רקע

עד כה ראינו ששואל חייב בכל המצבים. בסוגיה זאת נעסוק בפטור של שואל במצב בו הבהמה מתה מחמת מלאכה. ראשית נגדיר את המצבים בהם השואל פטור, ולאחר מכן נעבור לפרש את הסיבה לכך שהשואל פטור.

מקורות

א. בבא מציעא צו:-צז. "איבעיא להו… ולא דיינא" (השני)

ב. תוספות בבא מציעא צז. ד"ה כי האי גוונא

     רא"ש בבא מציעא פרק ח סימן ד עד "קרינן ביה"

     תרומת הדשן סימן שכח

     [טור חושן משפט סימן שמ "כתב הרמ"ה… הילכך חייב"]

ג.  רמב"ן בבא מציעא צו: ד"ה הא דאמרי'

     ריטב"א בבא מציעא צו: ד"ה דאמר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאילתיה

     רשב"א בבא מציעא צו: ד"ה אפי' מתה מחמת מלאכה נמי פטור

     תוספות בבא מציעא צד: ד"ה שומר חנם נשבע על הכל

[ד. תוספות רי"ד בבא מציעא צז. אות א ד"ה ההוא גברא דשאיל דוולא]

ה. רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכות א, ב, ד

     מגיד משנה הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה א ד"ה בד"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה

     שו"ת הריב"ש סימן תכג " ומש"כ הרמב"ם ז"ל… שלא מחמת מלאכה מתה"

     ערוך השולחן חושן משפט סימן שמ סעיף יב

הסבר הסוגיה

אלא אמר רבא: לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה – נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה.

[בבא מציעא צו:]

הגמרא מסתפקת בשאלה האם שואל חייב כאשר ערך הבהמה המושאלת יורד עקב מלאכתה. הנחת היסוד של הספק הזה הוא שכלפי מוות השואל חייב גם אם הוא נובע מחמת המלאכה ומקרה של כחש חלוק ממנו ויש להסתפק בו. נראה שלפי הספק אין דין של מחמת מלאכה. השואל חייב בכל מקרה בו הבהמה מתה בלא תלות בסיבת המוות. לגבי כחש אין אזכור לחיובי שואל ולכן יש להסתפק מה הדין כאשר הבהמה מכחישה. כדי לברר את הדין הזה הגמרא הולכת למצב הקיצוני בו השואל עושה רק מה שמותר לו מצד ההסכם ולא פושע כלל[1].

רב חלקיה בנו של רב אויא מעלה סברה פשוטה נגד הבנת הגמרא שהשואל חייב גם כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה. ההשאלה נעשתה על מנת להתשמש בפרה. עקב סברה זאת רבא אומר שוודאי פטור על ירידת ערכה של הבהמה, ואפילו כאשר הבהמה מתה השואל פטור. יש לשים לב שכל הדיון בגמרא נעשה מצד הסברה, ואין בו אף איזכור של מקורות קודמים[2].

רב אשי מסתפק בגדר הפטור. יש שתי גריסאות בספקו. לפי הגירסה הראשונה הספק הוא לגבי חתול שהושאל ונהרג על ידי העכברים. לפי הגיסה השניה הספק הוא לגבי חתול שאכל יותר מידי עכברים ומת. על פי שתי הגירסאות אבימי מהגרוניא פושט את הספק משמו של רבא ואומר שהמקרה כלול בפטור מתה מחמת מלאכה.

השאלה הראשונה שצריך לשאול על מנת לנתח את הספקות ואת הדין לגביהם היא לשם מה החתול הושאל. אפשר לומר שהחתול הושאל לצורך אכילת העכברים, ואפשר לומר שמטרת ההשאלה הייתה על מנת שהחתול ישמור מפני העכברים. אולי אפשר אפילו להשתמש בחילוק הזה על מנת להסביר את ההבדל בין הגרסאות.

