רקע
בסוגיה זאת נפתח את העיסוק שלנו בפטור הגורף שיש ברשות המזיק. הברייתא מביאה מחלוקת תנאים לגבי הפועלים שנכנסים לתבוע שערם מבעל הבית. איפיון דין זה יעזור לנו לזקק את הפטור בשאר המקרים.
מקורות
א. בבא קמא לג. "ת"ר הפועלים שנכנסו" עד המשנה הראשונה
ב. תוספות בבא קמא לג. ד"ה אי, בגברא, תניא
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכות יא-יב
רא"ש בבא קמא פרק ג סימן יב
טור חושן משפט סימן שפט "ומיהו פועלים… בע"ה בשוק"
ג. ים של שלמה פרק ג סימן כה
הסבר הסוגיה
ת"ר: פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית, ונגחן שורו של בעל הבית, ונשכן כלבו של בעה"ב ומת – פטור; אחרים אומרים: רשאין פועלין לתבוע שכרן מבעל הבית
[בבא קמא לג.]
הברייתא מתארת מחלוקת תנאים בשאלה האם אדם חייב על כך ששורו הרג את פועלים שבאו לתבוע שכר ממנו. לפי תנא קמא בעל הבית פטור, ולפי אחרים הוא חייב. היא מנמקת את שיטת אחרים באמירה שהפועלים רשאים לתבוע את שכרם. אם כך, יש שתי דרכים להסביר את שיטת תנא קמא. הדרך האחת היא לומר שהוא חולק על רשותם של הפועלים להיכנס לחצר ולתבוע את שכרם. הדרך השניה מניחה שחכמים מודים לכך שהפועלים רשאים להיכנס לחצרו של בעל הבית כדי לתבוע את השכר, אלא שמחלוקתם היא בשאלה האם דבר זה מכריח את בעל הבית לשמור על השור, כך שאם השור יזיק הוא יתחייב.
הגמרא מקשה על המחלוקת ואומרת שהיא לא תיתכן בשום מצב, שהרי אם האדם שכיח בעיר ודאי שבעל הבית פטור, ואם בעל הבית שכיח רק בביתו ודאי שהוא יהיה חייב. תליית חיוב הנזק בהימצאות האדם בעיר אינו ברור. למה שתדירות יציאת האדם תשפיע על מחויבותו לשמור על שורו?
מוכרח שהגמרא למדה שמחלוקת התנאים היא בשאלת רשות הפועלים להיכנס. כשהאדם נמצא בעיר תדיר, הפועלים יכולים לגבות את שכרם ממנו כשהוא בעיר ולכן אין להם רשות להיכנס לחצרו לצורך הגבייה. ברם, כשהאדם אינו נמצא בעיר תדיר הדרך היחידה של הפועלים לגבות את שכרם היא להגיע לביתו ולכן הם רשאים להיכנס לחצרו.
יוצא שהגמרא אומרת שכל זמן שלפועלים יש רשות להיכנס לחצר בעל הבית צריך לשמור על שורו שלא יזיק, ואם הזיק הוא חייב. התפיסה שעולה מההנחה הזאת היא שהאדם פטור על נזקים שמתרחשים ברשותו עקב זה שהוא לא אמור לצפות שגורם אחר ייכנס, ובמידה והוא ייכנס המזיק יוכל לטעון בפניו מה מעשיו פה. על כן, כאשר יש אדם שאמור להגיע לגבות את שכרו, הבעלים אמור לשמור בחצרו.
מכוח הקושיה שהקשתה, הגמרא מעמידה את המחלוקת במציאות ביניים של אדם שאינו שכיח בעיר כל כך אבל ניתן למצוא אותו שם. אלא שהגמרא לא אומרת שבזה המחלוקת תולה אותה בשאלה האם התגובה "כן" לקריאת הפועלים מהווה נתינת רשות או לא.
אלא ששלב זה בגמרא איננו ברור. אם המחלוקת היא במשמעות התגובה "כן", מדוע הגמרא זקוקה להעמדת הביניים של אדם שכיח ולא שכיח? למה לא ניתן לומר שהמחלוקת שלהם היא בדינו של בעל הבית שכיח ולא שכיח? מניין הגמרא מכניסה לדיון את קריאת הפועלים?
התוספות נדרש לשאלות הללו, ומסביר שהדברים תלויים אחד בשני. שכיחות האדם בעיר משפיעה על הדרך בה אנשים מבינים את התשובה שלו. ככל ששכיחות האדם בעיר גבוהה יותר כך פחות סביר שהוא יאפשר לפועלים להיכנס. אם האדם שכיח בעיר כשהוא מגיב "כן" הוא איננו מרשה לפועלים להיכנס, אם האדם אינו שכיח בעיר תגובתו בוודאי מהווה נתינת רשות לפועלים להיכנס. מחלוקת התנאים היא מה משמעות תשובתו של אדם שכיח ולא שכיח. הוא איננו מתייחס לשאלה מה הדין בבעל הבית כזה, כשהפועלים לא ביקשו רשות כלל האם המחלוקת היא בשאלה האם "כן" מהווה נתינת רשות או שמא היא מהווה מחאה מפורשת על הימצאות האחר בחצר.
הגמרא מביאה ראיה מברייתא לכך שבאמירת כן הבעלים פטור. הברייתא מתארת מצב בו הבעלים פטור על הריגת הפועלים למרות שלפועלים ניתנה רשות להיכנס. הגמרא אומרת שהברייתא כשלעצמה איננה מובנת, ולכן חייבים לומר שהיא מתארת מצב בו הפועלים ניכנסו על דעת שיש להם רשות, אבל לא הייתה להם רשות, ומצב כזה אפשרי כאשר בעל הבית מגיב לקריאת הפועלים ב"כן". אם כך, מוכח מהברייתא שהתגובה "כן" לא מאפשרת לפועלים להיכנס לחצר. אלא שהברייתא לא מתייחסת לשאלת תדירות הימצאות בעל הבית בעיר. כדי לפתור את הבעיה הזאת התוספות מעמיד את הברייתא באדם שהוא שכיח ואינו שכיח.
מסקנת הסוגיה, על פי פירוש התוספות, היא שכאשר האדם שכיח בעיר בעל הבית תמיד פטור על הריגת הפועלים, גם אם אמר להם כן כאשר קראו בשמו, כל עוד בעל הבית לא נותן לפועלים רשות מפורשת להיכנס. כאשר האדם אינו שכיח בעיר, בעל הבית תמיד חייב כיוון שלפועלים צריכה להיות דרך לגביית החוב ולכן הם יכולים בכל מקרה להיכנס לחצרו של בעל הבית[1]. במצב בו בעל הבית שכיח ולא שכיח והפועלים קראו על השער ובעל הבית ענה כן, הוא פטור, כי האמירה כן משמעותה להישאר במקום.
המקרה שאינו מפורש הוא מקרה בו בעל הבית שכיח ולא שכיח והפועלים לא קוראים. לפי מה שהסברנו בתוספות, נראה שבמקרה הזה ניתן להתלבט. מצד אחד הבעלים ניתן להשגה בביתו ויש סבירות לא מבוטלת שלשלם הפועלים יגיעו, כך שבעל הבית אמור לצפות את זה ולשמור. לחלופין, כיוון שיש לפועלים אין הכרח לגבות את הכסף מהבית ולעבור בחצר, יכול להיות שבעל הבית לא אמור לצפות שהם יגיעו לביתו.
אלא ששלושת עמודי ההוראה לא פוסקים כך. הרי"ף משמיט את הסוגיה לגמרי. הרמב"ם מזכיר רק את הדין שכאשר בעל הבית אמר כן הוא פטור, ולא מתייחס לשאלת שכיחותו בעיר. הטור מחלק רק בשאלת תדירות בעל הבית בעיר, ואומר שכל עוד הוא אינו נמצא תדיר בעיר הוא חייב, ולא מזכיר כלל את דין התגובה.
נתחיל בביאור שיטת הרי"ף. הרא"ש טוען שהרי"ף לא הביא את הסוגיה להלכה עקב שינוי מציאותי שהיה. בתקופת הגמרא אדם לא היה יכול להיכנס לחצר חברו, ולכן הנחת הסוגיה שבעל הבית פטור כי לפועלים לא היה להיכנס במקרים מסוימים אינה נכונה, והרי"ף לא הביא אותה להלכה.
הים של שלמה לא מקבל את תירוצו של הרא"ש. הוא דוחה את דבריו ואומר שלא הגיוני שלאדם היה אסור בכלל להיכנס לחצר חברו. אלא שזכותו של בעל החצר היא רק לגרש את מי שהוא אינו רוצה בשדהו. המציאות הזאת לא השתנתה, ולכן גם היום הבעלים יהיו פטורים לאחר שמחו.
אולם גם לפי הרא"ש וגם לפי הים של שלמה לא מובן מדוע האם פטור על נזקים הנעשים ברשותו? לפי הרא"ש הדין היה אמור להיות נכון רק בימי הגמרא, אבל בתקופת הרי"ף הדין לא אמור להיות נכון, כיוון שאנשים נכנסים לחצרות של אחרים. לפי הים של שלמה שגם בתקופת הגמרא החצרות לא היו בלעדיים לא מובן מדוע היה דין מיוחד לרשות המזיק?
הרא"ש תולה את דבריו במציאות חיים אחרת. כיוון שהוא לא משנה גם את עצם הפטור ברשות המזיק, צריך לחלק במציאות הזאת בין אנשים שלא אמורים להיות בחצר שהם הזיקו את עצמם בכניסתם, שהרי בעל השור לא אמור לשמור על שורו מפניהם. המציאות עליה מדבר הרא"ש היא שאדם נמצא בביתו ולאנשים מותר לבוא אליו לשם גם אם הוא נמצא בעיר. כשאדם יודע שאחר אמור לבוא אליו הוא מתחייב בשמירת שורו, ולכן כל הסוגיה אינה להלכה[2].
הים של שלמה חולק על הרא"ש באופן מציאות, אלא המציאות שהוא מתאר מעקרת את הייחודיות של חצר המזיק ולכן צריך להסביר את הפטור בשיטתו באופן אחר. הסברנו על פי התוספות והרא"ש שבחצר לא אמורים להיות אנשים אחרים, ולכן אם יש מציאות בה אנשים אחרים אמורים להגיע הפטור מתבטל. הים של שלמה וודאי לא יכול להסביר כך את הפטור כיוון שלטענתו אנשים נכנסים לחצר. על כן נראה לומר שהשור של האדם נחשב שמור בחצרו. כשאדם אחר נכנס בלא ידיעתו של האדם הוא אנוס, ולכן פטור. כשפועלים אמורים להגיע לביתו של האדם הוא אמור לצפות את זה ושוב הוא אינו אנוס.
הרמב"ם, כפי שאמרנו לעיל, לא מזכיר את שכיחותו של בעל הבית כלל, ותולה את הסוגיה בלשון נתינת הרשות. לפיו האדם יכול להתנהג בשדהו כרצונו, ולכן רק כאשר הוא יתן אישור מפורש לאחר להיכנס הוא יהיה חייב לשמור על שורו. כיוון שלא מסתבר שהוא חולק על המציאות צריך להסביר על פיו את הפטור ברשות הניזק בצורה אחרת.
הנימוק אותו הרמב"ם מציע לפטור האדם ברשותו היא שאם הניזק לא היה מגיע לרשות המזיק לא היה מגיע לו הנזק. טענה זאת נכונה גם כאשר הגעתו של הניזק צפויה. מותר לאדם לעשות ברשותו ככל העולה על רוחו, והוא לא מזיק. כשאדם אחר נכנס לאותה החצר בלי רשותו המפורשת של הבעלים הוא זה שמזיק את עצמו. רק כאשר האדם נותן לאדם אחר רשות להיכנס לחצרו הוא מתחייב בנזקי השור.
על אף שמצד הסברה הרמב"ם מובן צריך להסביר כיצד הוא קרא את הגמרא, שתולה את חיובו של בעל הבית בשכיחותו. הב"ח[3] נדרש לשאלה הזאת ומציע קריאה אחרת בגמרא לפי הרמב"ם. הוא אומר שהגמרא מביאה שתי דרכים להסביר את מחלוקת תנא קמא ואחרים. הדרך הראשונה היא שהמחלוקת היא בשאלת אדם שכיח ואינו שכיח, האם דינו כאדם שכיח בעיר שאין לו כל היתר להיכנס לחצר בעל הבית, או שהוא כמו אדם שאינו שכיח בעיר, ולא דורשים ממנו לחפש את האדם בעיר אלא נותנים לו רשות לתבוע את בעל הבית בביתו. הגמרא מציעה דרך נוספת להסביר את המחלוקת והיא לומר שהאדם אינו חייב לשמור על שורו בחצרו, ולכן תמיד יהיה פטור. בעל הבית יתחייב לשמור את שורו רק כאשר הוא ייתן לאחר אפשרות להיכנס, ובזה מחלוקת התנאים. הגמרא מביאה ברייתא שלא מחלקת בין בעלי בתים שונים ומביאה ממנה ראיה לשיטת תנא קמא, ולכן להלכה היא פוסקת כתנא קמא לפי הפירוש השני למחלוקת.
הטור פוסק שבעל הבית תמיד חייב, אלא אם כן הוא מצוי באופן תדיר השור בשוק. פסק זה מעלה שתי קושיות. הקושיה הראשונה היא שהטור לא מתייחס לסוגיית הגמרא כלפי אמירת כן. הקושיה השנייה אותה מביא הבית יוסף, שתלויה בראשונה, היא שנראה שהטור פוסק כאחרים, כי הם מחמירים יותר בבעל הבית ששכיח ואינו שכיח.
הקושיה שהקשה הבית יוסף, מבוססת על כך שאדם שכיח ולא שכיח דינו כאדם שכיח כך שהוא אמור להיות פטור. הנחה זאת נובעת מכך שברגע שאין הכרח שהפועלים יגיעו לביתו של בעל הבית, הוא אינו מוכרח לשמור מפניהם. הטור חולק וטוען שלפועלים צריכה להיות דרך נוחה לגבות את חובם והם לא צריכים לחפש את בעל הבית[4]. אם מבינים כך לא קשה לתרץ גם את הקושיה הראשונה ולומר שהמקרה היחיד בו רשות יכולה לחייב תהיה באדם השכיח בעיר, המציאות שהיא רחוקה והטור לא ראה לפרט את הדין.
סיכום
התנאים נחלקו לגבי חיוב תשלומי נזק בפועלים שבאים לדרוש את שכרם מבעל הבית. הנחת הגמרא היא שיש פטור על נזקים שנעשים ברשות המזיק וישנו חיוב מיוחד בפועלים כיוון שהם רגילים לתבוע שכרם.
הגמרא אומרת שחיובו של בעל הבית תלוי ברמת שכיחותו בעיר. חילוק זה יכול להיות מובן הן על פי תפיסתו של הרא"ש שפטור רשות המזיק נובע מכך שלמזיק לא היה להניח שמשהו אחר ייכנס לחצרו, והן על פי תפיסתו של הים של שלמה לפיה השור שמור בחצרו, ובעל הבית אנוס על כך שאחר נכנס.
הגמרא מכניסה רכיב נוסף והוא תשובתו של בעל הבית. התוספות מסביר שככל שהאדם יותר שכיח בעיר כך פחות סביר שהוא יתן רשות להיכנס לביתו, ובדרך זו צריך לפרש אמירות שאינן חד משמעיות.
הרמב"ם לוקח רק את המרכיב השני בסוגיה – פרשנות לשונם של הבעלים. תפיסתו מושתתת על כך שלבעל הבית מותר להשתמש בחצרו כרצונו, ולא יכול להיות שבגלל כניסה אפשרית של אדם אחר הוא יצטרך לוותר על זכויותיו בחצרו.
[1] הנימוקי יוסף (טו: ד"ה אין קום התם) מרחיב את דברי התוספות ואומר שגם אם הפועלים נכנסים לאחר מחאתו של בעל הבית הוא חייב, כיוון שהוא צריך לספק להם דרך לגבות את התשלום.
[2] הרי"ף (י:) הביא את הברייתא של אדם הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות. אולם לפי איך שהסברנו את הרא"ש אין כאן סתירה לטענתו. הרא"ש אינו דוחה את הסברה שהאדם יהיה פטור על נזק ברשותו, ולכן הרי"ף צריך לומר שהסברה הזאת אינה דוחה את חיובו של השור בסקילה, על אף שהיא פוטרת את הבעלים מלשלם..
[3] סימן שפט ס"ק ה
[4] הלחם משנה (פרק י הלכה יא) מעיר שהטור היה יכול לפסוק באותה מידה כמו הבית יוסף, והוא העדיף לפסוק כך כיוון שהמציאות כמו שמתאר אותה הרא"ש היא שאנשים נמצאים בחצרות של אחרים ולכן אמור להיות חייב על נגיחת שורו שם.