נהוג בקהילות ישראל לקרוא את שיר השירים במהלך ימי הפסח. לגבי זמן הקריאה ישנן כמה מסורות שונות. כף החיים[1] מביא בשם השל"ה כי יש לקרוא את המגילה בליל הסדר בסיום ההגדה. הרמ"א[2] כותב כי יש לקרוא את המגילה בשבת חול המועד. במסכת סופרים[3] נאמר כי יש לחלק את המגילה ולקרוא את חציה ביום שביעי של פסח, ואת חציה השני ביום טוב שני של גלויות.
מנהג זה מצביע על קשר שיש בין חג הפסח לבין שיר השירים. בחג הפסח אנו מציינים את היציאה משיעבוד מצריים, בעוד שיר השירים לא מדבר על נושא זה. שיר השירים מתאר סיפור אהבה בין שני אנשים שלא מצליחים להיפגש. אם כן, צריך להבין ולברר מה הם החוטים המחברים בין החג לבין המגילה שקוראים בו.
שיר השירים הינו ספר שירים הגולל סיפור אהבה בין רעיה לדוד. הרעיה הינה שומרת כרמים פשוטה בעוד הדוד הוא איש מלוכה. שתי הדמויות מביעות תשוקה גדולה למפגש, אך אינן מצליחות להיפגש. הרעיה לא מצליחה למצוא את הדוד, וכשהדוד מתדפק על סף דלתה היא לא קמה לפתוח לו. אולם למרות שהשיר מציג חוויה אנושית, חז"ל[4] מתייחסים אליו כקודש קודשים. כלומר, חז"ל אינו קוראים את המגילה כמתאר מערכת יחסים אנושית, אלא כמשל.
ישנן שתי דרכים מרכזיות על מנת להסביר את הנמשל. רש"י[5] טוען כי שיר השירים הינו שירה נבואית המתארת את הטלטלות שיקרו לעם ישראל בעתיד. השיר ממחיש כי למרות כל החורבן וההרס הקב"ה עדיין אוהב את עם ישראל ורוצה בטובתו. במקביל, למרות שעם ישראל חוטא ומודה על חטאיו, גם הוא לא כופר באהבתו כלפי ה-ל.
על פי דרכו של רש"י אפשר לחזור ולהבין את הקשר בין פסח לשיר השירים. פסח מציין את תחילת המסע ההיסטורי של עם ישראל. ביציאת מצרים נוצר הקשר בין העם ל-לוהיו. שיר השירים מציג את המשכו של הקשר הזה, ועמידתו בכל הקשיים העתידיים[6].
הרמב"ם[7] מציג דרך אחרת בכך שהוא מסיט את הדיון מהעיסוק בעם ישראל, ועובר לעסוק בקשר בין האדם הפרטי ל-להיו. שיר השירים מתאר את הקשר המיטבי בין האדם לבורא. במילים אחרות, הרמב"ם דורש מהאדם להגיע למדרגת האהבה כפי שהיא מופיעה בשיר השירים. אהבה המציפה את האדם תמיד, כמו חולי שמציף את האדם.
אמנם הנמשל של הרמב"ם מסביר היטב את חיפושי הרעיה אחר דודה, אך לא ברור לפיו השלב בו הדוד הוא זה שמבקש את הרעיה אך היא לא פותחת לו. הרב סולובייצ'יק במסה 'וביקשתם משם' מציע פרשנות משלימה לזאת של הרמב"ם.
הוא אומר שישנם שני מודלים לקרבה בין האדם ל-לוהים. מודל אחד, המתואר על ידי הרמב"ם, הוא קרבה ביוזמה אנושית. האדם עושה פעולה אקטיבית בה הוא מנסה להתקרב לה'. כמו הרעיה שהולכת לחפש את דודה, האדם מחפש את ה' בשדות ובכרמים, בטבע אותו הוא ברא. דרישתו של הרמב"ם מהאדם היא דרישה לאהבה אינסופית כלפי הבורא אותה הוא צריך לממש על ידי חקירת הבריאה. מודל זה הוא המודל הטבעי.
אבל כפי שהרעיה לא מצליחה למצוא את הדוד, גם האדם לא יצליח להגיע ל-לוהים. העולם הוא מוגבל וסופי, ולכן לא ניתן להגיע ממנו אל האינסופי. כפי שלא ניתן לדעת הכל על אומן מציוריו, כך לא ניתן לדעת הכל על הקב"ה מבריאתו. אין בדברים אלו כדי לגרוע מהקרבה הנוצרת בין האדם על ידי המודל הטבעי, אלא ניסיון להגביל אותו. אם נחזור לדוגמה של האומן, ניתן להסיק על האומן דברים מסוימים מציוריו, אך לא די בהם. כך גם ההתבוננות בבריאה מאפשרת להתקרב לקב"ה אבל לא להשיג אותו.
אבל הקרבה לה' איננה מתבטאת רק בחקירה האנושית, אלא יש לה התבטאות נוספת – הגילוי, הפנייה של הקב"ה אל האדם. עיקרו של מודל הגילוי הוא הנבואה, המבטאת את הקרבה של האדם שלא ביוזמתו. האדם לא בוחר לקבל נבואה, אלא ה' הוא זה שפונה אליו. כחלק מהנבואה, גם המצוות, אשר ניתנו לעם ישראל דרך התגלות הן חלק מהמודל של קרבת ה' לא יזומה.
ההשלכה המרכזית של העובדה שהפנייה לא יזומה על ידי האדם, אלא נכפית עליו מבחוץ, היא שהפנייה לא בהכרח תואמת את מצבו בחיים ואת צרכיו העכשוויים. הקב"ה לא התגלה אל הנביאים כדי לענות על בעיותיהם האישיות, הוא עשה זאת כדי להפוך אותם לשליחיו. הנבואה והמצוות מטילים על האדם עול חיצוני.
לטענתו של הרב סולובייצ'יק כל אחד משני המודלים הללו חסר. הכפייה שיש בגילוי מונעת מהאדם להפוך למושחת, בעוד החוויה הדתית הטבעית היא זאת שנותנת לו חיים, את האפשרות לפעול. כל אדם דתי נד בין שני המודלים הללו. בין אהבת ה' שנובעת מראיית הדברים הטובים שה' עושה בעולם, לבין פחד ומורא מהעונשים שיקבל במידה ולא ישמור את המצוות.
עיון בסיפור יציאת מצרים מעלה תמונה אחרת מזאת שמצייר הרב סולובייצ'יק. ההתגלות של ה' במצרים איננה ממקום של כפייה. ה' שומע את זעקתם של עם ישראל ומגיע לעזור להם. ה-ל אינו מנוכר ומכריח את האדם לעשות את שליחותו למרות קשיי חייו, אלא מגיע להיטיב עם האדם.
ההבדל הזה יכול להעלות שתי סיבות הפוכות לסיבת קריאת שיר השירים בפסח. סיבה אחת הינה אמירה כי למרות הניסים הגדולים שנעשו לעם ישראל במצרים, ה' איננו עבד של האדם, ואינו מחויב אליו. גם כאשר הרעיה הינה חולת אהבה היא איננה מוצאת את דודה. גם כשדודה מגיע אליה, התזמון שלו לא טוב, והוא אינו עונה על צרכיה באותה השעה.
אך ניתן גם להציע סיבה הפוכה. שיר השירים מתאר את החוויה הדתית של האדם, כפי שהיא מוסברת על ידי הרב סולובייצ'יק. הוא מחפש את הדוד, אבל לא מוצא כלום. כשהדוד מגיע הוא לא מתייחס לצרותיו. אך מה אמור לתת תקווה לאותו אדם דתי? סיפור יציאת מצרים. סיפור תחום בו הצווים הלא הגיוניים של שחיטת כבש ומילה הפכו להצלה שניתן לחוות אותה באופן טבעי. תקופה בה ההתגלות הייתה התגלות שכל אדם היה יכול להבין כיצד היא באה כדי לעזור לו.
דווקא סיפור יציאת מצרים הוא בעל הפוטנציאל לתת לאדם הדתי תקווה כי למרות שהוא מרגיש שהוא עובד גורם חיצוני לו, בסופו של דבר הכל נעשה לטובתו הוא. למרות שהוא מרגיש שמעבידים אותו בפרך, הוא יכול להיגאל ולהפוך לבן חורין.
[1] כף החיים סימן תפ ס"ק יב ד"ה חסידים ואנשי מעשה
[2] שולחן ערוך אורח חיים סימן תצ סעיף ט
[3] מסכת סופרים פרק יד הלכה טז
[4] כדברי רבי עקיבא במשנה במסכת ידיים פרק ג משנה ה
[5] רש"י שיר השירים פרק א פסוק א ד"ה ואומר אני
[6] המהר"ץ חיות (הקדמה לחמש מגילות) אף מוסיף כי מטרת המנהג הוא לנסוך בנו את מידת הביטחון. כפי שה' גאל את עם ישראל ממצרים כך גם ה' יגאל אותו מיתר צרותיו.
[7] הלכות תשובה פרק י הלכה ג