הגירסה השנייה העוסקת בחתול שאכל יותר מידי עכברים ומת פחות מסתברת אם החתול נשכר על מנת לאכול את העכברים, כיוון שאז לא ברור מה הספק. לעומת זאת אם החתול לא היה אמור לאכול את העכברים ורק להבריחם אפשר להסתפק. לפי זה הצבת החתול כשומר היא זאת שגרמה את אכילתו ומיתתו, אבל עצם השמירה לא גרמה למות החתול. אבימי מהגרוניא מחדש שכיוון שמלאכת החתול מכריחה את הבעלים לשים אותו שם, והחתול מטבעו אוכל הדבר מוגדר כמתה מחמת מלאכה.

הגירסה הראשונה בה הספק הוא לגבי חתול שנהרג על ידי עכברים. במקרה הזה אם מלאכת החתול הייתה שמירה יותר פשוט להכליל את המקרה בתוך מתה מחמת מלאכה כיוון שהחתול ביצע את שמירתו ומת בגלל זה. אולם אם מלאכת החתול היא אכילת העכברים החתול לא עשה את המלאכה ומת. אבימי מהגרוניא אומר שכיוון שהמלאכה דורשת מהחתול מלחמה עם העכברים, עצם הניסיון שלו לבצע אותה נחשב כמתה מחמת מלאכה.

אם נסכם את העולה מהגמרא להלכה. על פי הגרסה הראשונה השואל פטור מכל מוות שקשור למלאכה עצמה. לפי הגירסה השניה יש חידוש יותר גדול והוא שהשואל פטור גם מאונסים הקשורים לעשיית מלאכה.

תרומת הדשן מיישם את העיקרון של הגרסה הראשונה ומחדש שאם אדם שאל כלי מלחמה והכלים נשדדו, הדבר חשוב מתה מחמת מלאכה. במקרה זה הכלים "מתו" מחמת מלאכת ההשאלה. באופן דומה הרמ"ה כותב שאם אנסים גזלו את הבהמה תוך כדי הדרך השואל פטור מדין מתה מחמת מלאכה.

נראה שהתוספות והרא"ש לא הבינו כך. התוספות שואל מה הספק של רב אשי, הרי המקרה הוא מקרה פשוט של מתה מחמת מלאכה. על כן התוספות מסב את הדיון לדיון בפשיעתו של השואל בגינו הוא אמור להתחייב. הרא"ש מגביל עקב כך את דין מתה מחמת מלאכה רק למצב בו הבהמה מתה מעצם המלאכה שהייתה קשה לה מידי, בלא תלות בגורם חיצוני[3].

המפרשים, ובראשם הרמב"ן, תמהים על הדין של מתה מחמת מלאכה. שואל חייב על הכל ומדוע שייפטר כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה? קושיה זאת מתעצמת עקב זה שאפילו אם הבהמה תמות באונס גמור השואל יהיה חייב, ואם כן למה מוות מצד המלאכה פחות חמור מאשר האונסים עליהם השואל חייב?

הכיוון בו הרמב"ן הולך כדי להסביר את הדין הוא בתליית הפטור בפשיעתו של המשאיל. כיוון זה מאוד מצמצם את הפטור של מתה מחמת מלאכה. כדי שהשואל ייפטר המשאיל באמת צריך להיות פושע, כלומר המשאיל ידע שבהמתו תינזק או תמות במלאכה זאת ובכל זאת השאיל אותה[4]. כמובן שלפי כיוון זה המקרים שמביאים הרמ"ה ותרומת הדשן לא מתחילים בכלל. הכיוון של הרמב"ן יכול להתפרש בשתי דרכים.

הריטב"א מבין שהמשאיל נושא גם הוא באחריות המוות כי הביא לשואל בהמה שלא יכולה לעמוד במלאכה. לפי דבריו צריך בכל מקרה לבחון מי אחראי יותר למותה של הבהמה. בסיסה של הבנה זאת ברמב"ן היא שעל אף שהשואל חייב באונסים הוא לא חייב בפשיעתו של המשאיל. כלומר, פשיעתו של המשאיל נעה על הציר של חיובי שומרים, ובדרגה זאת שואל לא חייב. באמצעות הבנה זאת הריטב"א גם מגדיר אחרת את פשיעתו של המשאיל. הוא מבין שעל המשאיל חלה מחויבות לבדוק את כשירות הבהמה להשאלה, וכאשר המשאיל לא עושה זאת הוא פושע.

