רקע
אנחנו מתחילים את החטיבה האחרונה של פרק חמישי שעוסקת בשאלה מה הם מושאי הנזק של בור. החטיבה מחולקת לשלושה חלקים: פטור כלים, פטור שור פיקח, והלימוד של כלל בעלי החיים משור וחמור. בחלק השלישי לא נתעסק.
מקורות
א. בבא קמא נג:-נד. "נפל לתוכו… לדברי הכל קשיא"
ב. ירושלמי בבא קמא פרק ה הלכה ו עד "חייב על הכלים"
ג. רש"י נד. בבא קמא ד"ה שבירתן זו היא מיתתן
רשב"א כח: ד"ה אדם חייב וכלים פטורים
ר"י מלוניל יג: ד"ה כולן מבורו למדנו
ד. בבא קמא מח: "נפל לבור… בו את הכלים"
רש"י בבא קמא י. ד"ה שייר טמון
תוספות בבא קמא י. ד"ה שייר טמון
[פני יהושע בבא קמא י. ד"ה תוס' בד"ה שייר טמון
מרומי שדה בבא קמא י. ד"ה רש"י ד"ה שייר טמון]
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה א, פרק יג הלכה א
הסבר הסוגיה
נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו – חייב על הבהמה ופטור על הכלים
[בבא קמא נב.]
המשנה אומרת שאם נפלה לבור חיה עם כלים, בעל הבור חייב לשלם רק על נזקי החיה ולא על נזקי הכלים. הגמרא מביאה את שיטת רבי יהודה שחולק ואומר שבעל הבור חייב גם על הכלים. מחלוקת התנאים, כפי שהיא מוצגת על ידי הגמרא, היא בדרשת הפסוקים. חכמים דורשים את המילה חמור למעט כלים, ורבי יהודה דורש את המילה או כדי לרבות כלים. הגמרא מקשה על דברי חכמים כיוון שלפיהם צריך לדרוש את הפסוק בכלל ופרט כך שאין חיוב על כלל בעלי החיים[1]. הגמרא מביאה שלוש דרכים לפתור את הבעיה:
הדרך הראשונה היא לומר שהפסוק בנוי בצורה של כלל ופרט וכלל, ואז שור וחמור הם לא המקרים הספציפיים אלא דוגמאות לבעלי חיים. הגמרא דוחה את הפיתרון הזה כיוון שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שיש בין שור וחמור הוא שהם חיות שהנבלה שלהם מטמאת במשא ומגע, ולא היותם בעלי חיים, כך שעופות אינן מושא נזק של בור.
הפיתרון השני הוא ללמוד מהפסוק "והמת יהיה לו" שנזקי בור חלים על כל מי שיכול למות. אלא שהגמרא דוחה את הפיתרון הזה כיוון שהפסוק לא פנוי לדרשה ונדרש כבר לפטור של שור פסולי המוקדשים.
הדרך השלישית בה הגמרא לומדת את החיוב על כלל בעלי החיים היא מהפסוק "כסף ישיב לבעליו". התורה מחייבת את הניזק לשלם בכל מושא נזק שיש לו בעלים. חיובי בור חלים בכל מקרה בו לניזק יש למי לשלם.
ההבדל בין שלושת הדרשות השונות הוא בשאלה האם התורה חידשה בבור חיוב או פטור. שתי הדרשות הראשונות מדברות על מאפיין מסוים שיש בניזק, היותו בעל חיים והיותו בן תמותה. כלומר התורה אומרת שרק בניזקים כאלה המזיק חייב. לפי הכיוון הזה בלא הדרשה לא היה ניתן לדעת כל איזה ניזקים חייבים ובעל הבור תמיד היה פטור עד שהתורה חידשה חיוב[2].
לעומת זאת, הדרשה השלישית "כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים" אומרת שבכל מקרה בו יש לניזק בעלים, המזיק חייב לשלם. העיסוק הוא לא באיפיון הניזק אלא באפשרות התשלום. כלומר בכל מקרה בו לבעל הבור יהיה למי לשלם הוא יהיה חייב. לראייה לאחר שהגמרא מקבלת את הפסוק הזה כמקור הלימוד היא שואלת מדוע לא יהיה חיוב על אדם וכלים, ומביאה פסוק כדי לפטור.
כשהגמרא למדה שהחיוב בבור נובע מ"והמת יהיה לו" היא שואלת מדוע אם כן יש התייחסות לכלים, הרי הם לא בני מיתה. תשובת הגמרא היא ששבירת הכלים היא מיתתם. רש"י מסביר שהכוונה היא לא ממש מיתת הכלים. ככל הנראה מה שהניע אותו לפרש כך זה המציאות, כמו שכותב הראב"ד[3], שכלי איננו יכול למות כמו אדם.
