רקע
בסוגיה זאת נאפיין את חיובי השומרים על ידי ניתוח האופן בו עסקת השמירה חלה. הדיון יסוב סביב שני מוקדים: התחייבותו של השומר כלפי הבעלים, קביעתה של העסקה כך שאף אחד מהצדדים לא יכול להתחרט.
מקורות
א. בבא מציעא צט.-: "אמר רב הונא… שכירות קרקע"
ב. [רש"י בבא מציעא צט. ד"ה לא בקע בו, קידושין מז: ד"ה ביקע בו]
ריטב"א בבא מציעא צט. ד"ה אמר רב הונא, אלא לחזרה
המיוחס לריטב"א בבא מציעא צט. ד"ה שם אמר רב הונא
ג. בבא קמא עט.-: מהגמרא עד "שכירות קרקע"
רש"י בבא מציעא צט. ד"ה לא בקע בו, בבא קמא עט. ד"ה תיקנו
תוספות בבא מציעא צט. ד"ה כך תקנו
רא"ש בבא מציעא פרק ח סימן טו
פלפולא חריפתא בבא מציעא פרק ח סימן טו אות ל
רמב"ם הלכות שכירות פרק ב הלכה ח עם מגיד משנה
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה ה
ד. נימוקי יוסף בבא מציעא נז. ד"ה כך תקנו משיכה בשומרין
הסבר הסוגיה
אמר רב הונא: השואל קרדום מחבירו, בקע בו – קנאו. לא בקע בו – לא קנאו.
אמר רב הונא: השואל קרדום מחבירו, בקע בו – קנאו. לא בקע בו – לא קנאו.
[בבא מציעא צט.]
רב הונא אומר שהדרך בה שואל קונה את החפץ היא על ידי שימוש בו. הגמרא מבררת את כוונתו של רב הונא ואומרת שלא יכול להיות שהוא מדבר על התחייבותו של השואל לשלם בעבור החפץ במקרה של אונס, כיוון שהוא חל "משעת שאילה" ולכן מסבה את דבריו על יכולתו של המשאיל לחזור בו מההשאלה. מרגע שהשואל השתמש בחפץ המשאיל לא יכול לחזור בו.
הגמרא לא מפרשת מהי אותה שעת שאלה מדוברת המחייבת את השואל באונסי החפץ המושאל, אמנם עצם קיום שעה כזאת מעלה שאלה על היחס בין שעת השאלה, לקניין המוזכר בדברי רב הונא. שאלה זאת מורכת משני חלקים. מדוע הקניין אינו מתבצע גם הוא בשעת השאלה? כיצד הקניין כן מתבצע על ידי השימוש?
הריטב"א מתייחס לשתי השאלות הללו אבל קודם מניח שתי הנחות. ההנחה הראשונה היא שאין סיבה לחלק בין אחריות השואל לשלם במקרה של אונס לקיום עסקת ההשאלה. הנחה זאת כמובן מחריפה את הבעייתיות בדברי רב הונא, כיוון שהוא אומר שהם חלים משעות שונות. ההנחה השנייה היא שלקיחת החפץ השאול, כלומר משיכתו, אינה קונה חפץ לתשמישו.
ההנחה השנייה מסבירה מדוע המשאיל יכול לחזור בו גם לאחר שעת ההשאלה, אבל לא מסבירה למה השואל מתחייב בשעה זאת באונסים. הריטב"א עונה ואומר שהשואל, כמו שומר שכר, מתחייב מרגע ההשאלה כיוון שהוא משעבד את עצמו עקב השכר שניתן לו, זכות השימוש בחפץ. על פי זה ניתן להסביר גם מדוע הגמרא לא מתייחסת למה גורם לאותה שעת שאלה, עצם העובדה שההסכם התחיל גורם לשואל להתחייב באונסים ולא מעשה הקניין.