אולם לשונו של הרמב"ן מגדירה את המשאיל כפושע, ולא כשותף לפשע. על כן נראה להציע הסבר יותר קיצוני. הבעלים נחשב כמי שגרם למצב. חיובו של המשאיל הוא כחיובו של מזיק. בעצם, לפי הרמב"ן שואל חייב במתה מחמת מלאכה כי הוא חייב על מיתת הבהמה. אלא שהשואל יכול לתבוע את המשאיל על כך שהזיק את בהמתו. כמו שאם המשאיל ירעיל את הבהמה בתקופת ההשאלה השואל יתחייב על מיתתה אבל יתבע את הבעלים על סכום זהה, כך גם כאשר הבעלים פשע והשאיל בהמה שאינה ראויה למלאכה[5].

הנפקא מינה שיש בין שתי הדרכים הללו היא ביכולתו של השואל להיפטר בשבועה. הפירוש שמציע הריטב"א כולל את הפטור הזה כחלק מהפטורים של שומרים וכמו ששומר שכר נשבע על אונס השואל נשבע על מתה מחמת מלאכה. אמנם לפי הדרך שהצגנו המשאיל הוא מזיק וכדי שהשואל יוכל לטעון זאת הוא צריך להביא עדים, כמו שעולה מפשטות הגמרא[6].

הרשב"א הולך בכיוון אחר על מנת להסביר את הפטור. גם הרשב"א שם את כובד המשקל על המשאיל, אבל באופן אחר. לטענתו המשאיל יודע שחלק ממלאכת הבהמה גורם לכך שהבהמה תיכחש, ובכל זאת הוא הסכים להשאלה. על כן, המשאיל מחל לשואל על כל דבר[7] שיגרם מחמת המלאכה[8].

כיוונו של הרשב"א מופיע כבר בתוספות. טענתו של התוספות היא שסיבת הפטור נובעת מכך שיש לשואל רשות לעשות בה מלאכה. בדומה לרשב"א גם הוא מבין שפחת המלאכה הוא חלק מהסכם ההשאלה, אבל בניגוד לרשב"א ששם את הכובד על המשאיל בתוספות נראה שישנה הגבלת אחריות אובייקטיבית. עצם עסקת ההשאלה מניחה שיהיה פחת כלשהו בבהמה, ובעצם קיומה השואל פטור על כל מה שקורה מחמת השימוש בבהמה[9].

המחנה אפרים מציע כיוון שלישי. עסקת ההשאלה הניחה שהשואל ישתמש בחפץ. מיתת הבהמה מוכיחה שהבהמה לא הייתה מוכנה למלאכה אינטנסיבית כזאת ולכן השואל יכול לטעון שכל ההשאלה הייתה בטעות ובכך לבטל את העסקה למפרע.

הרמב"ם הולך בדרך אחרת. בבואנו לעסוק בפירושו של הרמב"ם עלינו לעסוק בשתי נקודות. הנקודה הראשונה היא שהרמב"ם מתייחס לפטור כהלכה מרכזית בהלכות שואל ופותח בו את הלכות שאלה ופיקדון. הנקודה השניה היא החלפה שהרמב"ם עושה. עד כה דיברנו על פטור נסיבתי, המוות נגרם מחמת המלאכה, אמנם הרמב"ם מדבר על מקרה בו הבהמה מתה בשעת המלאכה[10].

הצורה בה הרמב"ם מביא את הפטור היא על ידי סיוג הלכת שואל. השואל חייב במקרה בו הבהמה אובדת נגנבת או נאנסת, אלא אם כן הדבר קורה בשעת מלאכה. סיוג זה בעצם אומר שתוך כדי השימוש בחפץ השואל לא חייב לשמור על החפץ. הסבר זה מסביר טוב מאוד מדוע השואל אינו חייב בגניבה ואבידה, אבל לא מסביר מדוע שייפטר מאונסים עליהם הוא חייב בלא תלות בשאלה האם הוא שמר, כיוון שהוא לא יכול לשמור מפניהם.