הר"י מלוניל אומר שכלפי כלי שבירה זה המיתה, וכלפי בגדי משי וארגמן טינוף זה המיתה. חיפוש "המוות" כלפי כל כלי באופן ספציפי, מעלה אפשרות לומר ש"מיתתו" של הכלי היא הוצאתו משימוש. כלים שטונפו במים מלוכלים לא "מתו" אלא ערכם ירד, ובהקבלה לאדם הם ניזוקו. קשה לומר שהר"י מלוניל סבר כך כיוון שהגדרתו את מיתת הכלים הוא כותב שזה נזקי כלים, כך שלחילוק זה לא יהיה נפקא מינה.
ישנה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בשאלה איזה בור פטור בכלים. בבבלי אין שום איזכור לעומק הבור שפטור מכלים ומשמע שבכל בור בעל הבור יהיה פטור מנזקי כלים. לעומת זאת, רבי יצחק בירושלמי אומר שחייב על כלים בבור שעומקו פחות מעשרה טפחים. כדי להבין את החילוק בדברי רבי יצחק בין כלים בבור עשרה לבור פחות עמוק צריך להקדים ולהסביר את פטור כלים בבור.
פטור כלים נובע מגזירת הכתוב. לכן מחלוקת הבבלי והירושלמי היא בשאלה האם בור תשע כלול בבור עשרה ואז גם בו אמור להיות פטור כלים, או שבור תשעה הוא יישות בפני עצמו[4]. אלא שגם לגזרת הכתוב הוצע הסבר וצריך להבין גם לפיו את החילוק.
הסברה שעולה ברוב המפרשים היא שבור הוא לא תקלה לכלים, כלים הם דבר נייח ובור הוא דבר נייח ולכן כלים לא אמורים להגיע לבור[5]. הסברה הזאת יכולה להתפרש בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא כיוון שהכלים לא יכולים להגיע אל הבור אז הבור לא יכול להזיק כלים, ובמילים אחרות אין תחילת עשיית הבור נזק לכלים[6]. הדרך השנייה היא לומר שכיוון שכלים לא יכולים להגיע אל הבור ולכן מי שהביא אותם אל הבור הוא הפושע[7].
אם מבינים כדרך השנייה פטור כלים נובע מכך שבעל הכלים הוא שגרם את הנזק לכלים. לכן בבור פחות מעשרה טפחים שחייבים בו על נזקי האדם עצמו, ניתן לומר שחייבים בו גם על כלים כמו שלא פטורים בו על האדם, וכדעת רבי יצחק בירושלמי. הרווח בפירוש הזה הוא שהדרשה של שור ולא אדם בור ולא כלים היא סימטרית ונובעת מאותו הגורם, האדם הוא זה שגורם לנזק.
היקף פטור כלים נידון בעיקר סביב דברי רש"י בפרק ראשון. הגמרא דנה בברייתא שמביאה את הקולות והחומרות באבות הנזקים השונים, ואומרת שהתנא לא הביא את החומרה שיש בשור ובבור על אש, שבהם חייבים על טמון.
רש"י מדגים את החיוב בבור על טמון וכותב כך: "אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב ואף על גב דטמון בשק". התוספות מזדעק במקום ואומר שאמור להיות פטור בבור במקרה כזה, כיוון שתבואה היא גם כלים לעניין פטור בור. הוא מביא ראיה לכך שגם דברים דוממים שאינם כלים, נחשבים כלים לעניין הפטור בבור מהגמרא בדף מח. שאומרת ששור שנפל לבור והבאיש את המים חייב רק בשעת הנפילה, אבל לאחר הנפילה השור הוא בור והמים כלים ופטור.
הפני יהושע[8] מתרץ את דברי רש"י ואומר שלפיו הפטור הוא רק בכל דבר שאינו פרי מתוך פרי או גידולי קרקע, לכן מים נחשבים כלים, אבל חמור ותבואה לא נחשבים כלים וחייב עליהם.
הנצי"ב מביא בשם תלמיד אחד[9] שלפי רש"י המיעוט של כלים הוא כמו המיעוט של אדם, מיעוט רק מתשלומים על מיתה ולא מיעוט מתשלום על נזקים. לפי דבריו מוות אצל אוכל הוא התקלקלות האוכל, בעוד במקרה בו הם נופלים לבור הם לא מתקלקלים אלא מתלכלכים ולכן חייב המזיק לשלם על טורח הניקוי שלהם.
