רקע
סוגיה זאת מעט גולשת מדיני נזקי ממון, ופותחת צוהר להתייחסות ההלכתית לגויים. העיסוק שלנו יתמקד בעיקר בהבנת היחס בין גוי לבין הקדש בדיני נזקי ממון.
מקורות
א. המשנה בדף לז:
דף לח. "שור של ישראל… אין אנו מודיעין אותו למלכות"
ב. ירושלמי פרק ד הלכה ג מהמשנה עד "על הדא איתמרת ר' אבהו בשם ר' יוחנן כדיניהן"
ג. תוספות לח. ד"ה עמד
רבנו פרץ לז: ד"ה מה נפשך
מאירי לז: ד"ה שור של ישראל
ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה
הסבר הסוגיה
שור של ישראל שנגח לשור של כנעני – פטור, ושל כנעני שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד – משלם נזק שלם
[משנה לז:]
המשנה קובעת שאדם פטור במידה ושורו נגח שור של גוי. ברם, במידה ושור של גוי נוגח שור של ישראל הוא חייב נזק שלם. בניגוד לדין הקודם במשנה, לגבי הדין הזה המשנה לא מביאה לימוד או נימוק. בפשטות, היה ניתן להסביר שהמשנה לומדת מהפסוק שמגביל את דיני נגיחה דווקא למצב בו השור נוגח "שור רעהו", כך שגוי שהוא לא "רעהו" פטור. במקרה ההפוך, בו השור של הגוי נוגח שור של ישראל חייב נזק שלם כיוון שהגוי חייב לשלם על נזקיו, ובו אין את הפטור של שור תם שהתורה חידשה[1].
אך הגמרא לא מבינה כך את המשנה. הגמרא תמהה על חוסר הסימטריה שיש במשנה. אם המילה "רעהו" נאמרה כדי ללמוד ממנה ולמעט את מי שהוא אינו "רעהו", מדוע על נגיחת הישראל שהוא לא "רעהו" של הגוי, חייב, הרי הוא אמור להיות פטור? מאידך גיסא, אם המילה "רעהו" איננה משמעותית ואין ללמוד ממנה, מדוע ישראל שנגח גוי פטור[2]?
שאלת הגמרא מניחה שדין המשנה מבוסס על הלימוד מ"רעהו". אלא שאם הגמרא מניחה כך, כיצד היא יכולה לתמוה בשאלה הזאת, הרי פטור הקדש מוכיח שממעטים מהמילה "רעהו" את כל מי שהוא לא בכלל "רעהו", ומה צד הספק שרעהו לא בדווקא[3]?
רבנו פרץ שואל את השאלה הזאת ומסביר שהספק הוא לא לגבי יכולת הלימוד מהמילה "רעהו", אלא ספק לגבי מעמדו של גוי. הגוי נמצא במעמד ביניים כשמצד אחד הוא הדיוט ולא הקדש, ומצד שני הוא אינו יהודי, כך שניתן להסתפק האם הוא נכלל בפטור הקיים של הקדש או לא.
רבי אבהו מתרץ שהגויים נקנסו והותר ממונם כיוון שהם לא קיימו שבע מצוות בני נוח. רבי יוחנן לומד באופן אחר, ואומר שקבלת התורה על ידי ישראל מקנה להם את ממון הגויים. ההבדל בין תירוצי האמוראים הוא בשאלה האם דיני נזקים בין יהודי לגוי תלויים בקנס על ללגויים על חוסר קיום שבע מצוות בני נוח. נראה שהמאירי נוקט כרבי אבהו כיוון שהוא מגביל את דין רק לגויים שאינם גדורים בגדרי דתות ונימוסים, דהיינו לא מקיימים חברה על פי שבע מצוות בני נוח[4].
