים. הקושיה על שיטת הרמב"ם והרמ"ה היא מכך שבמקרה בו אדם אומר לחברו שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך שני החפצים נמצאים בסוף אצל אדם אחד שמתפקד גם כשואל וגם כשומר, ואם כן מדוע יש במקרה הזה שמירה בבעלים?
נתחיל בפירוש שיטת רש"י. רש"י מנמק את הסיבה בגינה יש דין שמירה בבעלים במצב בו שני האנשים שומרים אחד לשני ואומר שכל אחד עושה מלאכה בשביל השני. מכאן מוכח שבמקרה של שומר ושואל האנשים לא עושים מלאכה אחד בשביל השני, וכמו שהוא כותב בפירוש הבעלים של חפץ לא עוסק במלאכה בשביל השומר.
בעל נתיבות המשפט מבאר שבשואל כל ההנאה שלו. ובמילים אחרות, השואל לא עובד בשביל המשאיל אלא מקבל ממנו זכות. ההתחייבויות של השואל הן רק להשיב את החפץ או את ערכו, אבל הוא לא מספק לשומר כלום במהלך התקופה הזאת[4]. כלומר, השואל קונה את החפץ, ולא שומר עליו בשביל המשאיל כך שהוא לא עובד בשבילו וממילא אין פה דין של שאלה בבעלים.
אם מבארים כך מדוע לפי רש"י פטור בעסקה בין שני שואלים, ניתן לומר שמי שמחיל במקרה הזה דין שאלה בבעלים סבור שבהשאלה השואל משועבד למשאיל כי הוא מספק לו שמירה מפני גניבה ואבידה, ומחויב לשלם לו במקרה בו החפץ נאנס. אלא שתפיסה זאת רק מחזקת את השאלה שרובצת על הרמב"ם וסיעתו, מדוע הם טוענים שכאשר אדם נעשה שומר ושואל הדבר נחשב שאלה בבעלים?
הכיוון בו צריך ללכת הוא שלפי הרמב"ם במקרה של השאלה המשאיל מחויב לשואל. הש"ך אומר שהשיעבוד הוא בשלב שלפני ההשאלה אז המשאיל התחייב לתת לשואל חפץ ולכן הוא משועבד לו. פרשנות זאת של הש"ך מרחיבה מאוד את העבודות שהבעלים יכול לשעבד את עצמו בהם, כיוון שכאן כל מה שהבעלים עושה זה רק להמציא את החפץ[5].
אמנם ניתן להציע דרך אחרת באותו הכיוון לפיה השיעבוד של שואל הוא הפוך מזה של שומר[6]. שומר עושה עבודה בשביל הבעלים ודואג לכך שהפיקדון לא ייפגע. שואל לעומת זאת מקבל הנאה מהמשאיל[7]. יותר מזה, כאשר המשאיל רוצה לקחת את החפץ שלו הוא לא יכול לעשות זאת עקב ההתחייבות שיש לו כלפי השואל. בעצם, השיעבוד של המשאיל נובע מכך שהחפץ שלו משועבד[8].
סיכום
טענת הברייתא היא שבמקרה בו יש עסקת שמירה או שאלה בין שני אנשים דינם הוא כשל שומרי שכר. הגמרא מעלה את שאלת שמירה בבעלים, ורב פפא מתרץ שזמני הסכמי השמירה אינם חופפים. הראשונים חלוקים באיזה מקרים של עסקה הדדית דין שמירה בבעלים חל.
רש"י מבין שהשאלה יוצרת קניין, ולכן רק מקרה בו העסקה היא רק של שמירה הגמרא נדרשת רק לעניין שאלה בבעלים. הטור מציע אפשרות אחרת לפיו גם השאלה היא התחייבות ולכן מציע להוסיף לרשימת המקרים בהם יש שאלה בבעלים גם השאלה הדדית. הרמ"ה אומר שגם כאשר העסקה היא השאילני ואשמור לך ושמור לי ואשאילך חל דין שמירה בבעלים.
האחרונים הולכים בשתי דרכים כדי להסביר את דבריו. הש"ך אומר שההתחייבות להשאיל בעתיד משעבדת את הבעלים. הצענו כיוון אחר שעולה בבית יוסף לפיו השימוש של השואל בחפץ של הבעלים וחוסר היכולת של הבעלים לקחת אותו הוא היוצר את השיעבוד.
[1] התנסחות הגמרא פה מהווה ראיה לכך שפשיעה בבעלים מפקיע שם שומר, שכן הגמרא לא מוכנה לקבל את עצם הפיכתו של האדם לשומר, והיא בכלל לא מדברת על התשלומים או ההתחייבויות שלו.
[2] מעבר לכך שהפירוש של רש"י יוצא מהפשט כיוון שלא נראה שהגמרא מחלקת בין המקרים השונים בברייתא, הפרשנות שלו קשה בגמרא כיוון שלפי דבריו הגמרא עושה את אותו מהלך פעמיים כמו שאומר הש"ך.
[3] הכסף משנה לא מקבל את הדיוק הזה ברמב"ם. טענתו היא שהרמב"ם העמיד את כל הברייתא כמו רב פפא כדי לא להעמיד את חלקה באופן אחד ואת השאר באופן אחר (ביד פשוטה הביא לכך ראיה מתוספתא פרק ח הלכה כב). הראיה שלו היא מכך שהרמב"ם כותב בפירוש את דין שמירה בבעלים כלפי דין שמור לי ואשמור לך ולא כלי שאר הדינים. ועיין אבן האזל שמסביר מדוע הרמב"ם עשה זאת למרות שהוא סבור שהדין נכון בכל המקרים.
[4] על אף שדינו של השואל לאורך התקופה היא כשל שומר שכר ואינו חייב באונסים, חיובי גניבה ואבידה שלו נובעים מקניין ולא מהתחייבות כמו שכתב הגרי"ד (רשימות שיעורים פא. בענין בבעלים מחמת שאלה אות ג).
[5] ועיין באבן האזל שמבין שכדי שהשיעבוד יחול המשאיל ממש צריך להעביר את החפץ בשביל המשאיל.
[6] הסברה לחילוק הזה היא שבשומר תוכן העסקה היא לטובת הבעלים ולכן הבעלים מחויב לשומר. לעומת זאת, על אף ששואל מחויב למשאיל, תוכן העסקה היא לטובתו וזה השיעבוד.
[7] הבית יוסף מעלה את הדרך הזאת ואומר שהיא דחוקה. אלא שהוא מחלק בין מקרה של שמור לי ואשאילך לבין מקרה של השאילני ואשמור לך. ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתו.
[8] טענה זאת יותר מתאימה לתפיסת הפטור שהבאנו בשם רבי יוסף בכור שור. כאשר אדם משועבד כל חפציו משועבדים. על כן, גם כאשר אדם משתעבד לשמירה כל חפציו משתעבדים לבעלים כך שהוא לא יתחייב עליהם מדין שמירה בבעלים. לעומת זאת, אם מבינים שהדגש הוא על חוסר יכולתו של המשאיל המשועבד לשעבד טענה זאת איננה מתחילה כיוון שהמשאיל לא משעבד את השואל אלא להפך.