בפירוש הזה יש כמה קשיים. האחד, שנראה שלפי רש"י אין מיתה בכלים, על אף שקושי זה איננו מוכרח, כי ניתן לומר שבניגוד לאדם אצלו מיתה היא איבוד הנשמה, לכלי אין נשמה ולכן גם מיתתו שהיא הוצאתו מכלל פעולה היא לא מיתה ממש. קושי נוסף הוא מציאותי. הדוגמא שרש"י מביא שחייבים בה על תבואה היא דוגמא בה התבואה טמונה, כך שהנזק הוא לא הליכלוך אלא השבירה.
הגרי"ד[10] אומר שלפי רש"י יש לחלק בין שני סוגים שונים של כלים: כלים ממש, ושאר דברים דוממים. לגבי כלים בור פטור בכל מצב. לעומת זאת לגבי שאר הדברים הדוממים הפטור נובע מהסברה שאמרנו, שבור אינו מזיק לדברים דוממים. הרווח של הרב סולובייצ'יק בהסבת הסברה רק לדברים דוממים שאינם כלים הוא, שהוא יכול לחדש שהסברה נכונה רק כאשר האדם לא מנייד את הדברים הדוממים, אבל אם אדם שם את התבואה על החמור היא נהיית ניידת והבור הוא תקלה בשבילה.
סיכום
ישנה מחלוקת תנאים בשאלה האם יש חיוב בבור על נזקי כלים. בתוך שיטת חכמים שפוטרים על נזקי כלים, רבי יצחק אומר שיש חיוב בבור שעומקו פחות על עשרה טפחים. צריך לומר שסברת הפטור הוא שבור הוא לא תקלה לכלים, לפי חכמים הכוונה היא שבור לא יכול להזיק כלים, בעוד לפי רבי יצחק האדם הוא זה שגרם לנזק.
רש"י מביא דוגמא לפיה יש חיוב על תבואה שנפלה לבור. התוספות תמהים עליו כיוון שתבואה, כמו כל הדברים הדוממים נחשבים כלים. הפני יהושע מחדש שפטור כלים חל רק על דברים שהם לא פרי מתוך פרי או לא גידולי קרקע. הנצי"ב אומר שגם בכלים יש חילוק בין הוצאה משימוש עליה לא חייבים, לנזק עליו כן חייבים. הגרי"ד מחלק בין כלים עליהם פטורים תמיד, לבין שאר הדוממים עליהם פטורים כל עוד הם נייחים, אבל מרגע שהם דוממים חייבים עליהם.
[1] הם לא מרבים כלים מהמילה "או" כי היא באה לחלק (לומר שחייבים על חיה אחת בנפרד), ולא יכולים לחלק מהמילה "ונפל" שמופיעה ביחיד כיוון שלפעמים פועל ביחיד מתייחס לפועלים רבים כמו שמדגים רש"י (ד"ה ונפל טובא משמע) כך שהמילה ונפל נאמרת בפסוק בלשון רבים.
[2] כשהגמרא לומדת בכלל ופרט וכלל היא אומרת שהמכנה המשותף הנמוך ביותר של שור וחמור הוא לא היותם בעלי חיים אלא שנבלותיהם מטמאים במשא ובמגע, כלומר הגמרא אומרת שצריך לצמצם את הלימוד ולכן מפחיתה את החיוב של בעל הבור, ולא להפך.
[3] הובא ברשב"א.
[4] הרשב"א (הובא בסוגיה סג: בור פחות מעשרה) טוען שגם בבבלי יש חילוק בין בור תשע לבור עשר אלא שלא בדין של כלים כיוון שהדרשה היא לגבי שני הבורות.
[5] עיין בפני יהושע (נד. בד"ה שבירתן זו היא מיתתן) שלכאורה חולק ולא מקבל את זה שלפטור כלים יש סברה.
[6] עיין רש"ר הירש (שמות פרק כא פסוק לג ד"ה שור או חמור)
[7] עיין בכור שור (שמות פרק כא פסוק לג ד"ה ונפל) שמתנסח בצורה הזאת.
[8] הפני יהושע אומר שיש לקחת את דברי רש"י בערבון מוגבל כי הוא סך הכל מביא דוגמא לכלים טמונים. למרות זאת צריך לתרץ את דבריו עקב אמונת חכמים.
[9] וכך כתב גם בחידושי רב נחום י. סימן שנב
[10] רשימות שיעורים ד"ה תוס' ד"ה שייר טמון.