מידת הפרישות, היא השלב הראשון של החסידות. לאחר שהרמח"ל סיים לעסוק במידות הזהירות, הזריזות והנקיות שהן חובות בסיסיות לכל אדם, הוא עובר לעסוק במידת הפרישות שאינה מיועדת לכל אחד. מידת הפרישות, כחלק מדרכי החסידות, היא שלב עבור מי שבוחר להתקדם בעבודת ה', ומוכן לקחת על עצמו גבולות נוספים, כדי לשמור על מדרגתו הרוחנית.
הרמח"ל מסביר שהפרישות עניינה הימנעות מדברים מותרים, לא מדברים אסורים. זה לא איסור מהתורה, לא תקנה של חז"ל, אלא גדר שהאדם מקבל על עצמו מדעתו, כדי שלא יגיע למצבים מסוכנים מבחינה רוחנית. ההיגיון פשוט: קל יותר לא להספיד בקרב כשאתה לא משתתף בקרב. אם תתרחק ממצבים שעלולים להכשיל אותך — יהיה לך הרבה יותר קל לעמוד בנסיון.
אולם בעיון במאמרי חז"ל על הפרישות, הרמח"ל נותר נבוך. אל מול מאמרי חז"ל המהללים את הפרישות, ישנם מאמרים אחרים בחז"ל המציגים את הפרישות דווקא באור שלילי. הדרך בה הרמח"ל מתרץ את הקושי הזה הוא על ידי הטענה כי לא כל פרישות היא מעלה. ישנה פרישות טובה, אך היא מוגבלת, ומי שעובר את הגבול יכול להגיע גם לכדי פרישות רעה.
הפרישות הטובה היא התרחקות של האדם מדבר שהוא לא חיוני לו כדי להימנע מהגעה לחטא. אכילה מופרזת, שתיית יין, לבישת בגדים מפוארים — גם אם הם מותרים, עלולים להביא את האדם לכדי תאווה, גאווה, בטלה, קנאה או ביטול תורה. לכן ראוי לאדם לפרוש מהם. ברם, אם אדם מונע מעצמו דברים שהוא זקוק להם, בין אם זה אוכל, שינה, שמחה או קשרים חברתיים, זו אינה קדושה, אלא פגיעה בגוף ובנפש שה' נתן לך. פרישות כזו לא מקרבת אותך לעבודת ה', אלא מרחיקה ומעוותת אותה.
השאלה המתבקשת על הרעיון של הפרישות היא אם יש דברים שמסוכנים כל כך, למה חז"ל לא אסרו אותם? הרמח"ל נדרש לשאלה זאת ועונה שחז"ל תיקנו סייגים רק במה שנוגע לכלל. אבל הפרישות משתנה מאדם לאדם, מתקופה לתקופה, מדור לדור. מה שמסוכן לאדם אחד, אינו מסוכן לשני. לכן האחריות לשים את הסייג מוטלת על האדם עצמו.
הרמח"ל מחלק את הפרישות לשלושה תחומים:
- פרישות בהנאות – הימנעות ממותרות. לא רק מאיסור, אלא מכל מה שמיותר, מכל מה שמדרדר או מרגיל אותך לרמת חיים גבוהה שמושכת אותך מהתורה. לא מדובר רק על אוכל — גם על טיולים, מלבושים, בילויים ואפילו עודף שיחה.
- פרישות בדינים – כשיש מחלוקת הלכתית, וההלכה מאפשרת להקל, אבל אתה בוחר להחמיר מתוך יראת שמים. חשוב להבחין: זו החמרה לעצמך, לא הוראה לאחרים.
- פרישות במנהגים – הימנעות ממעורבות מופרזת בחברה, זמן לבד עם עצמך ועם בוראך, בלי הפרעות חיצוניות. לא התבודדות מתנשאת או ניתוק, אלא שמירה על עולמך הפנימי.
בתשובה לשאלה איך מגיעים לפרישות הרמח"ל מציע שתי הצעות:
- התבוננות אמיתית: להבין שהרבה תענוגות הם שקריים, רגעיים, ובסוף משאירים אותך ריק.
- חברה טובה: להקיף את עצמך באנשים עם מטרות זהות. כשאתה מוקף באנשים שחיים בפשטות, מתרכזים באמת, ולא רצים אחרי הבלים — אתה נדבק בזה. וכשאתה מוקף ברדיפה אחרי פאר וכבוד — קשה מאוד שלא להישאב.
והעיקר: הכול צריך להיעשות בהדרגה, לא בקפיצות. מי שקופץ למדרגת פרישות שלא מתאימה לו — עלול ליפול, או גרוע מזה, לרמות את עצמו ואת סביבתו.
