אחד מרגעי השיא בספר בראשית, ואולי בתורה כולה הוא עקידת יצחק. ה' מצווה את אברהם לעשות את הגרוע מכל – להרוג את בנו. אברהם נענה לדברי הקב"ה ומגיע לקחת את המאכלת על מנת לשחוט את בנו. ובשלב זה מלאך ה' עוצר את האירוע ונותן לאברהם את החותמת "עתה ידעתי כי ירא -לוהים אתה", ומברך אותו. הרב קוק אף מגדיל לעשות וכותב ומתייחס לעקידת יצחק כ"מאורע גדול אשר נהיה ליסוד העלייה הרוחנית של כל האנושות כולה".
אולם על אף שהאירוע נראה כאירוע מכונן, הוא לא מוזכר בתורה ככזה. התורה שבכתב לא מאזכרת בשום מקום נוסף את אירוע עקידת יצחק בניגוד לאירועים מכוננים אחרים אשר זוכים לאזכורים וזוויות אחרות.
לכאורה, היה ניתן לחזור מהנחת היסוד שעקידת יצחק היא אכן רגע מכונן עקב חוסר האזכור שלה, אבל רפרוף מהיר בתפילות ובפיוטים, יתן לנו תמונה הפוכה. עקידת יצחק היוותה מקור השראה לפייטנים רבים אשר ניסו להיכנס לנעליו של אברהם במהלך הניסיון הגדול. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר הוא הפיוט עת שערי רצון של רבי יהודה אבן עבאס אשר נודע בעיקר עצם היותו הפיוט המקדים את תקיעות השופר של ראש השנה בקהילות עדות המזרח. גם ברכת זכרונות מתפילת ראש השנה עצמה מרכזת הרבה מסיפור העקידה. כיצד אם כן ניתן להסביר את הדיסוננס ואת העלמת סיפור העקידה משאר המקרא וריכוזו בתפילה ובפיוטים, ובמיוחד באלו של ראש השנה?
לא קשה להבין כיצד סיפור העקידה הגיע לתפילה. ודאי שזהו סיפור מרגש ביותר שבקלות יכול לפרוט על מיתרי נשמתו של האדם. סיפור על הקרבתו של אברהם, האדם הזקן שכבר ויתר על ארצו מולדתו ובית אביו, שעבר אחר כך את תלאותיהם של עוד שמונה ניסיונות קשים ומייגעים. אברהם מוותר על פי ציוויו של הקב"ה על מה שנראה כהזדמנות האחרונה למימוש ההבטחות שנינתו לו לזרע.
היה אפשר לפתור את הלבט ולומר כי היהדות היא דת של עם ולא של יחידים. אף מעשה שיעשה על ידי אדם יחיד, לא יכונן אומה שלמה. אלה שמעשיהם שינו את כלל עם ישראל בפועל היו משרתי ציבור. האדם הפרטי מרגיש בחוויה שלו את ההקרבה ולכן עולמו הרגשי מושפע ממנה, אבל לציבור כולו יש ערכים ועקרונות אחרים. אולם נראה שגודל המעשה, מחייב אותנו להתייחסות יותר מעמיקה.
המיקוד במעשה ההקרבה מעלה את שאלת הסיבה. כיצד יכול להיות שהקב"ה בכלל מצווה את אברהם ציווי כזה? שאלה זאת העסיקה את הפרשנים לאורך הדורות והם העלו תשובות רבות ומגוונות. הרמב"ם מציע את אימות הנבואה כמטרת הניסיון, שכן אברהם לא היה עוקד את בנו אלמלא היה סמוך ובטוח שזה מה שהיה צריך לעשות. הר"ן שם את הדגש דווקא על האמונה בעולם הבא, וטענתו היא שאברהם לא היה מוכן להרוס לעצמו לגמרי את העולם הזה אם לא היה יודע שמחכה לו משהו בעולם אחר. כך או כך, עקידת יצחק היא אירוע היסטורי, כחלק מאירועי בריאת העולם, שבא להעמיד עיקרון, אבל מרגע שהעיקרון בוסס אין לו שוב צורך.
אך דווקא קריאה זאת נותנת מקום מפחיד יותר להסבר הנוסף שמציע הרמב"ם. לפי הסבר זה מהותה של עקידת יצחק היא להראות לאדם עד היכן הוא צריך להגיע במסירותו לעבודת ה'. האדם צריך להיות מוכן לוותר על הכל בשביל ה'. אפילו על בנו יחידו אהובו. אפילו אברהם, שכל מהותו היא היותו אב, צריך להיות מסוגל לרצוח את בנו. על אף שגם הסבר זה מתרכז בעיקרון שצריך לבסס בנקודה מסוימת בזמן, יש לו השלכה מציאותית על הדרישה מאיתנו היום.
והקורא המפחד, ההורה הטרי, ישאל כאן, יכול להיות ששוב ה-ל ידרוש את האדם למעשה כזה? כמובן שתשובה חד משמעית לא ניתן לתת, והיו במהלך ההיסטוריה אירועים בהם יהודים נדרשו למסירות נפש כזאת. אך למרות זאת ניתן להגיד בוודאות די יתירה שלא זאת עיקרה של היהדות. הקורבנות היחידים ביהדות הם מן החי והצומח, לעולם לא מן האדם. היהדות אוסרת מכל וכל רצח, ומדברת בפרט על הקרבת בנים בצורה חריפה מאוד. הקדושה ביהדות מתרכזת במעשיהם של אנשים חיים ולא במתים.
לא ניתן לכונן את היהדות על מעשה העקידה, פשוט כי מקרה זה אינו משקף את העבודה הנדרשת. היהדות מקדשת דווקא את החיים ולא את המוות. על אף שרעיונית עניינה של היהדות איננה בהקרבה, אי אפשר להכחיש שלא פעם הדרישה מהאדם גורמת לו להרגיש כי הוא נדרש להקריב מעצמו, או אולי אפילו את עצמו. רגש דתי זה מתבטא בפיוטים ובתפילה, האדם מתחבר על ידי החוויה אותה הוא חווה אל הקב"ה.
אולי השיא של תפיסה זאת מופיע ברב סולובייצ'יק, שלאחר תיאורו המצמרר על עקידת יצחק, כותב כי סוף חווית ההקרבה היא שמחה עולמית שנועדה לעזור לאברהם לגלות עוד פן בעצמו, וכך הוא מסכם "תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמוּת, וסופה – מציאת העצמוּת" גם כשנראה שהחוויה הדתית גורמת לאדם להקריב את עצמו, זה רק בראייתו הצרה של האדם באותה הנקודה, אבל בסופו של דבר הוא יגלה שהוא לא הקריב את עצמו אלא דווקא גילה את עצמו.
הרב קוק אף מציע קריאה אחרת לפרשת העקידה. הוא מדייק מהפסוק "וישכם אברהם" שאברהם ישן בלילה שלפני, נפשו הייתה נינוחה. פרשנות זאת היא כמובן קיצונית מאוד, אך היא מדגימה את הנקודה שההקרבה היא בעיניו של המתבונן. אפילו לאירוע כמו עקידת יצחק לא מוכרחת להיות חווית הקרבה.
אין בדברים אלו חלילה כדי להוריד מגודל הניסיון העצום שעבר אברהם, כי אם ניסיון לחוויה חדשה. היהדות דורשת מהאדם שיהיה מסוגל להקריב אפילו את עצמו במקרה הצורך, אבל היא לא מכריחה אותו לחוות את זה כפעולה שכזאת. לא זאת בלבד אלא שיכול להיות שהמעשה שנראה לו בהתחלה כהקרבה ואיבוד עצמי יוביל אותו דווקא לגילוי מקומו כחלק מהמכלול.
אולי לכן ראש השנה מקושר יותר לעקידת יצחק. היום בו מצד אחד האדם אמור לבטל את עצמו כלפי הקב"ה ולומר הקב"ה הוא המלך, הוא השולט, אבל מהצד השני הוא הפתיחה לעשייתו של האדם כל השנה.
