רקע
הדין של שור שהרג אדם מחולק לשני חיובים שונים. חיובו של הבעלים לשלם כופר, וחיובו של השור להיסקל. אנחנו מתחילים לעסוק בחיוב הבעלים לתשלום כופר על כך ששורו הרג באיפיון התשלום.
מקורות
א. שמות פרק כא פסוקים כט-ל
בבא קמא מ. "ת"ר אפוטרופוסים משלמים… אסתגר בקמייתא"
ב. שור של שני שותפים
תוספות בבא קמא מ. ד"ה כופר אחד, כופר שלם
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ה עם מגיד משנה
ג. ממשכנים על הכופר
תוספות בבא קמא מ. ד"ה חייבי כופר
רשב"א בבא קמא מ. ד"ה חייב
מאירי בבא קמא מ. ד"ה כל דבר שהוא צריך כפרה
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ד עם מגיד משנה ולחם משנה
רמב"ן שמות פרק כא פסוק ל ד"ה אם כפר
ד. נפקא מינות נוספות
תוספות בבא קמא מג. ד"ה מאי לאו
בכור שור פרק כא פסוק ל
הסבר הסוגיה
אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו
[שמות כא ל]
הברייתא אומרת שאפוטרופוסים אינם משלמים כופר. הגמרא אומרת שהדין נובע מאיפיון של תשלומי כופר ככפרה על האדם. בניגוד לחיוב ממוני אותו אדם אחר צריך לקבל מצד הדין ועל כן חרש שוטה וקטן חייבים בו, חיוב כפרה מוטל על ראשו של המתכפר והם אינם בני כפרה.
הגדרת תשלום כממון או ככפרה, נובעת מהשאלה האם מקבל התשלומים הוא מי שהכסף מגיע לו מצד הדין. חיוב ממוני הוא תשלום אותו אדם חייב לשלם כדי להשיב לחברו את מה שהיה שייך לו, או אפילו על מנת לפצות אותו. תשלום שהוא כפרה, לעומת זאת, נעשה כמו קורבן, החייב חייב לשלם והמקבל הוא רק מי שמאפשר לו לעשות זאת.
פשט הפסוקים הוא שכופר איננו תשלום ממוני אלא כפרה. ראשית השם כופר מרמז על צד הכפרה שבו. שנית, התורה משתמשת ביחס לחיוב כופר בלשון אם[1] המעלה את האפשרות שאין חיוב לשלם כופר אלא שזו אפשרות של האדם להתכפר. בנוסף, התורה אומרת שהכופר הוא פדיון נפשו של המזיק.
ישנה מחלוקת תנאים בשאלה כיצד מעריכים את הכופר. שיטת חכמים היא שמעריכים את הכופר בגופו של הניזק, ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר ששמים את הכופר בגופו של המזיק. רב חסדא מקשר בין שיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, על פיו שומת הכופר מתבצעת על ידי הערכת דמי המזיק להנחה שכופר הוא כפרה. דבר זה מאוד מסתבר שכן תשלומי הכופר הם פדיון נפשו של המזיק, ולכן הגיוני שיקבעו על פי שווי נפשו.
לפי רב חסדא שיטת חכמים היא שכופר הוא תשלום ממוני. אפשר להבין את ההנחה הזאת בשני אופנים: האופן האחד הוא שלא יכולה להיות כפרה על הריגת אדם ולכן חייבים להבין שהתשלום שהתורה הטילה נועד להחזיר או לפצות ממונית את יורשי הנהרג. האופן השני הוא שבנוסף לפן הכפרה שיש בכופר יש בו גם תשלום ממוני[2].
