פרשת משפטים

תקציר הפרשה

פרשת משפטים עמוסה בהלכות רבות ממגוון רחב של תחומים. חוץ מההלכות הרבות פרשה זאת מסיימת את סיפור מעמד הר סיני אותו ראינו בפרשת יתרו.

רצף הדינים הראשון בפרשת משפטים הוא של דיני עבדים. התורה מגבילה את משך זמן העבדות לשש שנים. אולם אם העבד אינו רוצה לעזוב ישנו טקס בו הוא מנקב את אוזנו ובכך הוא מוותר על זכותו להשתחרר. בנוגע לשפחה התורה מדברת על הזכויות שלה. האדון לא יכול למכור אותה במחיר בו הוא קנה אותה, אלא צריך להוריד ממחיר זה את הזמן שהיא עבדה אצלו. לחלופין האדון יכול לשאת את השפחה או לייעד אותה להתחתן עם בנו, ובמקרה זה התורה מפרטת את זכויותיה הבסיסיות כאישה.

מדיני עבדים התורה עוברת לדיני נזק. אדם שהורג אדם אחר עונשו מוות. לא זאת בלבד, אלא גם אם הוא חוטף אדם אחר עונשו מוות. יוצא מן הכלל מיוחד הוא אדם שמכה את עבדו הכנעני, אז אם עברו 24 שעות מההכאה עד המוות האדון פטור ממיתה. בדרך אגב מוזכרים גם דיני הכאת וקללת הורים שעונשם מוות. אם החבלה לא הורגת את הניזוק, המזיק צריך לשלם לו על כל ההפסדים מהנזק – הוצאות רפואיות, הפסד ימי העבודה, ירידת הערך והצער והבושה הכלולים במעשה.  דין נוסף בנזק הוא מקרה בו האדון מכה את עבדו הכנעני ובעקבות המכה העבד מאבד איבר, אז כופים את האדם לשחרר את העבד.

לא רק כאשר האדם עצמו מזיק הוא אחראי על הנזק אלא גם אם השור, הבור או האש שלו מזיקים. בתוך דינים אלו מופיע דין שור שהרג אדם אז צריך לסקול את השור. אם ידוע שאותו השור נגחן אז הבעלים צריכים לשלם כסף ככפרה על המעשה, ואם הוא עבד אז קנס. אם שור מזיק לשור אחר בשלוש פעמים הראשונות הבעלים שלו צריך לשלם רק חצי מהנזק.

פגיעה באדם אחר מתבטאת לא רק בנזק, אלא גם בגניבה. אדם שגונב צריך לשלם כפול ממה שגנב. יש דין מיוחד באדם שגונב שור או שה שהגנב שוחט ומוכר את בשרם אז הוא צריך לשלם על הכבש פי 4 ועל השור פי 5. במידה ומי שגונבים ממנו תופס את הגנב בשעת מעשה, והוא חש שחייו בסכנה, מותר לו להרוג את הגנב.

רצף הדינים הבא הוא דיני שומרים – אנשים שמקבלים לידיהם חפץ לשמירה. במידה והשמירה מתבצעת בחינם אחריותו של השומר היא רק לשמור. על כל דבר שקורה לחפץ הוא יכול להישבע שהוא עשה את מה שמוטל עליו ולהיפטר מתשלום. אם השומר מקבל תשלום עבור שמירתו אז חיובו לשלם לבעל החפץ מתרחב גם למצב בו החפץ נגנב או אובד. סוג נוסף של שומר הוא מי שמבקש להשתמש בחפץ להנאתו שלו, אז הוא חייב לשלם בכל מקרה בו הדבר המושאל ניזוק, למעט מקרה בו המשאיל נמצא גם הוא בעת הנזק.

בשלב זה מופיע רצף דינים שהקשר ביניהם אינו ברור. ררשית, כאשר אדם מפתה אישה אחרת עליו לשאת אותה לאישה. אך אם משפחת האישה לא מוכנה שביתם תתחתן עם האיש הזה המפתה צריך לשלם 50 שקל למשפחת האישה המפותה. לאחר מכן מופיעים האיסור על הימצאות מכשפות, איסור עבודה זרה והאיסור להתעלל באנשים החלשים בחברה. משם התורה עוברת לדבר על דיני הלוואה כשהדגש הוא על האיסור לקחת ריבית והחובה להחזיר ללווה את החפץ שנלקח כמשכון אם הוא זקוק לו. שאחריו מופיע האיסור לקלל אדם חשוב, והחיוב לפדות את בכורות האדם והבהמה. מקצה זה מסתיים בציווי העמום לפיו מוטל עלינו להיות אנשי קודש, המתבטא באיסור אכילת נבלה.

רצף הדינים הבא קשור לדיני בית המשפט. תחילה האיסור להעיד עדות שקרית. ואחר כך חובתם של השופטים לעשיית צדק ואיסורי הטיית הדין. בין איסורים אלו מופיע האיסור לקחת שוחד או להטות את המשפט עקב המעמד של אחד הצדדים. עם זאת בסיום של רצף הדינים הזה הוא האיסור ללחוץ מהגרים. בתוך הדינים הללו מופיע החיוב של האדם להשיב אבידה שהוא מוצא, וכן הציווי לעזור לאדם לטעון מחדש את הסחורה שנפלה מחמורו.

משם התורה עוברת לשתי מצוות חקלאיות. המצווה האחת היא פעם בשבע שנים להפסיק את העבודות חקלאיות שבשדה. המצווה השניה היא החובה לעלות בשלושה זמני מפתח בשנה החקלאית ולהביא קורבן. זמני המפתח הללו הם שלושת הרגלים: פסח שבועות וסוכות. אגב זה הצורה מזכירה חחק מדיני החגים. מקטע זה מסתיים באיסור לאכול יחד בשר וחלב.

לאחר פירוט הדינים התורה חוזרת לתאר את מעמד הר סיני אותו היא ראינו בפרשה הקודמת. כאן מתוארת הברית לפיה אם עם ישראל יקיים את המצוות ה' יתן לו את ארץ כנען בצורה חלקה. עם ישראל מקבל את הברית, ומתוארת ההתגלות ה-לוהית. הפרשה מסתיימת בעלייתו של משה להר סיני לפרק זמן של ארבעים יום וארבעים לילה.

מדרשים ורעיונות בפרשה שכדאי להכיר

ההבדל בין שור לכבש – ראינו שאם אדם גונב שור או כבש שוחט ומוכר אותם, דינו אינו כדין גנב רגיל וחיוב התשלום שמוטל עליו גבוה מהרגיל. אך התורה מבחינה בין כבש עליו התשלום הוא פי ארבע מערכו לבין שור שהתשלום עליו הוא פי חמש. חז"ל עומדים על הבדל זה ומסבירים אותו בשתי צורות שונות. רבי מאיר מסביר שעל שור משלמים יותר כיוון שהשור הוא גם כלי מלאכה. מי שגונב את השור לא רק מפסיד את ערך השור אלא נאלץ להיות מושבת כי אין לו איך להוליך את המחרשה. רבן יוחנן בן זכאי תולה את ההבדל דווקא בבושה שיש בגניבה. את השור הגנב יכול להוליך על יד. זאת לעומת הכבש שהאדם צריך לשאת על כתפיו, כך שהוא מתבזה. ביזיון זה הוא שגורם להבדל בין התשלום על שור לתשלום על כבש.