הריטב"א אומר שלפי הסברה הזאת גם שוכר היה יכול להיות בעל דין דומה. להתחייב בדינו משעת השכירות כהתחייבות חד צדדית המאפשרת למשכיר לחזור בו. אולם הריטב"א מסתייג מדברים אלו ולשיטתו דווקא ההפך הוא הנכון. השוכר קונה את החפץ השכור במשיכה גם לפי רב הונא, כיוון ששכירות היא חלק מהלכות קניין, ולכן משיכת השוכר היא חלק מהמשיכה שתיקנו בלקוחות.
אם מבינים כך, היה ניתן להסביר כמו רש"י. שיטת רב הונא מניחה שלא תיקנו משיכה בשומרים כך שהשואל לא קונה את החפץ במשיכה. דרך הקניין של של שומרים היא שימוש בכלי. ברגע שהשואל משתמש בכלי הוא קונה באמת את השימוש בו ולכן המשאיל לא יכול לחזור בו. כך גם נראה מלשונו של רב הונא. ברגע שהשואל מבקע בגרזן הוא קונה אותו, כי שימוש בחפץ זוהי דרך הקניין של השאלה ולא משיכה[1].
אלא שהריטב"א לא מקבל את ההסבר הזה. לפי פירושו ברב הונא עיקר הסכם ההשאלה מתבצע בשעת השאלה, דהיינו, בהשתעבדותו של השואל לשלם את אונסי החפץ. כדי לתת להשאלה תוקף חכמים תיקנו שהמשאיל לא יוכל לחזור בו מרגע השימוש בחפץ.
מדברי הריטב"א עולה שלפי רב הונא השואל אינו קונה את החפץ, והתחייבותו של השואל באונסים היא זאת שנותנת לו את דינו המיוחד. חיוב זה יכול להיות מוסבר בשתי צורות. הצורה הראשונה מניחה שהשואל יכול לקבל אחריות על אונסים ולכן הוא מתחייב[2]. הבעיה שיש ביישום צורה זאת בריטב"א היא דבריו בתחילת הסוגיה[3]. הריטב"א אומר שלפי ההווא אמינא שכוונת רב הונא שמרגע השימוש בחפץ השואל יתחייב באונסים, לפני השימוש השואל בדרגת שומר שכר. אלא שאם חיובו של שואל ושומר שכר נובע מהתחייבות שלהם מדוע שתחול על השואל דרגת שומר שכר, אם הוא לא שיעבד נפשו הוא לא אמור להיות אפילו שומר שכר, ואם הוא כן שיעבד נפשו מדוע שלא יהיה שואל?
על כן נראה להסביר את דברי רב הונא באופן אחר. שומר שכר ושואל משתעבדים לחיובי שומרים מעצם השכר שלהם. כלומר, התורה קבעה שמעמדו של מי שנהנה מהחפץ גורר אחריו גם חיוב אונסים, בדומה לכך שהתורה קבעה שתמורת שכר האדם משמירת החפץ יתחייב על גניבה ואבידה[4]. לא ההסכמיות של השומר היא זאת שמחייבת אותו אלא עצם מעמדו כשומר[5].
המיוחס לריטב"א פותח פתח להבנה אחרת בסוגיה. הבעיה אליה הוא נדרש היא כיצד רב הונא קורא את הברייתא שהגמרא מביאה בהמשך לפיה תיקנו משיכה בשומרים, הרי לפי רב הונא השואל לא מתחייב במשיכה? כדי לענות על השאלה הזאת הוא אומר ששעת שאלה הכוונה משיכה. פעולת המשיכה היא המחייבת את כל השומרים באחריותם כלפי הבעלים.
בניגוד לריטב"א שמבין שעקרונית לא ניתן לפצל את התחייבויותיו של השואל[6], המיוחס לריטב"א בעצם מחלק בין תוכן העיסקה – השימוש בחפץ, לבין המעטה שלה – התחייבות השומר לשלם לבעלים מקרים מסויימים. בשואל האבחנה הזאת היא המודגשת ביותר אבל ניתן לחשוב על חלוקה זהה בשומרים, אלא שכיוון ששם תוכן העסקה הוא עצם השמירה, חידושו של רב הונא יצטמצם כיוון ששעת שימוש היא תחילת השמירה.