רב פפא דוחה את ההשוואה ואומר שאין הכרח לומר שכופר הוא ממון אם אומרים שהוא נישום על פי הניזק, אלא ניתן לומר ששומתו היא כדמי נזק רגילים ולמרות זאת הוא מגיע כדי לכפר על המזיק. לפי רב פפא צריך לומר שמחלוקת התנאים היא בשאלה מה הדגש בתשלומי הכופר. חכמים סוברים שדרכו של האדם להתכפר היא על ידי זה שיפצה את יורשי הנהרג, ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סובר שדרך הכפרה היא על ידי העלאת כסף כקורבן כדי לפדות את נפשו שהייתה אמורה להילקח תמורת הנפש שהרג.
התוספות מביא שתי נפקא מינות בין התפיסה של כופר כחיוב ממוני לתפיסתו ככפרה, גם אם אומרים שהוא מוערך בדמי הניזק. הוא אומר שלא יהיה ניתן למחול על הכופר. הבכור שור חולק עליו ומתאר מציאות שבה רוב האנשים מוחלים על הכופר. המחלוקת ביניהם היא בשאלה איך תופסים את תשלום הכופר, האם התשלום עצמו הוא כפרה כמו שמבין התוספות ואז יורשי הנהרג בעצם לא צד בסיפור, או שהכפרה גורמת לחיוב ממוני רגיל עליו ניתן למחול.
הנפקא מינה השנייה אותה מביא התוספות היא בשאלה האם כשהמזיק מת החיוב יעבור ליורשים. אם כופר היה ממון, אז כמו שיורשיו של אדם צריכים לשלם את ההלוואות שהוא לקח בשטר כך הם היו צריכים לשלם גם את הכופר. לעומת זאת הגדרת כופר ככפרה גורמת לכך שמרגע שהמזיק עצמו לא התכפר שוב אין עניין בנתינת דמי הכופר[3].
הגמרא מעלה שני ספיקות שרב אחא מציג בפני רב נחמן. הספק הראשון הוא בדין שור של שני שותפים שהרג את האדם. לכאורה, הספק תלוי בשאלה האם כופר הוא התחייבות לשלם את דמי הנזק, אז על כל אחד מהשותפים מוטלת רק מחצית האחריות, או שהכופר הוא דמי כפרה שאדם צריך לשלם על ההריגה, ואז כיוון שהחיוב מוטל על שניהם ויורשי הניזק הם רק כלי לקבלת הכפרה ודאי ששני השותפים יצטרכו לשלם את כל הכפרה.
בדומה, מסתפקת הגמרא בשאלה האם ניתן להטיל סנקציות על מי שלא משלם את הכופר ולמשכן אותו. כאן הגמרא תולה את הספק בפירוש בשאלה האם הכופר הוא כמו חטאת או כמו תשלום ממוני. לפי דרכנו אפשר להסביר שגם האפשרות שאומרת שכופר הוא תשלום ממוני רגיל מתייחסת לצד שלמרות שכופר הוא כפרה הוא נתפס ביד האדם כתשלום לאחר ולכן הוא יבוא לזלזל בו.
הראשונים נחלקו בהסבר הספק בשאלה אותה העלנו. הרשב"א אומר שלפי צד הספק שאפשר למשכן כל בית דין יכול לעשות זאת, כמו שכל בית דין יכול לעסוק בדיני נזקים. לעומתו המאירי אומר שרק בית הדין שבירושלים יכול לעשות זאת. בניגוד לספק הגמרא שהוא רק בשאלת היחס של המזיק, כאן השאלה היא מי יכול להתעסק ובאופי העיסוק. לפי הרשב"א על אף שמקור התשלום הוא כפרה אופיו הוא ממון ולכן העיסוק בו הוא עיסוק של נזקים. המאירי מבין שגם אופי התשלום הוא כפרה ולכן רק בית דין שעוסק בכפרה יכול לעסוק בחיוב תשלום זה.
את שני הספיקות משאירה הגמרא בתיקו, אלא שהרמב"ם מכריע בשניהם. הוא פוסק בשור של שני שותפים שהרג ששני השותפים צריכים לשלם כופר שלם ובשאלה האם ממשכנים הוא פוסק שממשכנים.