הכיוון בו צריך ללכת כדי להסביר את פטור שואל מאונסים בשעת מלאכה הוא שימת אונס על אותו ציר יחד עם גניבה ואבידה. לא רק שבשעת מלאכה השואל לא מחויב לשמור, אלא שבזמן זה הוא לא מחויב למשאיל והמשאיל הוא זה שמחויב אליו. לפי זה פטור מתה מחמת מלאכה הוא פטור עקרוני בשואל, וניתן להבין מדוע הרמב"ם פותח איתו את הלכות שואל. עסקת שאלה בנויה כך שהשואל חייב רק כשהוא לא משתמש בחפץ.

ראיה לכך אפשר להביא גם מהרמב"ם בהלכות שכירות. הרמב"ם מפרט את הדינים השונים של השומרים. לגבי שואל הוא כותב ששואל משלם על הכל, ולא מזכיר אף פטור. אולם כשהוא מסכם את הדברים צץ פתאום פטור מתה מחמת מלאכה. עולה מהדברים הללו שהפטור איננו חידוש של התורה שצריך לציין כחלק מדיני השואל, אלא עניין טריוויאלי בהשאלה שבשעת המלאכה השואל אינו מחויב לבעלים.

כאמור לעיל, לפי הרמב"ם אין פטור כאשר בהמה מתה מחמת המלאכה, אלא פטור כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה. אולם באחת הדוגמאות שהרמב"ם מביא הוא כותב שהגרזן נשבר מחמת הביקוע בו. כמו כן גם בפטור של כחש הרמב"ם עוסק בכחש מחמת מלאכה ולא בכחש בשעת מלאכה.

הריב"ש טוען שלפי הרמב"ם שעת מלאכה מהווה תחליף למחמת מלאכה. הצורך בתחליף נובע מכך שקשה מאוד לדעת מה סיבת המוות. על כן הרמב"ם קובע כלל פשוט. אם הבהמה מתה תוך כדי המלאכה ניתן לתלות זאת במלאכה ופטור, ואם הבהמה מתה לאחר המלאכה לא ניתן לדעת ממה היא מתה וחייב. לפי הריב"ש הרמב"ם מבטל את המושג של מחמת מלאכה ועובר לשעת מלאכה באופן מלא.

ערוך השולחן לוקח את סברתו של הריב"ש צעד קדימה. גם הוא מודה שקשה לדעת האם המלאכה היא מה שהרג את הבהמה. המסקנה שערוך השולחן מסיק מכך ברמב"ם הוא שכאשר ניתן לדעת שהמוות הוא מחמת המלאכה, דוגמת כלי שנשבר, או בהמה שמכחישה השואל נפטר גם לפי הרמב"ם. אולם במיתת בהמה לא ניתן לדעת מה גרם למוות, ולכן השואל חייב. בניגוד לריב"ש שמבטל את הפטור הנסיבתי ברמב"ם, ערוך השולחן משלב בין הפטורים השונים על פי אותה הסברה.

אמנם לפי דברינו קשה לקבל את סברת הריב"ש. שעת מלאכה היא פטור מובנה ולא תחליף שנובע מחוסר יכולת לדעת את המציאות. על כן נראה לפרש שכוונתו של הרמב"ם הוא לסייג את דין שעת מלאכה למיתה. רק כלפי המקרה הזה השואל נפטר מכך שעצם ההשאלה לא חלה. שואל בכלל לא חייב בכחש, ויכול להחזיר את הבהמה גם אם היא מוכחשת[11]. המקרה היחיד בו השואל משלם על הכחש הוא כאשר השואל פשע ולא האכיל את הבהמה המזונות בהם הוא חייב.

סיכום

רבא מחדש שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה השואל פטור מלשלם עליה. הרא"ש מבין שהפטור הוא רק במקרה בו המלאכה עצמה היא הגורם הישיר למות הבהמה. הרמ"ה ותרומת הדשן מרחיבים את הפטור גם למקרה בו המלאכה גרמה באופן עקיף למות הבהמה.