למיוחס לריטב"א יהיה קשה לקבל את סברתו של הריטב"א משום שאם מעמד השואל הוא שגורר את ההתחיבויות של ההשאלה, קשה יותר לדבר על חלוקה עקרונית בין שני מוקדים. כמו כן, על אף שהמיוחס לריטב"א תולה את התחייבות השומר בפעולת קניין, קשהלומר שזאת סברתו כי פעולה קניינית מוציאה מרשות אחת ומכניסה לרשות אחרת, אבל לפי רב הונא הבעלים לא מסתלק מהחפץ במשיכה הזאת, ולכן נראה שהסברה שלו תהיה שהשואל מקבל על עצמו אחריות במשיכה, כמו כל השומרים.
הגמרא מביאה שתי דעות שחולקות על רב הונא. דעת רבי אמי שאומר שמי שמשאיל קרדום מהקדש מעל, זאת אף על פי שלא השתמש בו. וכן דעת רבי אלעזר לפיו תיקנו משיכה בשומרים. העמדת הגמרא שרבי אלעזר חולק על רב הונא מכריחה שרבי אלעזר מדבר על חזרה. מרגע שהשואל משך העסקה מקויימת כך שהמשאיל לא יכול לחזור בו[7].
ישנן שתי נקודות אליהן צריך להתייחס בדינו של רבי אלעזר[8]. הנקודה הראשונה היא האם הוא עוסק רק ביכולתו של בעל החפץ להתחרט או שמא משיכת השומר מחליטה את העסקה ושוב אף אחד מהצדדים לא יכול לחזור בו? הנקודה השנייה היא מה היחס בין המשיכה לחיוב אונסים? כל אחת מהנקודות צריכה להתברר כלפי שואל וכן לגבי השומרים האחרים. בירור הנקודות הללו יוכל לעזור לנו להבין מה היחס בין דברי רבי אלעזר לדברי רב הונא עליהם הוא חולק.
נתחיל לעסוק בנקודה הראשונה. באופן פשוט, פעולת קניין גורמת לחתימת עיסקה בין שני צדדים כך שגם המוכר וגם הקונה לא יכולים לחזור בהם. על כן, בכל עסקה שכוללת שני צדדים מרגע פעולת הקניין שניהם לא יוכלו לחזור בהם. שומר שכר ושוכר שתיהן עסקאות דו צדדיות, אדם אחד מקבל שירות והשני מקבל כסף. בשומר שכר בעלי החפץ מקבל שמירה והשומר מקבל כסף. בשוכר הבעלים מקבל כסף, והשוכר מקבל את זכות השימוש חפץ. נראה שבשניהם מעשה הקניין יהיה כמו במכירה שם אף אחד מהצדדים לא יוכל לחזור בו.
הנימוקי יוסף מביא מחלוקת בינו לבין הרא"ה בשאלה האם שואל יכול לחזור בו. הנחת המוצא של כולם היא ששואל אינו מחויב להשתמש בחפץ והוא יכול להחזיר אותו לביתם של הבעלים. מחלוקתם היא בשאלה האם החזרת החפץ לבית הבעלים מבטלת את חיובו של השואל מאונסים. טענתו של הרא"ה היא שהשואל התחייב באונסים לכל תקופת ההשאלה והוא לא יכול לבטל את ההתחייבות הזאת. על כן, למרות שהחפץ לא אצלו ההתחייבות שלו עומדת בעינה. הנימוקי יוסף חולק על הרא"ה, ולפיו מרגע שהשואל מחליט להחזיר את החפץ לבעלים הוא נפטר מאונסים.
