חשבון נפש
חכמות בחוץ תרנה ברחבות תתן קולה: בראש המיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר: עד מתי פתים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת: תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם: יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב: ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם:
המהר"ל מתחיל ומביא את דברי החכם בספר משלי. בפסוקים אלו ישנה דרישה מהאנשים לשנות את דרכם לפני שיהיה מאוחר מידי. במידה והאנשים ישנו את דרכם בזמן הם לא יפגעו. אבל אם הם יחכו, והפורענות תתחיל לפני שהספיקו הם לא ינצלו.
פרשנות המהר"ל לפסוקים מבוססת על כך שישנה הדרגה במיקומה של החכמה (התורה). תחילה היא בחוץ, לאחר מכן היא ברחובות, ולבסוף היא מגיעה גם לראש המיות. כמו כן, הפסוק מונה שלוש קבוצות של חוטאים.
טענתו של המהר"ל על פי הפסוקים היא שרעיון התורה הנזכר בפסוקים הוא רעיון נפוץ, שאין אדם שיכול לומר שהוא אינו יודע אותו. רעיון זה הוא הצורך בחשבון נפש. האדם צריך לחשוב מה הדרך בה הוא הלך, ועל איזו דרך הוא נמצא כרגע. עצה זאת נכונה לא משנה מה היה החטא ומה הניע את האדם לאותו החטא.
חשבון הנפש בעצם מאפשר את התשובה, שכן אדם שמשתמש בשכלו הישר אינו חוטא. אלא שיש מקרים בהם התאוות החומריות של האדם, או התעסקותו בדברי הבאי או התנהגותו הרעה גורמים לו לעשות עבירה. כאשר אדם עושה חשבון נפש הוא חושב על המעשים שעשה, ואז מתעורר לחרטה עליהם.
ברם, אם גם לאחר פעולת חשבון הנפש האדם לא מתעורר לתשובה, למרות שהוא כבר התחיל את הפעולה השכלית כלפי המעשה שלו, הוא מתחיל להיות מנוע מחזרה בתשובה. בעזרת העיקרון הזה המהר"ל מסביר את שלילת הבחירה מפרעה.
התשובה העולה מפרשנות המהר"ל לפסוקים אלו היא תשובה של חרטה הנובעת מההתבוננות הנוספת של האדם בחטאו. המהר"ל מוסיף ובונה קומה נוספת לעניין התשובה. הוא עושה זאת בעזרת מדרש יסודי המציע ארבע תשובות שונות לשאלה מה עונשו של החוטא.
חוטא מה עונשו?
שאלו לחכמה חוטא מה עונשו אמרה חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מה עונשו אמרה יביא אשם ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו אמר יעשה תשובה ויתכפר, הה"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך למה הוא טוב בשביל שהוא ישר ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב.
המדרש מציע ארבע הסתכלויות שונות על העונש המגיע בעקבות חטא. ההסתכלות הראשונה היא הסתכלות החוכמה. החוכמה מסתכלת ברובד הגשמי, ולפיה חטא גורם לקלקול בעולם. על כן עונשו של החוטא הוא פשוט התוצאה הישירה של המעשה שלו – התמודדות עם הקלקול אותו הוא גרם.
הנבואה לא מוכנה לקבל מציאות בה ישנו רע, ולכן הרשע חייב לקבל עונש. בניגוד לתשובת החוכמה, בה אין דין בו נגזר על עונש, רק שהחוטא צריך להתמודד עם תוצאות מעשיו, הנבואה דורשת עשיית צדק. מי שעשה מעשה רע צריך לבוא על עונשו.
כאשר נשאלת התורה על עונשו של החוטא, היא אינה מדברת על עונש כלל, אלא מציעה דרך לכפרה. לדברי המהר"ל, כיוון שהחטא נובע מחולשותיו הלא-שכליות של האדם, התורה, המייצגת את השכל, מסוגלת להראות לחוטא את הדרך לתיקון.
דרך הכפרה על פי התורה היא קורבן. המהר"ל מסביר ואומר שאחד מהנזקים שהחטא עושה הוא ריחוק בין האדם לבוראו. על כן, האדם יכול לתקן את הנזק שהחטא גרם בעולם על ידי פעולה שתראה קרבה בינו לבין הקב"ה – קרבן. לא רק הקרבת קרבן בפועל אפשרית כדי לתקן את החטא, אלא גם ענווה ושפלות רוח, שהרי גם הם אקטים בהם האדם מוכן להקריב את עצמו.
ההסתכלות שמדרש מייחס לקב"ה מעניינת ביותר. לפי הסתכלות זאת דרך התיקון של החטא היא על ידי החלטה גרידא. תשובתו של הקב"ה נמצאת על אותו מישור כמו תשובת התורה. אלא שלפי הקב"ה כל הברואים מחוברים אליו, ואין באמת אפשרות להתרחק ממנו. לכן מספיקה ההחלטה של החוטא שיעשה תשובה ומיד הוא מתקבל אצל הקב"ה.
