רקע
בסוגיה זאת נבחן את ההבנות השונות שראינו בחיובו של שומר בנזקי הבהמה על ידי יישומן בדין שומר שמסר לשומר.
מקורות
א. בבא קמא נו: "מסרה לרועה… והוא הדין לאחר"
ב. בבא מציעא לו. "אתמר שומר שמסר לשומר… שיהא פקדוני ביד אחר"
בבא מציעא לו: "אמר רבא הלכתא… לא מהימן לי בשבועה"
ג. רש"י בבא קמא נו: ד"ה אלא תחתיו, שומר שמסר לשומר
[רשב"א בבא קמא נו: ד"ה הב"ע שמסרה לברזילה]
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה י"א עם השגת הראב"ד
ים של שלמה בבא קמא פרק ו סימן ח
פני יהושע בבא קמא נו: ד"ה שם בפירוש רש"י בד"ה אלא תחתיו דשומר
הסבר הסוגיה
מסרה לרועה – נכנס הרועה כו'. אמרי: תחתיו דמאן? אילימא תחתיו דבעל בהמה, תנינא חדא זמנא: מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר – כולן נכנסו תחת הבעלים! אלא תחתיו דשומר, ושומר קמא אפטר ליה לגמרי
[בבא קמא נו:]
המשנה אומרת שאם אדם מסר את בהמתו לרועה, הרועה נכנס תחת הבעלים. הגמרא לא מוכנה לקבל את האפשרות שהמשנה משמיעה לנו את הדין של שומר כיוון שכבר שנינו את הדין הזה, ולכן היא מפרשת את המשנה באופן אחר ואומרת שהשומר מסר לרועה, ולא הבעלים עצמם.
הגמרא משתמשת בהעמדה החדשה למשנה כדי לסתור את דברי רבא שאומר ששומר שמסר לשומר חייב. דבריו של רבא נאמרו לעניין חיובו של השומר לבעלים. שומר אינו יכול להעביר את הפיקדון לשומר אחר, ובמידה ויקרה לפיקדון דבר מה אצל השומר השני הוא יהיה חייב. החיוב נובע משתי טענות שהבעלים יכול לטעון כנגד הניזק "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" ו"את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה".
כדי להעמיד את המשנה גם לשיטת מי שאומר שומר שמסר לשומר חייב, הגמרא מציעה הסבר אחר למשנה לפיו הרועה הוא המוסר, והמסירה היא לתלמיד של הרועה. כיוון שסביר שהרועה ימסור את הצאן לתלמידו, אנחנו מניחים שהעברה לרועה הייתה על דעת זה, ובמקרה כזה גם רבא לא חולק.
הרמב"ם פוסק את הגמרא בפשטות. כאשר השומר מוסר לשומר אחר, חיוב נזיקין מוטל על השומר הראשון ולא על השומר השני. הנימוק שהוא מביא לדין הגמרא הוא "והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר שלם לי אתה ולך עשה דין עם השומר שמסרת לו אתה".
בהשקפה ראשונה, הדיון בגמרא ופסקו של הרמב"ם אינם מובנים. מדוע הגמרא משווה בין דין שומר שמסר לשומר בשמירת גופו לדין המקביל של שומר שמסר לשומר לעניין שמירת נזקים? מדוע שהניזק יכול לטעון את הטיעונים שטוען הבעלים כנגד השומר במידה והוא מסר את השור שלו?
נבחן את הדברים על פי ההצעות השונות שהצענו בדין שומר. ראינו שרש"י הציע שהשומר חייב כי יש בידו לשמור על הבהמה והוא פשע בכך. ההצעה הזאת גורמת לדברי הגמרא להיות תמוהים עוד יותר. אם חיובו של השומר דומה לזה של הבעלים מדוע הוא לא יכול להכניס שומר אחר תחתיו? לתמיהה הזאת יש שני צדדים. למה השומר השני לא מתחייב מדין בעלים כי יש בידו לשמור על הבהמה? הרי גם הבעלים חייב בשמירת הבהמה, ועל אף הגדרתו כשומר הוא יכול למסור את הבהמה לשומר אחר ומדוע שם אין דין שומר שמסר לשומר?