בביאור סברתו של הרא"ה אפשר ללכת בשני כיוונים. הכיוון האחד הוא להגדיר את העסקה כדו צדדית. השואל מקבל זכות שימוש והמשאיל מקבל ביטוח כלפי הזמן שהחפץ נמצא ברשות השואל. השואל אינו יכול לכפות על המשאיל לאבד את ביטוחו לאונסים ולכן הוא עדיין חייב בהם. הכיוון השני עובד בצורה דומה. בשואל ישנן שתי עסקאות חד צדדיות. השואל מקבל זכות שימוש בחפץ והבעלים מקבל ביטוח. כל אחד מהצדדים יכול לבטל רק את העסקה שלטובתו. על כן השואל יכול לוותר על זכות השימוש שלו בחפץ אבל לא יכול להיפטר מאונסים.
הנימוקי יוסף חולק על הרא"ה כיוון שהוא סבור שחיוב אונסים נובע באופן ישיר מהשימוש של השואל בחפץ. מרגע שהשואל מפסיק להשתמש בחפץ הוא הוא נפטר מאונסים. כמו שהסברנו בריטב"א בדברי רב הונא, עצם מעמדו של השואל המקנה לו זכות שימוש בחפץ מחייב אותו באונסים. מהרגע שהשואל מוותר על זכות השימוש הזאת הוא שוב אינו חייב באונסים[9].
כמו שאמרנו לעיל, בשומר שכר הדין הפשוט אמור להיות שהעסקה היא דו צדדית ולכן השומר והבעלים לא אמורים להיות יכולים לחזור בהם. אולם, הנימוקי יוסף מעלה בעיה בהסבר הזה כיוון ששומר שכר מושך את גוף החפץ, כשהעסקה שלו היא על המעות ולא על החפץ, ואם כן כיצד פעולת המשיכה הזאת מועילה לו כך שהבעלים לא יוכלו לחזור בהם?
התירוץ שהוא מציע הוא שחכמים השוו בין כלל השומרים. במבט ראשוני תשובה זאת היא טכנית. חכמים ראו את השומרים כמערכת אחת ולכן הם תיקנו פעולת קניין אחת שתחליט כל עיסקה בה החפץ של האחד עובר לרשותו של האחר. שומר שכר היה צריך למשוך את המעות כדי להתחייב, אבל חכמים אמרו שגם במקרה הזה משיכה מפעילה את העסקה.
אולם לפי הסברה שאמרנו בשואל ניתן לפרש את שיטתו בשומר שכר באופן יותר מהותי. כמו ששואל מקבל את זכות השימוש בחפץ שסוחבת עימה את החיוב באונסים, כך גם שומר שכר מקבל את זכות קבלת המעות עבור שמירתו, שאליה מתלווים החיובים לשמור כנגד גניבה ואבידה. אם כך שאלתו של הנימוקי יוסף היא כיצד השומר זוכה בזכות קבלת המעות במשיכתו את הפיקדון, ועונה שחכמים השוו את העסקאות כך שלשומר יש זיקה אל הפיקדון שהיא זאת שמחייבת את הבעלים לשלם לו עבור השמירה מפני גניבה ואבידה, בדומה לשואל ושוכר להם יש את זכות השימוש בחפץ.
נעבור לעסוק בנקודה השנייה. אמימר מסתפק במסכת בבא קמא בשאלה האם תיקנו משיכה בשומרים או לא. רש"י שם מסביר את הספק ואומר שספק הגמרא הוא לגבי ההתחייבות של השומר. האם שומרים חייבים לשמור מרגע המשיכה או שיש זמן אחר בו הם מתחייבים להתחיל לשמור? יוצא מדבריו שהגמרא שלנו שלוקחת את מסקנת הגמרא בבבא קמא ומנגידה לדברי רבי אלעזר סבורה שיש הקבלה בין התחייבות השומר כלפי הבעלים לבין קיום העסקה.
התוספות והרא"ש חולקים על רש"י[10]. התוספות אומר שדינו של רבי אלעזר הוא רק לעניין חזרה. התחייבותו של השומר כלפי הבעלים חלה כבר מרגע ההסכמה ביניהם, זאת בניגוד לשואל שחיובו במשיכה הוא מהתורה. הוא מביא ראיה ממשנה מפורשת לפיה אם הבעלים מבקש מאדם לשמור והוא אומר הנח לפני אותו אדם הופך לשומר חינם. מוכח מהמשנה הזאת שלא צריך משיכה כדי להפוך לשומר ומספיק שהשומר יסכים[11].
