החיפוש אחר משמעות
השאיפה לחפש את ה-לוהים טבועה בתרבות האנושית. כל מעשה שהאדם עושה על מנת להתעלות אל מעבר לקיום גשמי ורדוד הוא בשורשו מעשה של בקשת -לוהים. הגישה המדעית שמתארת את העולם על ידי משוואות איננה מספקת את האדם. הוא שואף להצליח להבין גם את האיכות שיש במציאות, את היופי, הצבעים והצורות.
במהלך הדורות היה ניסיון לערבב בין התחומים, ולמצוא הוכחות מדעיות לקיומו או אי קיומו של ה-ל. עמנואל קאנט הוכיח כי לא ניתן להגיע בשכל האנושי לשום מסקנה לגבי גורם הנמצא מעבר למציאות, לא חיובית ולא שלילית. התגובה לדברי קאנט לא הייתה הסתלקות מהדת כי לא ניתן להוכיח את ה-לוהים, אלא דווקא הפיכת האמונה ב-ל לרגש קיומי יותר.
בשורש תודעתו של האדם נמצאות כל מיני ידיעות שאינם מוכחות, ולא ניתן להוכיח אותן. קיומו של האדם עצמו, או של העולם מסביבו הן דוגמאות לכך. העובדה שאין לידיעות אלא הוכחה אינה מעלה או מורידה מחווייתו של האדם. באופן דומה, ברגע שקאנט הוציא את -לוהים מהמשוואה המדעית, הוא איפשר לבני האדם להאמין מתוך חוויה. להתפעל מהטבע ולדעת מעבר לכל ספק כי יש לעולם בורא.
במאמר "בקשתם משם", אשר נקרא בגרסתו הקודמת "איש ה-לוהים", הרב סולובייצ'יק מתאר את חוויתו של האדם בשעה שהוא מנסה להתקרב לבוראו. לשם כך הוא משתמש בדימוי משיר השירים. שיר השירים מתאר סיפור אהבה בין רעיה ודוד שמתגעגעים אחד לשני אך לא מצליחים להיפגש. הרעייה מחפשת את הדוד בשדות ובכרמים, וכשהיא מתייאשת וחוזרת לביתה הדוד דופק, אך עד שהיא קמה לפתוח הוא כבר נעלם.
שתי הדרכים בהם האדם מוצא את ה'
על פי הרב סולובייצ'יק, סיפורו של שיר השירים מציג שתי תודעות של האדם ביחס לקרבתו ל-ל. התודעה האחת היא התודעה הטבעית – האדם יוזם קשר עם ה', והולך לחפש את ההתכלות דרך הטבע. התודעה השנייה היא התודעה הגילויית – ה' יוזם את הקשר עם האדם. הוא מעביר לאדם נבואה.
חיפוש הרעיה את הדוד בשדות ובכרמים משול לחיפושו של האדם את ה-לוהים דרך הטבע, או על ידי "התודעה הטבעית". ההתפעלות של האדם מהמציאות המשקפת את דמות היוצר מובילה אותו לחוויה של התעלות מעל החיים היבשים, לתחושת משמעות וביטחון. אולם, כפי המתואר בשיר השירים, חוויה זאת נידונה לכישלון. הרעיה לא מוצאת את הדוד בשדות ובכרמים, והאדם לא יכול למצוא את -לוהים על ידי חיפוש בטבע.
יש לכך שתי סיבות[1]. הסיבה האחת היא כי לא ניתן להבין את הקב"ה שהוא מעל הטבע דרך הטבע. כדי לדעת את ה' האדם צריך להתבונן בטבע ולעשות פעולות של הכללה והפשטה כדי שיוכל לומר דבר מה על הבורא. כך למשל בהתבוננותו בשמש הוא היה יכול ללמוד שהבורא מאיר. אולם ברדת הלילה יגלה כי לא זה הגורם המשותף ליצירה ולבריאה. בסופו של דבר האדם יחווה את ה-ל כחידה לא פתורה. הוא שולל כל מכנה משותף ובסוף נשאר בלי כלום בידיים.
הסיבה השנייה היא שההכרה המגיעה על ידי הטבע היא הכרה זמנית. האדם מפסיק לראות את הטבע ולהתפעל ממנו, וחווית קרבת ה-לוהים נגמרת. כדי להגיע לרמת חוויה של ידיעת ה' כמושכל כפי שהאדם יודע את עצמו, הוא צריך שבכל רגע נתון האמונה בה' תשב בבסיס תודעתו.
מצד שני, שיר השירים מתאר גם שהדוד מגיע אל הרעיה ומתדפק על דלתה. הנמשל של החלק הזה הוא ההתגלות של ה-ל אל האדם. גם כאן, כמו שמתואר בשיר השירים לא נוצר מפגש. הגורם לכך במשל הוא תירוצים של הרעיה. על מנת לפתוח את הדלת לדודה היא צריכה להתלבש, היא תתלכלך.
בניגוד לציפייה של האדם, ההתגלות של ה' אליו לא מגיעה כדי לתת מענה לשאלותיו של האדם, או לשים קץ למכאוביו. תוכן הנבואה הוא משימה, צו -לוהי כלשהו המוטל על האדם, חרף מצבו האישי. תודעה זאת של גילוי אינה שייכת רק לנביא עצמו, אלא לכל מי שמקבל ממנו את הנבואה. כך גם אנחנו כיום מרגישים את עול המצוות על צווארנו למרות שלא היינו בהתגלות ה' בהר סיני בו ניתנו מצוות אלו.
במבט ראשוני, נראה ששתי התודעות הללו סותרות. התודעה הטבעית היא חיפושו של האדם אחר משמעות, אחר חוף מבטחים כלשהו שישחרר אותו מעול המציאות האפרורית. למול כמיהה זאת התודעה הגילויית מנחיתה על האדם עוד סט של חוקים ושליחויות. האדם מבקש להתעלות מעל העולם, וה' משקע אותו בתוך העולם.
הרב סולובייצ'יק מייחס את שתי התודעות גם לשתי דרכי התנהלות של ה' בעולם – מידת הרחמים ומידת הדין. מידת הרחמים היא המקום הבטוח בו ה' משלים את האדם ונותן לחייו משמעות. לעומת זאת מידת הדין דורשת מהאדם להקריב את עצמו. על פי מידת הדין אם האדם יתקרב לקב"ה כמות הדרישות ממנו תהיה גדולה כל כך עד שהוא יועמד כל יום למשפט על רשלנות.
תנועה מתמדת בין הדרכים
על אף ההתנגשות בין הגישות שתיהן נובעות מאותו רצון פנימי לחיים. האדם רץ על ה' כי הוא רק מציאות גדולה ממנו תתן לו חיים שלמים ובטוחים. אולם ברגע שהוא מגיע אל ה' מיד הוא נתקף פחד גדול מההשלכות ובורח חזרה. את שתי התנועות הללו האדם עושה מתוך רצון לרווחתו האישית.
לטענת הרב, לא רק שמקור הגישות זהה, אלא יש צורך בשתיהן גם יחד. הגישה הטבעית היא גישה אליטיסטית. רק יחידי סגולה יכולים להגיע לה' על ידי הסתכלות בטבע. רוב האנשים לא יצליחו לעשות מספיק הכללות והפשטות כדי להגיע לשם. על כן יש צורך בדת גילויית, המצווה את כל העם במידה שווה. דת בה גם אם האדם לא הגיע לרעיון העומד בכלל כל מצווה, מחייבת אותו לקיים אותה. האדם לא צריך להניח מה ה-ל רוצה. הוא לא מסוגל לכך, ולכן ה' התגלה אליו והוריד לו סט של מצוות.
מצד שני, הגישה הגילויית בטהרתה איננה בריאה. האדם לא יכול לחיות את כל חייו בפחד מפני -ל שמנחית עליו חוקים ומשפטים. כמו כן, ה' ברא עולם, ועל האדם מוטל לפתח אותו. כל עוד חווייתו של האדם גילויית הוא לא יעשה אף צעד כדי לשפר את חיי בני האדם, ובכך לא יפתח את העולם. רק בעזרת תודעה טבעית האדם יכול להגיע לכדי יצירה וחדשנות.
כיוון שיש צורך בשתי הגישות היהדות מביאה את האדם לבנייה מחדש של חווית ה-לוהים. כדי להסביר זאת הרב סולובייצ'יק משנה מעט את המינוח. במקום שהגישה הטבעית תנבע מרצונו של האדם למצוא את דמותו השלמה בעלת המשמעות, היא אמורה לנבוע מאהבה ל-ל אשר מקיים את העולם. כאשר האדם מגיע אל ה-לוהים הוא לא בורח מתוך פחד הישרדותי, אלא מתוך גילוי כמה הוא קטן אל מול ה', כמה הוא רחוק ממנו ולא יכול לסגור את הפער.
השינוי שהרב סולובייצ'יק עושה כדי לשלב בין הגישות, מביטחון ופחד לאהבה ויראה פותר את הסתירה ביניהן. שתי הגישות הן מימושים שונים של הערכה כלפי ה'. האדם מבין כמה ה' הוא טוב ומתוך כך הוא אהב אותו, אך אותה ההבנה היא זאת אשר מגלה לו את המרחק. יוצא שהגישה הטבעית והגישה הגילויית הן שני צדדיו של אותו מטבע. האדם רואה את גדולתו של ה' ויכול להגיב בכל אחת משתי הדרכים. האדם כל הזמן נע בין שתי הגישות הללו. מתקרב מטבעו ומתרחק מגילויו.
בשלב זה היראה גורמת לאדם להבין כי לעולם לא יוכל להידבק בה', על אף שהאהבה ממשיכה למשוך אותו לקרבת -לוהים. האכזבה מובילה אותו לשאוף למטרת ביניים. האדם כבר לא מנסה להפוך לחלק מהקב"ה, אלא מסתפק בהליכה בדרכיו.
הרצון להידמות לקב"ה ממלא באופן חלקי את רצונו של האדם לקבל משמעות. הוא כבר לא עושה מעשים שרירותיים שצווה עליהם, אלא עובד את האדון הגדול ביותר. פועל על פי הנחיות שמגיעות מחוכמה עליונה. האדם מרגיש שהוא בוחר מרצונו לקיים את מצוות ה-ל, ובכך התודעה הטבעית מסגלת לעצמה את המצוות הגילוייות.
הדבקות
הרב סולובייצ'יק לא עוצר כאן, וטוען כי למרות הכל ניתן להגיע לדבקות. החזון של היהדות הוא השראת השכינה בעולם שלנו. חזון זה מבטא את הרעיון כי הקב"ה יעזוב את מקומו הנבדל ויצטרף אל בני האדם בעולמם. באופן זה האדם לא יחוש יראה בכלל ויהיה שרוי כל הזמן באהבה. על אף שחזון השכינה עתיד להתגשם רק באחרית הימים, כבר בימינו יש כל מיני דרכים לחוש את הדבקות. בין אם זה על ידי אמירת דברים שבקדושה בציבור, ובין אם על ידי לימוד תורה של יחיד.
לפני שהרב סולובייצ'יק מסביר את הפילוסופיה המאפשרת את הדבקות, חשוב לו להבחין בין מושג הדביקות למושג האיחוד. האיחוד מבטא את שאיפתו של האדם לבטל את עצמו כלפי ה' ובכך להסתפח אליו. בתמונת ראי עומדת הדביקות שמטרתה לגאול את האדם ולמצוא לו מקום בעולם. הדביקות אינה דורשת מהאדם להקריב את עצמו, אלא מאשרת את קיומו.
כדי להסביר את הפילוסופיה הרב סולובייצ'יק משתמש בעיקרון לפיו כאשר אדם יודע משהו הוא חלק ממנו. כדי להדגים את העיקרון הזה נידרש לשאלה מה מקשר בין תודעת האדם לגוף שלו. הדבר לא נובע משייכות קניינית או חיבור פיזי, כי אם מיכולת התודעה להפעיל את הגוף. התודעה יודעת איך להשתמש בגוף, ובכך היא הופכת את הגוף לחלק ממנה. באופן דומה אם האדם ילמד לבשל או לתכנת נוכל לומר שהוא טבח או מתכנת.
הרב סולובייצ'יק לא מסתפק בידיעה בלבד כדי ליצור זהות בין שני הדברים. הידיעה, כמו ידיעתו של ה', צריכה להיות ידיעה המורכבת גם מרצון לפעול ופעולה ממשית. כך למשל אדם שיודע איך להשתמש בעץ הוא לא בעל מקצוע. רק רצונו להביא את ידיעותיו לכדי מימוש, יחד עם פעולותיו המעשיות בתחום הופכות אותו לנגר. אם האדם לא ירצה לבנות בעזרת עץ, או לא יעשה זאת בפועל, איננו נגר, אלא אדם בעל ידיעה חיצונית כלשהי.
כאשר האדם מכיר את העולם ואת ההלכה באופן שכולל ידיעה רצון ופעולה הוא מסגל את העולם להיות חלק מאישיותו. עקב כך שגם הקב"ה יודע את העולם בצורה זאת, והעולם מקושר לקב"ה, הכרת העולם גורמת לאדם להידבק לקב"ה.
דבקות זאת באה לידי ביטוי בשלוש צורות. הצורה האחת מתוארת על ידי הרב סולובייצ'יק כ"שילטון השכל". מושג זה מבטא את הפעולה השכלית יצירתית שיש בלימוד התורה. על אף שהתורה והמצוות הם גילויים, האדם שלומד תורה עושה זאת באמצעות שכלו, ואותו השכל הוא גם הפוסק האחרון. בעזרת השכל האדם בונה את הקונסטרוקציות ההלכתיות ובכך הוא מכפיף את הגילוי ה-לוהי לתודעתו הטבעית.
הצורה השניה היא "העלאת הגוף". הרב סולובייצ'יק מסביר כי קיום המצוות הגלויות מאפשר לגוף הנאה שהנהנתן לא יכול להגיע אליה. השילוב שההלכה יוצרת בין הקשבה לצורכי הגוף לבין ריסון עצמי מאפשר לאדם להנות מהעולם הזה בלי למצות אותו. את ההנאות הללו האדם גם יכול להפנות כלפי חוץ ולשמח את החלשים שבחברה.
לא זאת בלבד, אלא שלעיתים ההלכה משתמשת בפעולות הבהמיות לשם עבודת הקודש. האדם מצווה לאכול ולשתות במצבים מסוימים. פעולות אלו אינן מנוגדות לצרכיו של האדם והנאותיו אלא נובעות מהם. כך למשל ההלכה מכריזה שאדם שבע שמכניס אוכל לגופו כדי לקיים מצווה לא קיים את המצווה באופן ודאי, אלא יש ספק אם עשה אותה. אכילת האדם לצורכי מצוות היא למילוי תאבונו, היא צריכה להיעשות כמו שהמלכים עושים.
אם "שילטון השכל" מכפיף את התודעה הגילויית לשכל הטבעי, אז "העלאת הגוף" עושה את הפעולה ההפוכה ומעצימה את החוויה הטבעית על ידי התודעה הגילויית. הזיקה הזאת בין ההלכה לטבע הינה הדדית. ההלכה מגלה לאדם כיצד לחיות את חייו בצורה הטובה ביותר, והטבע מהווה מצע להבנת ההלכה.
הצורה השלישית היא הנבואה. בתחילת המאמר, הרב סולובייצ'יק הסביר כי הנבואה מגיעה לאדם במצב שסותר את חייו ולא מספק לו תשובות. אולם כאן הרב סולובייצ'יק מדבר על תודעת הנבואה, לפיה כל אדם צריך לשאוף להיות נביא. עליו להכין את עצמו לקבלת הנבואה ולצפות לקבל אותה. כך, כאשר תגיע הנבואה היא לא תגרום לפחד אלא לאהבה.
הנבואה אינה רק קבלת הנבואה עצמה, אלא כל מה שקשור לשימורה לאורך הדורות. העברת ההלכות שהתקבלו בסיני מאב לבן היא גם פעולה המקבילה לנבואה. תפקיד המלמד הוא לא רק לדווח את מה ששמע ולספק מידע לגבי הדרך הנכונה לקיום ההלכה, אלא להעביר לתלמיד את החוויה של קבלת דבר ה'.
סיכום
הרב סולובייצ'יק מסכם את המאמר בכך שהוא מציין את שלושת השלבים המשמעותיים בו. השלב הראשון הוא שלב של חיפוש אחר משמעות דרך הטבע, ופחד מה-ל המתגלה בניגוד לחיים ומצווה את האדם. בשלב זה רצונו של האדם בחיים עומד במרכז.
בשעה שהאדם שם את ה' במרכז הוא עולה שלב ועובר משתי חוויות סותרות לה', לחוויות משלימות. האדם מעריך את ה' ומתוך כך נמצא בתנועת מטוטלת תמידית בין רצונו להתקרב לרצונו להתרחק. הפשרה שהאדם משיג היא הלכיה בדרכי ה'.
אך גם מהתודעה המפוצלת אפשר להתעלות ולהגיע לסינתזה בין שכלו הטבעי לבין מצוות ה'.
[1] הרב מייחס את הסיבות הללו לחטא, אך הוא לא מפרט יותר מידי, ולכן גם אנחנו לא נדון בטענה הזאת כאן.
