ישנה תופעה ייחודית לדת היהודית – לימוד ההלכה. מעבר לחובת קיום מצוות, אשר קיימת גם בדתות אחרות, ביהדות ישנו רכיב מרכזי של לימוד פרטי המצוות. במסה זאת הרב סולובייצ'יק יאפיין את חווייתו של לומד התורה ומתוך כך יציג גם את תפיסתו לגבי משמעות לימוד ההלכה.
המאמר פותח בהצגת שתי הגישות הקיימות במרחב הכללי לבחינת העולם. גישה אחת, הגישה המדעית, אשר מנסה לאפיין את התופעות המתרחשות בעולם על ידי ניסוחים מתמטיים פיזיקליים. המטרה של גישה זאת הינה פיתוח יכולת לחזות את פעילויות הטבע. בעיסוק זה נשאלת רק השאלה מה קרה, אך השאלה למה קרה איננה רלוונטית. הגישה השנייה, הגישה הדתית, אשר גם היא חוקרת את העולם. אלא שבניגוד לגישה המדעית, מטרת הגישה הדתית היא לנסות ולחדור מעבר למציאות. להצליח למצוא בעולם את מציאותו של הבורא.
גם בתוך הגישה המדעית ישנן שתי דרכים להסתכלות על המציאות. הדרך האחת הינה מציאת תבניות במציאות, אותן ניתן לאחד לכללים ומשוואות. אך ישנה דרך נוספת הדוגלת ביצירת תיאוריות, ובחינתן אל מול מה שקיים בעולם. כך למשל המתמטיקאי מגדיר משולש כצורה בעלת שלוש צלעות. הגדרה זאת יכולה לנבוע מתוך ראיית הרים בצורה שכזאת, או מתוך משחק בהגדרות שונות. דרך המבוססת על המציאות מוגבלת לדברים אותם ניתן לראות במציאות, אך בחינת תיאוריות איננה מוגבלת כלל וניתן להתייחס בה למודלים מתמטיים שלא קיימים במציאות כמו מספרים מרוכבים, או מספרים בינאריים.
הרב סולובייצ'יק משתמש בדרך השנייה כדי לאפיין את לימוד התורה. התורה היא בעצם בליל מושגים הקיימים בעולם שלנו. לימוד תורה בצורה נכונה מאפשר עמידה על טיב המושגים, וראייה של העולם דרכם.
אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך הינה ההבדל בין ארוחת שישי לסעודת ערב שבת. בשני המקרים באותו הזמן יש כינוס משפחתי סביב שולחן עמוס כל טוב. ברוב המקומות יהיה גם קידוש על היין. אך בכל זאת האדם ההלכתי רואה את האדם דרך משקפיים בהם שקיעת החמה מסמנת את סופו של היום השישי ותחילתה של השבת. למי שאין לו בסיס רחב בעולם התורה, שקיעת החמה של יום שישי כמו כל שאר השקיעות בשבוע אינה משנה את היום, אלא רק מתחילה את הלילה.
דוגמה נוספת שקל להבחין בה היא החלוקה של המסעדות הכשרות על פי השאלה האם הם בשריות או חלביות. המושגים בשרי וחלבי נגזרים מהלכות בשר וחלב. אך בסופו של דבר, כאשר אדם שומר תורה ומצוות שואל את עצמו לאיזה מסעדה הוא רוצה ללכת האיפיון המציאותי של המסעדה יהיה חלבי או בשרי, ולא מתוק או מלוח, או כל חלוקה אחרת.
התועלת שהרב סולובייצ'יק מוצא בהסתכלות על העולם דרך המשקפיים של ההלכה, הא שמשקפי ההלכה רואות מציאות אידאית, ולא מוכנות לקבל את הפגמים שקיימים במציאות. כך למשל, הרב סולובייצ'יק מזכיר את הלכות ליל הסדר כפי שהן מופיעות ברמב"ם. הרמב"ם מתאר קודם כל את הסדר כפי שהוא התקיים במקדש. החיבור של הרמב"ם להלכה מאפשר לו להתעלם מהעובדה שהוא נמצא כרגע בגלות. הוא מבין שמציאות זאת פגומה וסופה להיתקן ולחזור למצב האידאי בו עם ישראל יושב בארצו ומקריב את הקורבן בבית המקדש.
גישה זאת ללימוד התורה איננה מכוונת ללימוד הלכה למעשה. הכרת המציאות שהאדם יכול להשיג אינה מוגבלת רק לדברים שיש במציאות בפועל. כמו שראינו קודם שהמתמטיקאי ממציא מודל של צרה בעלת שלוש צלעות וקורא לה מצולע, בלי שהוא ראה אתה בשום מקום בטבע, כך הוא יכול לדבר על צורה עם מספר רב יותר של צלעות ולדון בה למרות, שאין צורות כאלו בטבע.
לעיתים דברים אלו יבואו לכדי ביטוי במקומות אחרים במציאות, כמו המספרים הבינאריים איתם בנו מסדי נתונים עבור מחשב. אך כאשר לייבניץ פיתח את הספירה הזאת הוא לא חשב על מבני נתונים, אלא הציג קונסטרוקציה מתמטית מסוימת. באופן דומה הרב סולובייצ'יק תופס את ההלכה. העובדה כי הלכה מסוימת לא מתממשת במציאות אינה מטרידה את הרב סולובייצ'יק. תוכן ההלכה עדיין עוזר לאנשים להסתכל אחרת על המציאות.
יוצא שכמו המדען גם איש ההלכה חוקר את העולם כדי לנסות להבין את העולם. מטרתו איננה מטרת האיש הדתי אשר חקירתו את העולם מתמקדת במה שלא ניתן להבין במציאות וצריך להסביר על פי ה'.
תפיסה זאת של איש ההלכה גוררת גם תפיסה חיובית כלפי העולם עצמו. איש ההלכה לא חושב שהעולם הוא רע ועליו לנסות לפרוש מהעולם כמה שניתן. תפיסתו היא הפוכה. הוא משקיע את כל מרצו וכוחותיו בהבנת העולם. הוא רוצה לחיות בעולם הזה כדי שיוכל להמשיך ולקיים את המצוות שקשורות לעולם הזה. בצורה הזאת איש ההלכה הפך את העולם הטבעי לעולם הלכתי. השקיעה איננה רק מראה מרהיב בעיניו, אלא חיזיון הלכתי המקדש יום חדש עם הלכות חדשות
בסופו של דבר החיבור עם העולם הוא המקנה לאיש ההלכה את החוויה ההרמונית. בעוד אצל אדם דתי יש הבדל בין סוחר בשוק העסוק בענייני העולם, לבין כהן דת, אצל איש ההלכה הדת הינה העיסוק בעולם. אשר על כן, לאיש ההלכה אין רצון תמידי לעשות מעשים רעים עליו הוא צריך להתגבר. לאיש ההלכה יש יד ורגל ביצירת ההלכה, כך שהציווי איננו דבר חדש המכריח אותו לעשות דבר מה שהוא לא רוצה, אלא חלק מיצירתו הוא.
אך הרב סולובייצ'יק מצמצם את ההבדל בין איש ההלכה לאדם הדתי. הוא מסביר שכל ההבדל בין שתי הדמויות הוא הכיוון בו הן פועלות. האדם הדתי מנסה לעלות למעלה אל ה-לוהים, בעוד איש ההלכה מנסה להוריד את -לוהים אל העולם. האדם הדתי רואה בעצם קיומו של העולם מעין "פגיעה" בקב"ה, מקום נפרד ממנו המעלה שאלות על אינסופיותו של ה-ל שהצטמצמה.
לעומתו איש ההלכה רואה בעולם המקום בו ה' ביקש לשכון, בין בני האדם. ה' ברא אדם וראה כי טוב. החל מהשלב הזה ה' מבקש מבני האדם שיתנו לו מקום בעולם, שיבנו לו משכן ומקדש. כמו כן, עצם קיומו של ציווי -לוהי לאדם מאשרת את האדם.
משקפי ההלכה אמורים לעזור ליהודי לנתב את רגשותיו הדתיים. איש ההלכה יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות, ועל כן גם החוויה הדתית צריכה להביא אותו לידי מעשה דתי. אם יש חוויה שלא באה לידי ביטוי במעשה היא לא מנסה לעגן את הקב"ה בעולם, אלא ניסיון של האדם להפליג אל מעבר לעולם.
ההלכה מצד אחד אומרת לאדם כי ה' רוצה בו. כתוצאה מכך הרב סולובייצ'יק מסיק שאנשי הלכה מסוימים התנגדו לתנועת המוסר בראשית דרכה אשר הורידה את האדם לכדי שפלות גדולה. מצד שני, גם את השמחה איש ההלכה מרסן. הצו ה-לוהי נוגע בכל תחומי החיים ובכך מתעל את רגשותיו של האדם. אומר לו מתי עליו לשמוח ומתי עליו להתאבל.
מובן, שכפי שלאיש ההלכה אין רצונות הנבדלים מההלכה, כך גם אין לו שיקולים אחרים. לימודו מכוון לשם עמידה על השורש של התורה. הוא לא מסוגל לקבל סטייה מהפסיקה העקרונית גם אם יותר נכון להתנהל כך מכל מיני סיבות. הרב מספר על סבו, ר' חיים מבריסק שסירב להוציא מהקהילה אנשים אשר לא נימולו, על אף שפוליטית הדבר היה שגוי. ההלכה קובעת את היחס לאנשים שאינם נימולים, והיא אינה אומרת שצריך לנדות אותם.
שאיפתו של איש ההלכה היא הידמות לקב"ה כיוצר. הקב"ה ברא את העולם כך שלעולם יש חוקיות קבועה. אולם מפעם לפעם נראה כי קורה בעולם דבר שלא על פי החוקיות. מטרתו של איש ההלכה היא להוריד את הקב"ה לעולם, ובכך להחזיר את הסדר לכנו. כמו שהקב"ה יצר עולם מסודר, כך גם איש ההלכה אמור ליצור את עולמו שלו. לדאוג כי כל כוחותיו יהיו בשליטה ואף אחד מהם לא יחרוג ממקומו.
שאיפה זאת מביעה את יכולתו של האדם ליצור את עצמו מחדש. האדם חופשי לבחור לא להשתעבד לגוף שלו, לא לפעול כמו שאר בני האדם. חופשיותו של האדם איננה מוגבלת לבחירה האם לעשות מעשה מסוים או לא. הוא יכול לשנות את תכונות האופי שלו. כמו שכל אדם יכול להיות צדיק ויכול להיות רשע, כך כל אדם יכול להיות חכם רחמן ונדיב או הפך התכונות הללו.
את יצירתו של האדם הרב סולובייצ'יק מחלק לשלוש מדרגות. המדרגה האחת היא התשובה. לאחר שהאדם עושה חטא הוא צריך ליצור את עצמו מחדש. מוטל עליו לשנות את שמו ואת הרגליו עד שיהיה אדם אחר. אדם שלא יהיה מסוגל לעבור על אותו החטא. הרעיון של התשובה איננו ניסיון לשנות את העבר אלא להשפיע על העתיד.
המדרגה השנייה היא ההשגחה. הרמב"ם טוען כי ככל שהאדם קרוב יותר לקב"ה הוא מושגח יותר. הרב סולובייצ'יק טוען כי מאחורי אמירתו של הרמב"ם מסתתרת תפיסה שהעובדה כי האדם סביל בעולם היא זאת שמפעילה עליו את חוקי הטבע. האדם הפעיל והמחדש הוא זה שהקב"ה מנהיג בשבילו חוקים חדשים. יוצא שעיקר ההשגחה של הרמב"ם איננו רק עובדה מטפיסית כי אם דרישה מוסרית מהאדם לפעול ולשנות בעולם.
באופן דומה מסביר הרב סולובייצ'יק את עיקרון הנבואה. חלק מהיסוד האמוני שהרמב"ם מציג כאמונה בכך שהקב"ה גורם לאנשים להתנבא, הוא תכונותיו של הנביא. אם כן, גם עיקר זה הופך לדרישה מהאדם. כל אדם צריך לשאוף להיות נביא.
איש ההלכה שואף לעצב את אישיותו כך שלא יחטא. לפעול בעולם ובכך הקב"ה ישגיח עליו באופן ספציפי ולא תפעל עליו החוקיות הכללית. כן לפנות את נפשו כך שיוכל בעת הצורך לקבל נבואה ובכך להוריד עוד חלק מה-לוהות אל העולם. האדם מתחיל ויוצר את עצמו מחדש כמי שלא יחטא עוד. משם הוא מתעלה ומבקש שחרור מחוקיות העולם הזה והשגחה פרטית. לבסוף הוא נעשה שותף לקב"ה ומשכלל את העולם בעזרת הנבואה.