היוצא מדברי התוספות והרא"ש שיש חלוקה גם להלכה בין התחייבות השומר לשמירה ברמה מסוימת, ובין התחייבות הבעלים לעסקה. הרא"ש אומר שיש סברה גדולה לחילוק הזה. התחייבותו של השומר אינה משפיעה על בעלותו בחפץ, כך שהתחייבותו היא חד צדדית. רק כאשר השומר עושה פעולה קניינית בחפץ המעשה מחייב גם את הבעלים כך שהוא לא יוכל לחזור בו. כלומר, בשלב שבין ההתחייבות למעשה הקניין הסכמתו של השומר היא מה שמחייבת אותו. לאחר מעשה הקניין אפשר לומר שהתחייבותו נשארת עקב הסכמתו אך הדבר אינו מוכרח ויש אפשרות לפיה אחרי הקניין התחייבותו של השומר נובעת מהקניין[12].
הפלפולא חריפתא מקשה על התוספות שאומר ששואל מתחייב באונסים רק במשיכה בניגוד לשומר חינם ושומר שכר שמתחייבים כדינם כבר בשעת ההסכמה, כך שיוצא ששינו של השואל פחות חמור מזה של השומרים. לפי איך שהסברנו ניתן לתרץ את קושייתו בכך שיכול להיות שהשואל מתחייב בגניבה ואבידה כבר מרגע ההסכמה, אבל חיוב אונסים הוא חיוב שמוטל רק על בעלים ולכן צריך שיקרה מעשה קניין בשבילו, וכך כתב בשו"ת דבר אברהם[13].
הרמב"ם פוסק את דברי רבי אלעזר שתקינו משיכה בשומרים, ולאחר מכן מביא את דברי המשנה שהתוספות מביאים כראיה לשיטתם, שבמידה ואדם מבקש מחברו שישמור לו על חפץ והשומר אומר הנח לפני, האדם נהיה שומר חינם. לכאורה, מהדין הזה נשמע שגם בלא משיכה חייב. אולם מפרשי הרמב"ם הראשונים, ובראשם המגיד משנה, מעמידים את המקרה במצב בו הוא משך, החידוש של הרמב"ם הוא שגם לאחר תקנת המשיכה, משיכה בלא הסכמה לא מועילה[14].
ערוך השולחן[15] מעלה כיוון אחר לפרש את הרמב"ם על יד הבדלת שומר חינם משאר השומרים. שומר שכר שוכר ושואל עושים איזה עסקה עם הבעלים של החפץ במהלכה הם מקבלים התחייבות, או עושים איזה מעשה קניין בגוף הכלי, ולכן הם צריכים לעשות בחפץ מעשה קניין. שומר חינם לא עושה רק מחזיק חפץ של אחר ברשותו אבל אין לו שום אחריות עליו, והתחייבותו בפשיעה נובעת מכך שהוא מזיק, ולכן מספיק שהוא יסכים להכניס את החפץ הזה לשמירתו, והוא לא צריך לעשות מעשה קניין[16].
כאמור, רבי אלעזר חולק על רב הונא וצריך להבין מה שורש מחלוקתם. משיטת התוספות והרא"ש עולה שמחלוקת האמוראים היא בהלכות קניין. שניהם מחלקים בין שעת העסקה המחייבת את השומר כשומר, לבין השעה בו העסקה נחלטת. המחלוקת שלהם נעוצה בשאלה מהו מעשה הקניין שגורם לחוסר היכולת של הבעלים לחזור בו.
לפי הנימוקי יוסף ניתן להציע פירוש דומה ששם את כובד העסקה על רגע קבלת האחריות. כשהשומר מקבל את הזכות בחפץ הוא מתחייב בשמירה. האמוראים נחלקו בשאלה מה הפעולה שגורמת לשומר להתחייבות זאת. ההבדל בין פירוש זה לפירוש של התוספות והרא"ש הוא שלפי הנימוקי יוסף האמוראים לא מסכימים על כך שהעסקה מפוצלת אלא על האחדות שלה[17].
