פרשת ראה ממשיכה את נאום המצוות של משה. בתחילתה מופיעים הציוויים להשמיד את כל צורות העבודה הזרה בארץ ולרכז את עבודת ה' במקום אחד שייבחר. הפרשה מתירה אכילת בשר שלא במסגרת קורבן, מצווה על כיסוי הדם בעת השחיטה, והדגשה של איסור אכילת הדם. בנוסף, יש בה אזהרות מפני נביא שקר ומסית לעבודה זרה, לצד דיני עיר הנידחת. כמו כן, הפרשה כוללת דיני המאכלות המותרים והאסורים, מצוות מעשר ושמיטת כספים, דיני עבד עברי, ומצוות שלוש רגלים ועלייה לרגל.
תקציר הפרשה
פרשת ראה נפתחת בציווי לערוך את מעמד הר גריזים והר עיבל, שבו יכרות העם ברית עם ה' על שמירת המצוות. במעמד זה יתחייבו בני ישראל לשמור את מצוות התורה, וכנגדם יבואו ברכות על קיומן וקללות על הפרתן.
בהמשך מופיע הציווי להשמיד את כל צורות העבודה הזרה הקיימות בארץ, במטרה להסיר כל שריד לעבודה זרה בארץ ישראל. בהקשר זה מופיע גם הציווי לריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד, שבו יקריבו בני ישראל את קרבנותיהם ויעלו את מעשרותיהם.
עוד נושא שמופיע בפרשה הוא היתר אכילת "בשר תאווה" – בשר שנאכל לשם הנאה אישית ולא רק במסגרת דתית. יחד עם זאת, התורה מצווה לכסות את דם הבהמה שנשחטה בעפר, ומדגישה את איסור אכילת הדם.
התורה מזהירה בפרשה מפני נביא שקר, שמוסר נבואה או ציווי בשם ה' שלא קיבל באמת, נביא זה נדון למוות בסקילה. בנוסף לכך, מופיעים דיני מסית לעבודה זרה, שדינו מוות בסקילה. במידה ועיר שלמה מוסתת לעבוד עבודה זרה היא נהיית עיר הנידחת. דינה של העיר הוא חורבן מוחלט, ותושביה נדונים למוות.
הפרשה כוללת גם פירוט של דיני המאכלות המותרים והאסורים, עם חלוקה לסוגים שונים של בעלי חיים. התורה מפרטת את סימני הכשרות של בעלי חיים מותרי אכילה, כמו בהמות מעלות גרה ומפריסות פרסה, ודגים בעלי סנפיר וקשקשת, ומציינת רשימה מפורטת של עופות טמאים האסורים באכילה.
בפרשה מוזכרות מצוות מעשר ושמיטת כספים. מצוות המעשר מחייבת את בני ישראל להפריש עשירית מהתוצרת החקלאית שלהם ולהעלותה למקום אשר יבחר ה'. בשנה השלישית והשישית לשמיטה, המעשר ניתן ישירות לעניים (מעשר עני). בנוגע לשמיטת כספים, התורה מצווה על שמיטת חובות בסוף כל שבע שנים. בשנה השביעית מתבטלים כל החובות שנלקחו על ידי חבר מבני ישראל.
דיני עבד עברי בפרשה עוסקים בשחרור עבד לאחר שש שנות עבודה. אם העבד מבקש להישאר עם אדונו, הוא רשאי להמשיך לעבוד עד שנת היובל. במקרה של שחרור, יש לצייד את העבד במתנות.
הפרשה מסתיימת בציווי על שלוש רגלים ועל חובת העלייה לרגל למקום אשר יבחר ה'. בני ישראל מצווים לעלות לרגל בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות.