פרשת וזאת הברכה, החותמת את חמשת חומשי תורה, עוסקת בשני נושאים: הברכות שמעניק משה לשבטים לפני מותו, ומיתתו של משה. המיוחד בפרשה זאת היא שהיא לא נקראת ברצף קריאות התורה בשבת, אלא תמיד נקראת בחג שמחת תורה.
תקציר הפרשה
החלק הראשון של הפרשה מוקדש לברכות שמשה מעניק לשבטי ישראל לפני פטירתו. יוצא הדופן הוא שמעון אשר לא מקבל ברכה. הברכות לשבטים:
ראובן – משה מתפלל שהשבט לא ייכחד ושמספר אנשיו יישאר משמעותי, על אף חולשתו ומיקומו המסוכן בעבר הירדן.
יהודה – משה מתפלל שיהודה יזכה להיענות בתפילותיו, ובאופן ספציפי הצלחה במאבקים באויביו.
לוי – שבט לוי מקבל תפקיד של הנהגה רוחנית: לשאת את האורים והתומים, ללמד תורה ולשרת בקודש, בזכות נאמנותו בתקופת המדבר.
בנימין – משה מתאר את השבט כמי שזוכה לנחלה שבה שוכנת השכינה, ומובטח לו ביטחון תמידי תחת הגנת ה'.
יוסף – השבט זוכה לברכה בשפע גשמי גדול: גשמים, פירות, תבואה, עושר קרקעי וכוח צבאי.
זבולון – משה מברך את זבולון על הצלחתו בפעילותו הכלכלית מחוץ לנחלה, בעיקר בתחום הימי והמסחרי.
יששכר – משה מברך את יששכר על עיסוקו באוהליו, דהיינו, לימוד התורה שלו.
גד – שבט גד מוצג כלוחם חזק ועצמאי, שיזם את ההתנחלות בעבר הירדן, תרם בהובלת העם במלחמות, וזכה לנחלה רחבה ומבוססת.
דן – השבט מתואר כלוחם בצפון הארץ, ונקשר גם למקורות מים עזים המגיעים מן אזור הבשן.
נפתלי – השבט מתברך בשביעות רצון ובשפע חקלאי בזכות נחלתו הפורייה סביב ים כנרת.
אשר – השבט מתברך בשמן זית משובח, והוא זוכה להכרה ואהדה בקרב יתר השבטים.
החלק השני של הפרשה עוסק בסיום חייו של משה. משה עולה להר נבו אשר בארץ מואב, וממנו ה' מראה לו את כל מרחבי ארץ ישראל, מן הצפון ועד הדרום. משה אינו נכנס לארץ, אלא נפטר במואב. מקום קבורתו מתואר כבלתי נודע. בני ישראל מבכים את מותו במשך שלושים יום, ולאחר סיום תקופת האבל ההנהגה עוברת ליהושע בן נון, שכבר הוכשר לכך קודם לכן. הפרשה מסתיימת בקביעה חד-משמעית שאין בישראל נביא כמשה, לא באיכות ההתגלות שזכה לה – פנים אל פנים – ולא בהיקף מעשיו והנהגתו לאורך כל תקופת המדבר.