בשיטת המגיד משנה צריך לומר ביאור אחר לפיו רבי אלעזר מבין שיש פעולת קניין בשומרים שמשמעותה היא אחת. השומר מתחייב בשמירה והבעלים לא יכול לחזור בו מהתחייבויותיו. זאת בניגוד לרב הונא שמפריד את המוקדים. כך גם ניתן להסביר בריטב"א וברא"ה.
סיכום
רב הונא מחלק את עיסקת ההשאלה כך שהשואל מתחייב באונסים משעת השאלה והמשאיל מתחייב לעסקת ההשאלה מרגע שהשואל מבקע בגרזן. רש"י מסביר שלפי רב הונא שואל אינו קונה במשיכה אלא בביקוע ובשלב הזה העסקה מוחלטת. המיוחס לריטב"א משלים את דברי רש"י בכך שהוא אומר שהשואל מתחייב באונסים מרגע המשיכה עקב התחייבות שלו כלפי המשאיל. הריטב"א הולך בכיוון הפוך ומפנה את עיקר המשקל למשיכה. המשיכה איננה קונה אבל גורמת לשואל להתחייב באונסים. מעיקר הדין בכל שלב המשאיל יכול לחזור בו מהעיסקה אבל כדי לא לעקר את דיני השאלה חכמים תיקנו שעסקת ההשאלה נחלטת מרגע הביקוע.
רבי אלעזר חולק על רב הונא ואומר שתיקנו משיכה בשומרים. רש"י ותוספות נחלקו בשאלה מה היא התקנה. רש"י מבין שהתקנה היא שבמשיכה השומר מתחייב בשמירה ובכך העסקה מוחלטת. התוספות חולק עליו ואומר שכל מה שהתקנה עושה זה להפוך את עסקת השומרים לסופית ברגע המשיכה.
הנימוקי יוסף אומר שהשואל יכול לחזור בו מהתחייבותו לאונסים כי הוא מקבל את ההנאה. זאת בניגוד לרא"ה שאומר שהמשאיל קנה את חיוב האונסים של השואל, ואין באפשרותו של השואל לחזור בו.
[1] ניתן לקחת את הפירוש הזה של רש"י צעד קדימה ולומר שאם כך גם החיוב באונסים יחול מרגע הביקוע. רש"י מגדיר את הביקוע כשעה בה נעשת פעולת הקניין, ואפשר לומר שזאת שעת שאלה המדוברת בגמרא. כך גם עולה מפירושו של רש"י לדברי רב הונא. הוא אומר שלפי רב הונא לא תיקנו משיכה בשומרים, ואת תקנת משיכה בשומרים הוא מסביר כתקנה הגורמת לשומר להתחייב כשומר דהיינו ששואל יתחייב באונסי החפץ משעת משיכתו. הבעיה בדרך הזאת היא מהלך הגמרא שמחלקת בין חיוב אונסים ליכולת החזרה של המשאיל. אולי ניתן לומר שהגמרא דוחה את חיוב האונסים בשעת הביקוע כי היא מבינה שחיוב אונסים תלוי בשעת שאלה שהיא היא השעה ממנה המשאיל אינו יכול לחזור. וצריך עיון.
[2] וכך מסביר הבית אהרן (צט. ד"ה בגמ' למאי).
[3] ישנה בעיה נוספת והיא שמפירוש הריטב"א את דברי רב בסוגיה ???: התחייבות השואל באונסים גם עולה שחיוב אונסים לא נובע מהתחייבותו של השואל.
[4] אם ממשיכים את האנלוגיה הזאת לשומר חינם אפשר להבין שהוא לא משעבד את נפשו ואין לו שום אחריות, ולכן מה שהוא מחויב בו הוא רק לא לפשוע.
[5] ועיין בנתיבות המשפט (סימן שמ ס"ק ח) שמשתמש בסברה הזאת כדי לטעון שאם השואל משתמש בחפץ בביתו של המשאיל הוא חייב כי היכולת שלו להנות היא זאת שמחייבת אותו (על אף שדין זה נכון אם השואל מקבל על עצמו את האחריות ולא המעמד שלו מחייב אותו).
[6] אפשר להעמיס על המיוחס לריטב"א הבנה שלא חולקת על הריטב"א. תיקנו משיכה בשומרים, כלומר, תיקנו שהשומר יתחייב באופן חד צדדי במשיכת החפץ על אף שהיא לא פעולת קניין. משיכה זאת היא עיקר ההשאלה, כשהביקוע איננו מייצג אף נקודת תפנית בהשאלה עצמה, אלא נובע מתקנת חכמים.
[7] ועיין תוספות (בבא קמא עט. ד"ה תיקנו) שאומר שגם בין רבי אמי לרבי אלעזר יש מחלוקת. רבי אמי סבור שהמשאיל לא יכול לחזור מהתורה ולכן השואל מעל, לעומת רבי אלעזר שסבור שחוסר יכולתו של המשאיל לחזור בו תלוי בתקנת חכמים, אבל מהתורה המשאיל יכול לחזור בו גם לאחר המשיכה.
[8] מעבר להתעסקות בדין שהוא אומר צריך לעסוק גם בעצם ההשוואה. מפשטות הברייתא שממשיכה לומר שקנייני קרקע מועילים להשכרת קרקע, עולה שחידושה של הברייתא היא שדרכי קניין גוף מועילים לקניין זכות בחפץ.
[9] עיין ברשימות שיעורים בבא קמא עט. ד"ה עיין בנמוקי יוסף לב"מ.
[10] במסכת בבא קמא שניהם מפרשים כמו רש"י (תוספות דף עט. ד"ה תיקנו רא"ש פרק ז אות יא) כפי שציינו השלטי גיבורים (נ: אות א) והפלפולא חריפתא (פרק ו סימן טז אות א). וצע"ג
[11] הראב"ד (שטמ"ק פ: ד"ה מתניתין: הנח לפני שומר חנם) מתרץ את שיטת רש"י ואומר שבמשנה יש מעשה קניין, וכאשר הבעלים מניח את החפץ הוא עושה את זה ברבע אמות שלפני השומר בהן הוא קונה מדין קניין חצר.
[12] המחנה אפרים (הלכות שומרים סימן ז) שואל כיצד השומר מתחייב. הוא מעלה שתי אפשרויות. האחת היא שהשומר מתחייב כמו שערב מתחייב, אלא שהוא דוחה אותה כיוון ששיטת הרא"ש היא שכדי שאדם יתחייב הוא צריך שאיזה הנאה תקרה בעולם, ואם אדם אומר לאחר שיזרוק מנה לים הוא לא מתחייב לשלם. האפשרות השנייה היא שהשומר חייב מדין גרמי, דהיינו פשיעתו בכך שלא שמר גרמה לחפץ שיינזק ולכן הוא מתחייב מדין מזיק. הבעיה שיש באפשרות הזאת היא שלא מובן כיצד אדם יכול להפוך לשומר שכר ולהתחייב בגניבה ואבידה על ידי אמירה. הקצות (סימן שז ס"ק א) מסביר שהחיוב הוא מדין פועל.
[13] חלק א סימן מ אות ג.
[14] עיין מאירי פ: ד"ה שמור לי ואמר לו הנח לפני.
[15] סימן רצא סעיף טו.
[16] כיוון זה לא עולה בקנה אחד עם פירושו של הרמב"ם בפירוש המשנה (בבא קמא פרק ז משנה ו) שם הרמב"ם כותב שכל ארבעת השומרים לא מתחייבים אלא אם כן הם עושים מעשה שעובד במקח וממכר.
[17] זה במידה והוא מסביר את רב הונא על פי הפירוש שהעלנו לדבריו בריטב"א.