האמוראים לא מתייחסים באופן ישיר לשאלת הגמרא, ועל כן ניתן לפרש את מסקנת הסוגיה בשני אופנים. האופן האחד הוא להכליל את הגוי בדין הקדש, כך שישראל שנוגח גוי פטור. לפי האופן הזה האמוראים מסבירים באמצעות דרשותיהם מדוע שור של גוי שנוגח שור של ישראל חייב. האופן השני מסביר את מסקנת הסוגיה על פי ההנחה שדין גוי הוא כדין הדיוט, ודין המשנה מבוסס כולו על דברי האמוראים.
התוספות כותב שדברי רבי אבהו נצרכים רק במקרה בו שור של ישראל שנוגח שור של גוי. דבריו קצת קשים, שכן יוצא מהם שישראל נפטר על נגיחת גוי רק מצד קנס, כך שמעיקר הדין היה אמור להיות חייב עליהם כמו על נגיחת שור "רעהו", ולפי זה שור של גוי שנגח שור של ישראל אמור להיות חייב רק חצי נזק ומדוע חייב נזק שלם?
המהרש"ל מגיה את התוספות ואומר שהוא אומר שהקנס הוא רק במקרה של גוי שנוגח ישראל, שבמקום להיפטר כמו הקדש חייב נזק שלם. כך שמסקנת הסוגיה היא שהגוי נכלל בכלל בפטור של הקדש, ומובן מדוע שור של ישראל שנוגח שור של גוי פטור[5]. בדרך זאת פירש גם רבנו פרץ.
אולם גם אם לא מקבלים את ההגהת המהרש"ל ניתן לתרץ את התוספות. התוספות מבין שאם על גוי לא חל פטור של הקדש הוא עדיין לא נכנס לדיני ישראל הרגילים. תשלום חצי נזק נובע מכך שהשור לא אמור לנגוח ומעיקר הדין הבעלים אמור להיות פטור כיוון שהוא אנוס[6]. הפטור של אונס חל רק בתוך דיני ישראל, אבל לא חל על הגויים[7].
בירושלמי מובא טעם נוסף לדין המשנה. רבי אבהו אומר בשמו של רבי יוחנן שדנים את הגויים כדינם. נראה שכוונתו של רבי יוחנן בירושלמי לומר שהגויים כלולים בפטור של הקדש. על כן, כששור של ישראל נוגח שור של גוי הוא פטור, כיוון שחייב לשלם רק על נגיחת מה שבבעלות רעהו[8]. לעומת זאת, כאשר שור של גוי נוגח שור של ישראל הולכים על פי דיני הגויים, שבהם חייב נזק שלם על נזקי השור[9].
הרמב"ם פוסק ששור ישראל שנגח גוי פטור כיוון שאנחנו דנים אותם כדיניהם, שהם פוטרים על נגיחת שור, ושור של גוי שנגח שור של ישראל חייב נזק שלם כקנס על כך שהם לא שומרים על בהמותיהם.
פסקו של הרמב"ם משלב בין ההסבר המובא בבבלי לבין זה המובא בירושלמי. הרמב"ם מבין שהגוי הוא בכלל "רעהו" כך שמעיקר הדין הוא אמור להיות כישראל לכל דבר. לשלם חצי נזק במידה ושורו מזיק ולקבל חצי נזק במידה ושורו ניזוק. אלא שבדיני הגויים שור שנגח פטור, ולכן אם השור של הגוי ננגח, כשהוא תובע שופטים אותו לפי דיניהם. כששור של גוי נוגח שור של ישראל, הישראל תובע אותו בדיני ישראל. על אף שמעיקר הדין היה צריך לשלם חצי נזק, התורה קנסה אותו שישלם נזק שלם כיוון שהם לא שומרים על השוורים שלהם.
סיכום
בדיני נזקי שור בין ישראל לגויים ישנה אי סימטריה מובנית. כששור של ישראל נוגח שור של גוי, הבעלים פטור מלשלם, וכששור של גוי נוגח שור של ישראל הוא משלם נזק שלם. הגמרא מבאת את חוסר הסימטריה הזאת באמצעות דין מיוחד הנובע מקנס או מהפרש המעמדות בין הגויים לבין ישראל. הראשונים שואלים מה עיקר הדין? האם גוי כלול בפטור הקדש והקנס בא לחייב את הגוי נזק שלם או שמא הגוי הוא כישראל וכל הדין נובע מהקנס? רבנו פרץ נוקט כאפשרות הראשונה. התוספות והרמב"ם נוקטים כדרך השנייה. את דרכו של התוספות ניתן להסביר ולומר שלאחר שהתורה קישרה בין מעשה האדם למעשה שורו דין הגוי לשלם נזק שלם. מהרמב"ם עולה שהקנס לא בא לפטור את הישראל שנגח גוי, שהוא נלמד מדין הירושלמי, אלא לחייב גויים נזק שלם ולא חצי נזק.
[1] טענה זאת נכונה גם אם טוענים שהתורה חידשה חיוב על נזקי שורו של האדם. ניתן לומר שמרגע שהתורה הגדירה שהאדם משלם על נזקי שור גם הגויים מתחייבים. אולם, לגויים אין פטור במקרה של אונס, ולכן מעיקר הדין הם חייבים לשלם נזק שלם גם על שור תם, כי לא שייך בהם קנס חצי נזק.
[2] מההתנסחות של הגמרא עולה שבמקרה הזה קשה רק על הדין של ישראל שנגח גוי, והדין של גוי שנגח ישראל ברור. אולם, לפי הצד הזה של הספק שני המקרים קשים, ואם גוי ינגח ישראל יהיה חייב חצי נזק, ולא נזק שלם כקביעתה של המשנה. וצריך לומר שהגמרא רק רצתה להעמיד את הספק ולא דייקה את כל השאלות על כל הצדדים. וצ"ע
[3] רבי עקיבא איגר (פרק ד משנה ג אות מג) מתרץ שהיה קשה לגמרא רק על הצד ש"רעהו" בדווקא, ובכל זאת היא נעדיפה להראות שגם אם לא מניחים את ההנחה ש"רעהו" בדווקא קשה.
[4] ככל הנראה הוא מתבסס על הרי"ף (יט.) שמביא רק את טעמו של רבי אבהו ומשמיט את רבי יוחנן.
[5] לא ברור האם המוטיבציה שלו להגהה זאת היא הקושיה שהצגנו, או שלא ניתן שהמסקנה תהיה שלא ניתן ללמוד מהמילה "רעהו", כיוון שלומדים ממנה את הפטור של הקדש.
[6] טענה זאת נכונה רק לשיטת רב הונא שחצי נזק הוא קנס, אולם לפי שיטת רב הונא אמור להיות חייב מעיקר הדין הכל, כך שנראה לומר שהתוספות אומר את דבריו רק לשיטת ההלכה, ולפי רב פפא הקנס יהיה גם במקרה בו שור של גוי נוגח שור של ישראל.
[7] על אף שהסברה לפטור את האנוס היא סברה פשוטה, בדיני נזקים היא חידוש. למרות שהמזיק אנוס, והנזק נגרם עקב כוח אליון, שלא היה למזיק יכולת למנוע אותו, הנזק עדיין נגרם לניזק, שאנוס לפחות כמו המזיק. על כן, התורה הגבילה את אחריותו של האדם בחלק מהמקרים וגרמה לניזק לספוג את הנזק, אבל בגויים אין הגבלת אחריות וחיובם הוא טוטלי.
[8] לפי ההסבר הזה נראה שרבי שמעון בן מנסיא אמור לחייב גם שור ישראל שנגח שור של גוי נזק שלם.
[9] מוכח שכך דין הגויים מסוף הירושלמי שאומר שהגוי משלם נזק שלם גם אם הוא קיבל על עצמו לדון בדיני ישראל. הגוי נידון בדיני הגויים בהם משלמים על נגיחת השור נזק שלם.