השאלות הללו גורמות לרש"י להציע כיוון קיצוני בסוגיה[1]. הוא מפרש שהסוגיה היא בכלל לא על דיני שמירת נזקים אלא על דיני שמירת גופו. המשנה אומרת שאם אדם מסר את הבהמה לרועה והיא אבדה הרועה חייב, והגמרא מפרשת שהכוונה שהרועה מסר לרועה שתחתיו.
פרשנותו של רש"י לסוגיה בעייתית משתי סיבות. ראשית, יוצא שלפיו המשנה מחליפה נושא באמצע משמירת נזקים לשמירת גופו. שנית, אם המשנה מדברת על שמירת גוף הבהמה, מדוע הגמרא מביאה ראייה מהמשנה בפרק רביעי שעוסקת בדיני שמירת נזיקין, ולא אומרת שדין מסירה לשומר מפורש בתורה?
ההצעה השנייה שראינו ברשב"א היא שהחיוב המוטל על השומר נובע מהסכם שיש לו עם הבעלים. לפי דברים אלו אפשר להתחיל להבין את הגמרא. לפי רבא שמגדיר את השומר שמסר כפושע, יוצא שהשומר השני מעולם לא קיבל את אחריות השמירה על הבהמה כי לא הייתה לשומר הראשון את הזכות לעשות זאת[2].
כאשר הבהמה מזיקה, הניזק הולך אל השומר השני ותובע אותו לשלם. השומר השני לא רוצה לשלם והוא יכול להתנער מהניזק ולומר שהוא אף פעם לא קיבל את ההתחייבות לשמירת הבהמה, והשומר הראשון הוא זה שאחראי על נזקי הבהמה. הניזק הולך לשומר הראשון, שלא יכול להעביר את הניזק לבעלים כי ההסכם בינו לבין הבעלים תקף, וטוען בפניו למה הוא מסר לאחר ולא שמר בעצמו, דבר שלא הייתה לו זכות משפטית לעשות[3].
החידוש במשנה הוא שכאשר האדם מוסר לבן ביתו או לתלמידו, כיוון שהשומר הראשון רשאי לעשות זאת, השומר השני לא יכול לטעון שהוא רק שמר בשביל השומר הראשון, והניזק יכול לגבות ממנו.
הרשב"א עצמו מסביר את הסוגיה כמו רש"י. נראה שניתן להבין מכאן על טיב ההסכם שהבעלים עושה עם השומר. היכולת של השומר לעשות את ההסכם עם השומר החדש בלא אישורו של הבעלים מעלה שהחיוב על השומר לא תלוי בבעלים, והוא כמי שמכר את חובת השמירה לאחר.
הראב"ד משיג על הרמב"ם. הוא אומר שביכולתו של הניזק לתבוע כל אחד מהשומרים, ובכלל זה הוא יכול לתבוע את בעל הבית. ודאי שדברים אלו לא נובעים מהצעתו הראשונה של הראב"ד לפיה כל המחויבות היא של השומר, ולכן גם אם הבעלים יודעים לא ניתן לתבוע מהם[4].
ההצעה השנייה שהראב"ד הציע היא שהניזק תמיד גובה מהמזיק, והמשנה מחדשת שלמרות שהשומר אינו חייב כי אם בשמירת הגוף, הוא צריך לשלם לבעלים חזרה את דמי הנזק. גם להצעה הזאת לא מובן מדוע הניזק יכול לפנות אל כל השומרים.
לכן, נראה שהראב"ד פה מסביר את הדברים באופן קצת אחר. בהצעה השנייה הראב"ד כותב "לעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק". נראה ממה שהוא כותב אצלנו שהדין הזה אינו מיוחד רק לבעלים, וגם השומרים לעולם לא ניצלים מיד הניזק. במילים אחרות, טענתו של הראב"ד היא שאדם יכול לחייב אנשים אחרים בשמירה על הבהמה, אבל אף אחר לא יכול להסיר מעצמו את האחריות הזאת. למרות שהאחריות תמיד נמצאת על האדם, הוא יכול לעשות הסכם שעובד כמו ביטוח, שהאחר ישלם לו במידה והבהמה תזיק, אבל תמיד הניזק יוכל לפנות אליו באופן ישיר.
הקושי הגדול על הראב"ד הוא מהגמרא. על כן נראה להסביר לפיו את הגמרא כמו שמסביר אותה הפני יהושע[5]. ההסכם שיש בין השומרים לעניין שמירת גופו לא קשור לניזק, והוא תמיד יכול לגבות מכל האחראים על השור. לעומת זאת היכולת של הבעלים לגבות מהשומר תלויה בהסכם. לכן האמירה של המשנה, על פי העמדת הגמרא, היא שהשומר השני צריך להחזיר לבעלים את דמי הנזק, וברור מה קשה לשיטת רבא.
סיכום
הגמרא אומרת שהמשנה עוסקת בדין שומר שמסר לשומר, והשומר הראשון פטור. הנחה זאת גורמת לגמרא להקשות על רבא שאומר ששומר שמסר לשומר חייב. ישנן שלושה הסברים שונים לגמרא הנובעים משלוש אפשרויות להבין את דין שומר בנזיקין.
רש"י מנתק את הגמרא בכלל מדיני נזקים. הוא עושה זאת על אף הקשיים שזה גורם בפשט הגמרא כיוון שלשיטתו אין סברה לומר ששומר שמסר לשומר חייב בנזיקין, הרי הבעלים שחייב שמירת הבהמה הוא מי שבידו לעשות זאת.
הראב"ד שטוען שגם הבעלים וגם השומרים חייבים בנזקי הבהמה, מבין שהאדם אינו יכול להתנתק מאחריותו על הבהמה ורק להוסיף אחראיים, ובנוסף הוא יכול לסכם עם אדם אחר שהוא יהיה כביטוח ויחזיר לו את דמי הנזק. כדי להסביר את הגמרא הוא יצטרך להסב אותה על החיוב של השומר להחזיר לבעלים.
הרמב"ם פוסק את הגמרא כפשוטה. דיני שמירת גופו גורמים לכך שהשומר לא יכול להעביר את השומר לאדם אחר, ולכן האחראי המשפטי על הנזק הוא השומר הראשון. הרשב"א שמסביר את הגמרא כמו רש"י על אף שהוא מבין את דיני שומר כמו הרמב"ם יסביר שיש לשומר את הזכות לעשות הסכם עם אדם אחר, וההסכם אינו דומה להסכם של שמירת גופו.
[1] הפני יהושע מציע בדברי רש"י דרך פחות קיצונית מהדרך הזאת (שמופיעה בפירוש ביש"ש) בה נדון בהמשך.
[2] המקור להסבר זה ברמב"ם הוא היש"ש.
[3] הטיעון שהרמב"ם מביא בהלכה שלנו נובע ממסקנת הסוגיה בב"מ, שאין לשומר רשות להעביר את הפיקדון לשומר אחר, דבר זה אינו תלוי בכך שהסיבה לחוסר הרשות היא מצד דיני שבועה (ועיין הלכות שכירות פרק א הלכה ד).
[4] על פי ההצעה הזאת נראה שהראב"ד יסביר את הגמרא כמו רש"י, ויינתק בינה לבין הלכות נזקים.
[5] הפני יהושע מציע את ההסבר הזה ברש"י. הסיבה בגינה ברש"י נקטנו כהסברו של היש"ש ולא כהסבר הזה היא כי לפי רש"י שומר חינם חייב בנזקי השור על אף שהוא נפטר מדיני השמירה שלו. יוצא שיש על השומר חיוב כמו על הבעלים, ולא שהבעלים משלמים וגובים לאחר מכן מהשומר.