עצם הפטור של השואל עורר את תמיהתם של הראשונים והועלו בכך כמה טעמים שונים. הרמב"ן מגדיר את הבעלים כמי שפשע והרג את הבהמה בכך שהסכים להשאלה. הריטב"א ממתן את דבריו ואומר שהבעלים הוא רק שותף לפשע. לפי זה הריטב"א מגדיר את שואל כרמת פטור חדשה. הרשב"א מבין שהבעלים מוחל על הדברים שיקרו עקב המחילה, והתוספות אומר שבעצם העסקה מוגדר שלשואל מותר להשתמש בחפץ כך שיכול להיות שהוא ינזק.

הרמב"ם כותב שהפטור הוא לא כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה, אלא השואל פטור כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה. הריב"ש מסביר שהרמב"ם ממיר את הפטור הנסיבתי כיוון שהוא לא ניתן ליישום עקב כך שבלתי אפשרי לקבוע את סיבת המוות של הבהמה. ערוך השולחן מסביר שיש ברמב"ם את שני הפטורים. הצענו פרשנות אחרת לפיה בשעת המלאכה לשואל אין חיובי שומר.


[1] הסיבה שהגמרא הולכת למקרה הזה היא כי כאשר השואל לא עושה את מה שמוטל עליו, לדוגמא לא מאכיל את הבהמה פשוט שהוא חייב לשלם על הכחש.

[2] אין בהערה זאת ערעור על הדין עקב כך שחודש על ידי האמוראים, אלא הבנה שהסברה מאחוריו מחודשת ויש להתעמק בה.

[3] הפסק של הרא"ש נובע מכך שהוא פוסק את הגרסה השניה לפיה החתול נשאל לצורך אכילת עכברים ואכל יותר מידי ובגלל זה מת. אולם הרא"ש לא מזכיר את הגמרא הזאת להלכה כמו שמעיר הפלפולא חריפתא (פרק ח סימן ד אות מ).

[4] לפי זה צריך לקרוא אחרת את הטעם שהאמוראים מבייאם לדין. הטיעון לפיו הבהמה הושאלה לטובת מלאכה, הוא רק המצע לכך שהמשאיל ידע שהבהמה תמות.

[5] הרווח שיש בפירוש הזה הוא שמובן מדוע פטור מתה מחמת מלאכה לא נזכר עד רבא, וכמעט ולא נידון. פטור זה לא קיים, פשוט במקרה הזה עקב כך שהבעלים מוגדר מזיק השואל לא משלם בפועל.

[6] עיין בתוספות רי"ד שמבין כך. ולדיון בראיותיו עיין ריא"ז (צז. ראיה ג).

[7] אם הפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להסתפק האם המשאיל מוחל רק על הפחת הטבעי שהמלאכה עצמה גורמת, או שהוא מניח שההשאלה תגרור כם דברים צדדיים והוא מוחל על הכל.

[8] הרשב"א תולה את דבריו בכך שהמשאיל לא שקל את הפרה ובכך נראה שהוא לא הקפיד על דבר זה. סברה זאת אמנם נכונה בכחש, אבל קשה ליישם אותה במתה, שהרי ודאי שהמשאיל רוצה לקבל את פרתו בחזרה בחיים, שהרי אם לא כך הוא היה נותן אותה במתנה ולא מחייב את השואל לשלם על אונסים. וצריך עיון.

[9] אבן האזל מציע פירוש דומה ברמב"ם. וכך גם טוען הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים צו: ד"ה גמ'. אלא אמר רבא) בהסבר דברי הרשב"א.

[10] עיין ביד פשוטה שמביא מקור לדברי הרמב"ם מהמקרה של השאלת חתול לאכילת עכברים.

[11] עיין רבנו פרץ (צו: ד"ה כחש בשר מחמת מלאכה מהו) שמקשה על ספק הגמרא מגזלן שיכול לומר הרי שלך לפניך. הנחת שאלתו היא ששואל יכול גם לטעון הרי שלך לפניך ואין טענת כחש.

עשוי לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *