המידה המשלימה את מידת הזהירות הינה מידת הזריזות. בעוד מידת הזהירות עוזרת לאדם לא לעשות רע, מידת הזריזות גורמת לו לעשות טוב. טבעו של האדם גורם לו להעדיף את המנוחה על פני העבודה. הוא יודע שהוא צריך לעשות דבר מה, ובכל זאת הוא לא מצליח לקום ולעשות את זה.
האדם יסביר לעצמו בסיבות רבות למה העובדה כי הוא לא עושה דבר טובה, אך כולן יהיו דרכים להצדיק את עצלותו. הרמח"ל מביא כאן כלל, ואומר שכל פעם שהאדם רוצה להקל על עצמו הוא צריך לבדוק ולראות שהוא אכן מסתכל על הדברים נכוחה ולא מחפש רק להוריד מעליו עול.
מתוך הטיעונים הרבים שהאדם יכול לטעון כדי להצדיק את עצלותו, הרמח"ל נדרש לטיעון כי חוסר העשייה הוא ניטרלי ועל אף שהוא אינו מביא טוב הוא גם לא מביא רע. הרמח"ל יוצא נחרצות נגד תפיסה זאת. הוא אומר שלמרות שאין השפעה מיידית לעצלות, בטווח הארוך היא עושה נזק רב לאדם. בצד המעשי הימנעות מטיפול בבעיה לאורך זמן מחריף את הבעיה. אך גם בצד המידות, מי שמתרגל להיות עצל קשה לו להתנער מזה ולשנות את דרכיו.
את הזריזות הרמח"ל מחלק לשני חלקים. יש את הזריזות הנדרשת כדי שהאדם יצליח להתחיל את המעשה אותו הוא רוצה לעשות, אבל גם אחרי שהוא מתחיל לעשות דבר מה, עדיין נדרשת ממנו זריזות כדי להתמיד בו. העצה שהרמח"ל נותן הינה המהירות. האדם צריך לתפוס את ההזדמנויות בידיו ולנצל אותן, ובכך יצליח להתחיל מעשים. אך כדי להצליח ולהתמיד הרמח"ל נותן עצה שונה. הוא מדרבן את האדם להמשיך ולעבוד מתוך חשש שלא יצליח לסיים את מלאכתו.
מעבר למהירות שנדרשת כדי להתגבר על היצר, הרמח"ל טוען שיש גם צורך בלהט. אדם חדור מוטיבציה, שרוצה לעשות טוב ולא להתעצל, יצליח להתגבר על העצלות ולעשות מה שהוא חושב שנכון. על אף שהדרך הנכונה הינה שהלהט הפנימי יוביל את המעשים, הרמח"ל אומר שניתן לעשות גם הפוך. אדם שיתנהג במעשיו כמי שעושה את דבריו מתוך להט והבנה פנימית יצליח לנטוע בליבו את המוטיבציה. אולם, מי שיעשה את מעשיו כאדם עצל ובגרירת רגליים, ישפיע על עצמו באופן הפוך.
הדרך אותה הרמח"ל מתווה כדי להגיע אל הזריזות הינה דרך הסתכלות במעשיו הטובים של הקב"ה. אדם שמבין כי הקב"ה משפיע עליו טובות כל הזמן ירצה לעבוד אותו. החסדים שהקב"ה גומל איתו יהוו לו את המוטיבציה הדרושה על מנת להצליח להתגבר על עצלותו. הרמח"ל טוען כי אין מישהו שאין לו על מה להודות לקב"ה. גם לאדם שחייו קשים ביותר יש על מה להודות.
אולם מעל דרך זאת ישנה דרך יותר נשגבת להגעה אל הזריזות. דרך זאת עוברת לא דרך הכרת טובה לקב"ה, אלא דרך ההבנה העמוקה של משמעות המצוות. אדם שמבין באמת מה החשיבות של עשיית דבר מה, לא יתרשל בו.
מעבר להבנה העמוקה של חשיבות המצוות, הרמח"ל אומר שיש צורך גם להתחמק מפינוקים. מי שמרגיל את עצמו לכל מיני תענוגות, בסופו של דבר לא יצליח לוותר עליהן כדי לעשות את הדבר הנכון. למשל, מי שמרגיל את עצמו בשינה, יהיה לו קשה לקום בבוקר לתפילה. הכלל אותו מתווה הרמח"ל הוא שהאדם בא לעולם הזה כדי לעבוד, אשר על כן הוא צריך להיות בתחושה שהוא פועל של הקב"ה. ברגע שהאדם ירגיל את עצמו לזה, הוא יראה איך העבודה שהייתה נראית לו קשה נהיית קלה.
דבר שני ממנו האדם צריך להיזהר הוא מפחד מיותר. כפי שאמרנו קודם, העצלות גורמת לאדם לנסות להצדיק את מעשיו בשלל טיעונים. אחד הטיעונים הנפוצים של העצלות הינה פחד. האדם לא רוצה לצאת מביתו כי הוא מפחד שירד עליו גשם והוא יצטנן. על אף שהטיעון להישאר בבית מחשש למחלה הוא טיעון לגיטימי, האדם צריך לבחון שטיעון זה נובע מפחד מוצדק, ולא מדבר מה שהוא פיתח כי אינו רוצה לעשות את המעשה.
הקו אותו הרמח"ל משרטט הוא הקו בין פחד מוצדק לפחד הנובע מעצלות בנורמות בשכל. במקום בו הסיכוי להינזק הוא סביר אז יש סיבה לפחד ולהימנע מפעולה. אך אם הנזק רחוק ומתרחש לעיתים רחוקות מאוד יש לחשוש כי הוא אינו נובע מפחד אמיתי כי אם מחוסר רצון וחוסר חשק של האדם לעשות את המוטל עליו.