המגיד משנה מסביר את הפסיקה שממשכנים את בעל השור על פי דברי הרשב"א. הרשב"א מדייק מהתוספות שמעמיד את הספק בשאלה האם יורשי הניזק יכולים למשכן את המזיק, שלגבי בית דין הדבר ברור לגמרא שניתן למשכן. כך גם מעמיד המגיד משנה את הרמב"ם ואומר שהוא מתייחס רק לכך שבית דין יכול למשכן. אם כך לא מובן למה הרמב"ם לא פוסק בשום מקום את ספק הגמרא בעניין מישכון על ידי יורשי הניזק, כמו שמקשה הלחם משנה.
הלחם משנה מציע להסביר את דברי הרמב"ם אחרת, ואומר שבניגוד לספקות ממוניים שם אנחנו משאירים את המצב על כנו ("המוציא מחברו עליו הראיה" או ספק ממונא לקולא), בכופר הדין הוא כשאר ספיקות התורה בהם הולכים לחומרא.
המנחת חינוך מקשה על הלחם משנה ואומר שהוא סותר את עצמו, שכן הצד בספק שמגדיר את הכופר ככפרה הוא דווקא הצד המיקל, ולכן אם מגדירים את הכופר ככפרה הדין צריך להיות שלא ממשכנים את המזיק. אלא שהבנתו של המנחת חינוך מסתמכת על כך שספק הגמרא בנוי על השאלה האם כופר הוא כפרה או ממון, ולא על השאלה האם צריך להסתכל על צד הממון שיש בכופר למרות הגדרתו ככפרה כמו שעולה מהתוספות ומהמאירי.
הרמב"ן חולק על הרמב"ם וכותב בפירושו לתורה שאין ממשכנים על הכופר כיוון שהוא בא לכפרה. ככל הנראה גם הרמב"ן הבין את ספק הגמרא בשאלה האם כופר הוא ממון או כפרה, ולאחר שעולה מדברי רב פפא שכופר הוא כפרה פושט הרמב"ן את ספק הגמרא.
סיכום
התורה מאפיינת את תשלומי הכופר כחיוב מסוג כפרה שחל על בעלי השור ההורג ולא כתשלומי ממון המגיעים ליורשי הניזק. התנאים נחלקים בשאלה האם גם שומת הנזק נקבעת כך. רב חסדא אומר שלפי חכמים ששמים את הכופר לפי דמי הניזק כופר הוא חיוב ממוני. רב פפא דוחה אותו ואומר שאין הכרח בין שתי הקביעות.
לאחר שמגדירים את תשלום כופר ככפרה צריך לחקור האם תשלום כופר הוא כפרה או שהמחייב בכופר הוא כפרה אבל התשלום עצמו הוא תשלום ממוני. כך ניתן להסביר את מחלוקת התנאים לגבי שומת דמי הכופר, וכן את הספק שמביא אב אחא בעניין שור של שותפים. רב אחא מעלה גם את השאלה האם ממשכנים על הכופר. הרשב"א אומר שכל בית דין יכול למשכן, המאירי חולק עליו ואומר שרק בית דין שמתעסק בענייני קורבנות יכול לעשות זאת.
[1] רש"י מסביר את המילה אם כ"כאשר", אבל פשט הפסוק הוא שהמילה אם היא תנאי כמו שמעלה הבכור שור בו נעסוק בהמשך.
[2] הברייתא בה פתחנו העוסקת בחיוב כופר על אפוטרוס ודאי מניחה שכופר הוא רק כפרה ולא גם כפרה, אחרת החיוב הממוני היה חל על היתומים.
[3] ישנן נפקא מינות נוספות. לדוגמא הגמרא במכות (ב:) אומרת שהגדרת התשלום תשפיע על חיוב עדים זוממים לשלם אותו.